הרב אורי שרקי

שמונה עשרה - ברכת הודאה




ברכת ההודאה, השניה בשלשת ברכות הסיום של העמידה, מציינת את ההכרה בכך שלמרות שהרבינו לבקש מה' את מילוי חסרונותינו, מה שיש בו הכרזה על החסרון שבעולמו של הקדוש ברוך הוא, בכל זאת יש להודות על הקבוע והעומד, שהוא עצם החיים שנתן לנו ה'.

סדר ההודאה הוא קודם כל על "שאתה הוא ה' א-לוהינו" מצד עצם השלטון, עוד בטרם נבוא לדבר על התועלות המעשיות הנגזרות משלטונו. בדומה לכך מצאנו בספר יהושע (פרק כד), כשבסוף ימיו מציע יהושע "עיסקה" לעם: או שיקבלו על עצמם את עבודת ה' או שיעבדו את אלוהי עבר הנהר ומצרים, ורק יהושע וביתו יעבדו את ה'. העם מגיב תחילה שבודאי יש לעבוד את ה' כי הוא העלנו ממצרים ונתן בידינו את הארץ, כלומר מצד הכרת הטובה. על זאת משיב יהושע "לא תוכלו לעבוד את ה' כי א-לוהים קדושים הוא, א-ל קנוא הוא, לא ישא לפשעכם". כלומר שאם עבודת ה' באה מצד התועלת הרי שהדבר משתווה עם הנזק הצפוי לעוברי רצונו, כך שלא מצד התועלת לבדה ראוי לעבוד את ה'. על כך עונה העם: "לא, כי את ה' נעבוד". לאמור, מצד עצם היותו א-לוהינו. רק אז כרת עמם יהושע ברית בשכם.

אחרי הברור המהותי הזה, אנו מפרטים את טובות ה' עמנו: "צורנו" – עצם היצירה, כשאנו מכירים שאורו הוא הצור שממנו חוצבה נשמתנו. "צור חיינו", - החיות הנוספת על עצם החיים. "ומגן ישענו" – מצד מה שהמציאות בכללה נופלת, אלמלא חסד ה' המקימה תדיר מנפילתה. "אתה הוא לדור ודור" – הופעת הענין הא-להי בהיסטוריה, כמודגש בספר הכוזרי.

אבל מונחת בעצם סיפור טובות ה' קושיה תיאולוגית. האם מותר לתאר את מעשי ה' מבלי לפגום בגדולתו? "משל למלך שהיו לו אלף אלפי דינרי זהב והיו מקלסים אותו באלף של כסף, לא גנאי הוא לו?!" (ברכות לג, ב). משיב המהר"ל (גבורות ה' פרק א), שהדבר מותר כשכוונת המשבח לצאת ידי חובתו המוסרית להודות ולא להגיע להגדרה פילוסופית של יכולת ה'. זה המובן של הביטוי "נודה לך" ולכן "נספר תהילתך".

"על חיינו המסורים בידיך"- החיים הנשמתיים. "ועל נשמותינו (= הנשימות) הפקודות לך" – החיים הגופניים. "ועל ניסיך שכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובקר וצהרים" – על מאורעות החיים.

"רצה הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם", זה חסד. "במדת הדין", זה דין. "ראה שאין העולם מתקיים, שיתף מדת הרחמים", זה רחמים. "ונתקיים העולם", זה הטוב (עפ"י ב"ר). לכן: "הטוב כי לא כלו רחמיך, המרחם כי לא תמו חסדיך". "כי מעולם (י"ג "ומעולם") קיוינו לך", מאז שרצית לברוא את העולם.

"הטוב שמך" – כשאתה מטיב עמנו. "ולך נאה להודות" – גם כשאתה מכה בנו, כי צריך להודות גם על הרעה, שלא לפגום באמונת היחוד, ח"ו. אך זה הוזכר רק ברמז, כדי שלא לפתוח פה למקטרג.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)