הרב אורי שרקי

המלחמה לבירור המוסר אמיתי

אב תשס"ו




סיימנו את מלחמת "בין המיצרים". לכל מלחמה ומלחמה יש מאפיין משלה. למשל, מלחמת השחרור – היתה מלחמה שכשמה כן היא - לשם שחרור האומה. מלחמת ששת הימים עניינה היה שחרורה של ארץ ישראל. למלחמת סיני היה מאפיין של שותפות בין המעצמות לבין מדינת ישראל הצעירה וכד'. כל מלחמה ומלחמה העלתה שאלות בציבוריות הישראלית וגרמה לשינויים.

מלחמתנו זאת נראה שהיא מתאפיינת בכך שהיא מלחמה על ערכי המוסר. היה ראוי לכנות אותה – מלחמת המוסר.

ובכן אנו רואים שכל מהלכיה של מלחמה זו הן מהבחינה הצבאית, הן מהבחינה הציבורית, והן מהבחינה הדיפלומטית, הושפעו באופן ישיר ומורגש מאד משאלות מוסריות.

ניתן לאמר שבמובן הצבאי מלחמה זו הייתה כשלון. הייתה כשלון מ-3 סיבות, שכולן קשורות לאותה הנקודה. שלש הסיבות הן:

  1. שלא הוגדרו מטרות המלחמה. בעצם לא ידעו לשם מה נלחמים.
  2. לא היה ברור כיצד נלחמים? באיזה אופן מותר או אסור להפציץ: אזרחים וכד'?
  3. וגם נקודה שלישית שאולי עומדת ביסוד כל דברים: לא היתה ברורה צדקת הדרך - לא ברור כאן מי הוא הטוב ומיהו הרע, מי הצודק ומיהו זה שאינו צודק. המלחמה כביכול נכפתה עלינו. אין אנו יודעים בשביל מה אנו יוצאים למלחמה. זה נראה כמו איזו שהיא גזירה טבעית כמו אסון צונאמי שצריך להתמודד אתו.

ושלושת השאלות האלו, מטרות המלחמה אופי המלחמה וצדקת הדרך, עלו מפני חוסר בירור בתחום המוסרי.

לגבי חוסר הבירור של דרכי המלחמה, יש לזה תקדימים רבים. אנחנו קוראים בספר מלכים (א' בפרק כ') פרשה מפורסמת – המלחמה בין אחאב לבין בן הדד. בן הדד מלך ארם שיצא למלחמת חורמה נגד בני ישראל והובס בסופו של דבר על ידי צבאותיו של אחאב מלך ישראל. אחאב הביס את הצבאות בחולשתם, למרות שבן הדד אמר "א-להי הרים ה' ", אבל בעמק הוא יפסיד, ודווקא בעמק הוא נוצח. גם החומה של העיר אפק נפלה על חיילים רבים של האויב, ובסופו של דבר נס בן הדד על נפשו "חדר לפנים מחדר". כאשר הניצחון כמעט הושג, אנשי בן הדד נתנו לו עצה: "שמענו כי מלכי ישראל כי מלכי חסד הם". לך תבקש את נפשך מאחאב מלך ישראל. בן הדד שולח שליחים כי אין לו מה להפסיד, או שהוא ימות על ידי חיילי ישראל יהרגו אותו, או שמלך ישראל יחון אותו. והנה כאשר אחאב שומע שבן הדד עדיין בחיים, הוא אומר "עודנו חי? אחי הוא!". הוא מעלה אותו על המרכבה, ומחזיר לו את הערים שאביו לקח מאביו, כורת עמו ברית ומשלח אותו בכבוד גדול. בעקבות כך אחד מן הנביאים נותן תוכחה קשה מאד למלך ישראל ואומר לו: "יען אשר שילחת איש חרמי מיד, ונתתי נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו"!

נשאלת השאלה, מה ראה מלך ישראל באותם הימים לחון את מי שהוא היה בעצם צריך להרוג? מדוע הוא נהג עמו במידת החסד והרחמים? בשאלה זו עסק הרב קוק בספר עקבי הצאן בפרק "דעת א-להים", והוא מסביר שהסיבה לחולשתם של מלכי ישראל אלה בימי קדם הייתה שמבחינה תרבותית הם היו משועבדים לאויב. אי אפשר להכות את האויב מכת מוות כאשר אני בעצמי מאמץ את הערכים שלו, או אם אין לי ערכים משלי, אם אין לי איזשהו אתוס שאני מרגיש שאני מייצג במלחמות שלי. אם אינני מרגיש שאני מבטא שליחות ערכית, כאשר אני בא להכות את האויב אני שואל את עצמי: הרי בסופו של דבר אני לא יותר טוב ממנו! דווקא אז המידות הטובות של עם ישראל עומדות לרועץ לעם ישראל. המידה הטובה האלו של גמילות חסדים שיש לנו, הופכת אותנו לחלשים מול אויבנו, ומשום כך אין אנו רואים את עצמנו רשאים לפגוע באזרחי האויב, אין אנו מרגישים שאנו ראויים להכות במי שאנו מכנים "חפים מפשע". יש באמירה הזו איזה שהוא קלקול מוסרי עמוק מאד. וכי כאשר אתה פוגע באויב אתה פוגע בפושעים? מי אמר לך שהאויב פושע? אתה פוגע באויב מפני שהוא אויב! ואז זה לא משנה אם הוא לובש מדים או לא לובש מדים.

