הרב אורי שרקי

הזכרת יציאת מצרים בלילות והתפתחות הזהות יהודית

לפי הסוגיה במסכת ברכות (דף י"ב, עמ' ב')

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




הסוגיה עוסקת לכאורה בהלכה. והשאלה שם היא, לגבי הפרשה השלישית של ק"ש. כל אחד מאיתנו יודע, כל בוקר וכל ערב אנחנו מצווים לקרות "קריאת שמע". ק"ש מורכבת משלוש פרשות: "שמע", "והיה אם שמע", "ויאמר". שתי הפרשות הראשונות נאמר במפורש בתורה שכל יהודי צריך לקרוא אותן ערב ובוקר שנאמר "ובשכבך ובקומך", גם בפרשה הראשונה וגם בשנייה. שתי הפרשות הללו לא תהיינה הנושא שלנו. אנו נדבר על הפרשה השלישית - "ויאמר", "פרשת ציצית". מדוע קוראים אותה בכל יום? משום שהיא מדברת על יציאת - מצרים ויש מצוה להזכיר את יציאת מצרים בכל יום, שנאמר (דברים טז): "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". הבעיה היא שלא נאמר בתורה כמה פעמים צריך להזכיר אותה, בניגוד לשתי הפרשות הראשונות שנאמר "בשכבך ובקומך" - פעמיים, ולכן היה נראה לקרוא מספר מינימום של פעמים - פעם אחת ביום. ובכל זאת איננו נוהגים כך ואנו מזכירים את יציאת מצרים פעמיים - גם בבוקר וגם בערב, והשאלה היא מדוע. ועל כך נדון.

מתנ' "מזכירין יציאת מצרים - גם - בלילות. ההמשך הבא מוכר מתוך ההגדה של פסח: "א"ר אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות" - עד ימיו של בן זומא היו קוראים את פרשת ציצית רק בבוקר, ולא בערב. כלומר, ק"ש של ערבית היתה קצרה יותר. עד שדרשה בן זומא - עד שהחכם בן זומא דרש: "שנא' (דברים טז) "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". יש מילה מיותרת בפסוק שמאפשרת לבן זומא להוכיח שצריך להזכיר את יציאת מצרים גם בלילות. זאת המילה "כל". היה אפשר להגיד: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים בימי חייך", או "ימי חייך". אז הוא הבין שהמילה "כל" באה לרבות. מה היא באה לרבות? אם לא רק הימים? אז גם הלילות. "ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וחכ"א" - אבל החכמים שלא הסכימו עם בן זומא ולא הזכירו את יציאת מצרים בלילות. אמרו: "ימי חייך העוה"ז כל להביא לימות המשיח". לפי חכמים, המילה "כל" באה לרבות בנוסף לימים, את ימות המשיח. ולכן אי אפשר ללמוד מזה ללילות.

ננסה להסיק מסקנות ממה שקראנו: לפי בן זומא לא מזכירים יציאת מצרים בימות המשיח, כי היא תפוסה ללימוד ריבוי הלילות. החכמים חושבים, שבלי המילה כל לא היינו יודעים שצריך להזכיר יציאת מצרים בימות המשיח. זה דבר תמוה מאד. האם היינו חושבים שבימות המשיח לא מקיימים מצוות?

הרמב"ם קבע שהתורה נצחית והמצוות לא משתנות, פתאום אנחנו רואים שהחכמים ,אפילו בלי המילה כל ,לא יודעים שמזכירים את יציאת מצרים בימות המשיח. וגם רבי אלעזר בן עזריה חושב כך.

לפי בן זומא ורבי אלעזר בן עזריה, ברגע שמגיעים לימות המשיח לא מזכירים את יציאת מצרים לא בימים ולא בלילות, יוצא שאפשר לחזור הביתה מוקדם יותר. אולי ננסה להבין קצת, מדוע יש מקום למחשבה שבימות המשיח לא מזכירים יציאת מצרים? צריך להבין שאלה יותר כללית. בשביל מה צריך לזכור משהו? הרי מה שהיה - היה. אלא, אנחנו רוצים לזכור משהו כדי ללמוד ממנו. מה אנחנו רוצים לזכור מיציאת מצרים? שאפשר להגאל. כאשר מגיעים לגאולה האחרונה, ימות המשיח, יציאת מצרים מילאה את תפקידה ואין בה יותר צורך. המהר"ל מפראג מסביר בנצח ישראל, ששיטת החכמים בנויה על כך שלא היה ניתן להגיע לימות המשיח בלי יציאת מצרים, ולכן גם בימות המשיח צריך להזכיר את יציאת מצרים. לפי בן זומא לעומת זה, אומר המהר"ל שלא היתה שום מניעה שנשאר במצרים עד ביאת המשיח. יציאת מצרים בהנהגת משה רבנו בודאי עדיפה, אבל היה אפשר גם להגיע ישירות לימות המשיח מתוך מצרים, וחכמים לא מסכימים עם זה. על כל פנים, לכל הדעות יציאת מצרים משמשת ככלי לדבר אחר.