השליחות המוסרית שלנו היא: א. להגן על בני עמנו. ב. לקדם את ענינם של ישראל ואת הערכים שהעם הזה מייצג בעולם כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה. זה מה שצריך להדריך אותנו וזה מה שעושה אותך עליון מהם!

לאחרונה, קצין אחד נשאל בטלוויזיה מדוע אין הוא מבקש שישמידו את הכפר שממנו יורים על חייליו? ענה: 'לא לכך התחנכנו'! כלומר החינוך הכביכול מוסרי מבקש ממנו לסכן את חייליו, להעמיד את בטחונם של אזרחי ישראל וילדי ישראל בסכנה, על מנת לחמול ולרחם על הצבאות ועל האוכלוסיות של האויב. נראה כאן שיש חדירה עמוקה מאד של המוסר הנוצרי לתוך המחשבה הישראלית.

עם כל זאת, נראה שדווקא הנפילה המוסרית הגדולה הזאת, שגרמה לכל ההיסוסים במלחמה, ובסופו של דבר לכשלון הצבאי, הביאה גם רווח מסוים. לראשונה בתולדות מדינתנו, הועלתה בצורה ברורה השאלה המוסרית על שדה הדיון הצבורי. אף על פי שעדיין לא נמצאו כל הפתרונות, ולא כל מה שצריך להסיק הוסק בצבוריות הישראלית, אבל השאלות המוסריות על אופי הלחימה הראוי, ומהו מוסר יהודי? האם יש לנו מסר עבור האנושות? השאלות האלו מתחילות להיות נידונות באופן צבורי, ולא עוד אלא שהן הופכות להיות חלק מן החקירה של המלחמה הזו.

נראה גם שבסופו של דבר, למרות כל נוראות המלחמה, ההשגחה העליונה סיבבה רווחים מוסריים. רווח אחד שנראה שאין לזלזל בו, הוא שבוטלה החרפה שתוכננה בירושלים בימים אלה, המצעד המכונה "הגאווה" שהוא באמת מצעד החרפה, ושבוטל בשל המאורעות. האם אין לראות בזה בכל זאת איזושהי התערבות של ההשגחה העליונה?

כמו כן אנחנו זוכים היום לכך שיש התעוררות גדולה לדמוקרטיה אמיתית. עד עתה, נוהלה מדינתנו יותר על ידי אוליגרכיה פוליטית, מאשר על ידי תרבות דמוקרטית אמיתית. אומר רבינו יצחק אברבנאל בפירושו לתורה, שאחד מיתרונותיה של השיטה הדמוקרטית, הוא בכך שאלה ששולטים צריכים לתת דין וחשבון על מעשיהם אחרי מספר שנים, כשיבואו הבאים אחריהם, ויחקרו את פושעי קודמיהם. ההכרה הזו שאנו צריכים לחקור את פשעי המנהיגים – מתחילה סוף כל סוף לחדור לתודעה הצבורית.

ייתכן שיש פה איזו קריצת עין של ההשגחה. כאשר ארץ ישראל עמדה בימינו בסכנה של עקירה נוספת, כאשר המאחזים והישובים עמדו בפני תכנית מרושעת של עקירת זהותנו לא רק עקירת בתים כי אם עקירת זהותנו, באו מאורעות המונעים לטווח בינוני לפחות, את האפשרות לבצע את המזימה הנוראה הזאת, המכונה "התכנסות", המבטאת גם התכנסות נפשית פנימה, חסרון עוז וחסרון בטחון עצמי, המאורעות האלו התרחשו (וכי הדבר הזה מקרי הוא?!) דווקא בתקופה שבה לפני שנה ממש בתאריכים אלה בוצעה לראשונה עקירה אכזרית של זהותנו ולבנו מארץ קודשנו.

רגילים לומר שמדינת ישראל תמיד מנצחת בשדה הקרב ומפסידה בדיפלומטיה. ב"ה במקרה שלנו אע"פ שהפסדנו בשדה הקרב, דווקא אנחנו מנצחים בשדה הדיפלומטי, שהרי ניצלו יהודה ושומרון למרות רצונה של ממשלת ישראל. ברוך ה' הפודה והמציל

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)