נזכיר שאנחנו מזכירים בלילה את יציאת מצרים, כלומר, ההלכה היא כבן זומא, ואם כן יש נפקא מינה: ברגע שמגיעים לימות המשיח מקצרים את ק"ש. גם לא אומרים ברכת "גאל ישראל", שנסמכת לפרשה השלישית. וגם לא השכיבנו. לכן חשוב לדעת מתי הם ימות המשיח, כדי לא להגיד ברכות לשווא! כלומר, השאלה מהם ימות המשיח היא שאלה הלכתית, שיש לה נפקא מינה. עד לכאן הסיפור מוכר מהאגדה, מה שפחות מוכר זה ההמשך, שלא כתוב באגדה אבל כתוב בגמרא.

גמ' "תניא אמר להם בן זומא לחכמים, וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר (ירמיהו כג)" - תוך כדי קריאת הפסוק, הרב מבקש מהציבור לנסות לפענח איפה מוזכר ימות המשיח. "הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים" - כשאדם ירצה להשבע, הוא לא ישתמש יותר במינוח "חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים" שכנראה, היה ביטוי שהשתמשו בו - "כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה" - רוסיה - "ומכל הארצות אשר הדחתים שם". אז כתוב שלא יזכירו את יציאת מצרים יותר, אבל איפה כתוב שזה בימות המשיח? אלא רואים שהנביא מבין שקיבוץ הגלויות הוא ימות המשיח. כלומר לפי בן זומא, ברגע שהסוכנות מסיימת להעלות את היהודים - זהו הסיום. השאלה היא האם מדובר עד היהודי האחרון? ומה עם עשרת השבטים, זו שאלה. אבל על כל פנים רואים שההגדרה של ימות המשיח אצל בן זומא היא הגדרה סוציולוגית-גיאוגרפית, לא הגדרה רוחנית, מיסטית. יש לזה עוד נפקא מינה: הנביא ירמיהו אומר שהמאורע של קיבוץ הגלויות הוא כל כך גדול שהוא מוחק מהזכרון את יציאת מצרים. זה לא בן זומא אומר את זה, זה ירמיהו. נשאלת שאלה קלאסית: וכי חכמים לא יודעים את זה?! ובאמת, "אמרו לו לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה" - לא הבנת נכון, בן זומא. "אלא שתהא שעבוד מלכיות" - עצמאות מדינית - "עיקר ויציאת מצרים טפל לו". רואים שחכמים מסכימים, עצמאות מדינית יותר חשובה, אבל זה לא מוחק את יציאת מצרים. מדוע הרב אומר עצמאות מדינית במקום שעבוד מלכויות? פשוט, כי צריך לתרגם לעברית שלנו.

נצהיר הצהרה קצרה לפני ההמשך: אנו נגד אכילת חמץ בפסח!

אנחנו רואים, שיותר אנשים עושים בשר על האש ביום העצמאות מאשר אנשים שלא אוכלים חמץ בפסח. זה אמנם לא בסדר, אבל מה זה אומר? שבתודעה של עם ישראל היציאה משעבוד מלכויות תופסת מקום יותר מרכזי מאשר יציאת מצרים. יש כל מיני סיבות, תהא הסיבה אשר תהא, אבל זה כך. ישנם שלושה הבדלים בין יציאת מצרים להקמת המדינה:

1. יציאת מצרים הייתה אחרי 210 שנה, יציאת אירופה אחרי כמעט 2000 שנה.

2. יציאת מצרים הייתה מארץ אחת, יציאת אירופה הייתה ממאה ארצות.

3. יציאת מצרים הייתה לא גאולה סופית, כי הייתה גלות אחריה, ובגאולה שלנו היום אין גלות אחריה.

אלו שלושה הבדלים עצומים שהופכים את הגאולה האחרונה למשמעותית יותר. אולי תגידו: "לא רואים את זה", אבל כבר אמרו חכמים ש"אין בעל הנס מכיר בניסו". גם אבותינו כשיצאו ממצרים לא העריכו את מה שקורה להם. ויש הוכחה לכך, באבות דרבי נתן, פרק ל"ג, שם כתוב כך:

בשעה שעמדו אבותינו על הים
אמר להם משה: קומו, עברו!
אמרו לו: לא נעבור עד שנראה הים נקבים נקבים.
נטל משה מטהו והכה על הים ונעשה הים נקבים נקבים שנאמר: (חבקוק ג) "נקבת במטיו ראש פרזיו".
אמר להם משה: קומו, עברו!
אמרו לו: לא נעבור עד שנעשה הים בקעה לפנינו.
נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה לפניהם בקעה, שנאמר: (תהלים עח) "בקע ים ויעבירם" ונאמר (ישעיה סג) "כבהמה בבקעה תרד".
אמר להם משה: קומו, עברו!
אמרו לא נעבור עד שנעשה לפנינו גזרים גזרים.
נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה לפניהם גזרים גזרים, שנאמר: (תהלים קלו) "לגוזר ים סוף לגזרים".
אמר להם משה: קומו, עברו!
אמרו לא נעבור עד שנעשה לפנינו חומר.
נטל משה המטה והכה הים ונעשה לפניהם טיט שנאמר: (חבקוק ג) "דרכת בים סוסיך חומר מים רבים".
אמר להם משה: קומו, עברו!
אמרו לא נעבור עד שיעשה לפנינו מדבר.
נטל משה את המטה והכה על הים שנאמר: (תהלים קו) "ויוליכם בתהומות כמדבר".
אמר להם משה: קומו, עברו!
אמרו: לא נעבור עד שיעשה לפנינו פירורים פירורים.
("לא אוהבים חלק מדי, אפשר להחליק!")
נטל משה את המטה והכה על הים שנאמר: (שם עד) "אתה פוררת בעזך ים".
אמר להם משה: קומו, עברו!
אמרו: לא נעבור עד שיעשה לפנינו סלעים סלעים.
נטל המטה והכה על הים ונעשה סלעים סלעים, שנאמר: (שם) "אתה שברת ראשי תנינים על המים" והיכן משברין ראשי תנינים, הוי אומר ראשי תנינים אין משתברין אלא על הסלעים.
אמר להם משה: קומו, עברו!
אמרו: לא נעבור עד שיעשה לנו יבשה
("זה לא יבש. יש לנו נעליים חדשות, לא עוברים בבוץ".)
נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה יבשה. שנאמר: (שם סו) "הפך ים ליבשה" ואומר (שמות יד) "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים".
אמר להם משה: קומו, עברו!
אמרו: לא נעבור עד שיעשה לפנינו חומות.
(בין כל שבט ושבט. "מה, אני אעבור עם האשכנזים האלה?")
נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה חומות. שנאמר: (שם יד) והמים להם חומה מימינם ומשמאלם.
אמר להם משה: קומו, עברו!
אמרו: לא נעבור עד שיעשו לפנינו נאדות.
(שתייה ופירות לילדים "בלי זה אני לא בא".)
נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה נאדות. שנאמר: (שם טו) נצבו כמו נד נוזלים.

המצרים מאחוריהם, ים לפניהם, והם דורשים ללכת על חול יבש וישר, אחרת לא עוברים. שמא תאמרו זה מדרש? אני אומר, זו אמת היסטורית, אני מכיר את היהודים. יש להם דאגה מידית אם יש מיץ תפוזים לילד שלהם!?

נחזור לדברי הפסוק: "ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים" - איך הבין אותו בן זומא? "ולא יאמרו" וחכמים איך הבינו? "יאמרו". זה קצת תמוה, הנביא אומר שלא יאמרו, אומרים חכמים זה לא שלא יאמרו, אלא יאמרו, אבל זה יהיה טפל. החכמים צריכים להוכיח את הלגיטימיות של הקריאה הזאת.

וזה הסברם: "כיוצא בו אתה אומר (בראשית לה) לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך (דף יג,א)". למרות שכתוב בתורה שלא ייקרא שמו של יעקב יעקב, עדיין קוראים לו כך! מסבירים חכמים: "לא שיעקר יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו". זה לא מתבטל לגמרי, זה ממשיך. חכמים למעשה מקבילים את המעבר מגלות לגאולה למעבר מיעקב לישראל. שינוי השם של מישהו אומר שהוא קונה זהות חדשה. זה לא שינוי טכני, יש בזה משהו עמוק. כמו שגם עושים שינוי שם ח"ו לחולה, אנחנו מאמינים שהתפילה שלנו תועיל לשם החדש. ננסה להבין המשמעות של המעבר מיעקב לישראל. יעקב הוא שמו של אבינו כשהוא במצב שם של קטנות, וישראל של גדלות. מה זה יהודים? ההגדרה במקור היא לאומית: ממלכת יהודה. אבל במשך כמה דורות, כשגולים, אין מלך, אין מוסדות לאומיים, אתה מתנהג כמו עדה דתית, והיהודי הוא כבר לא מקביל לבבלי, אלא לנוצרי ולמוסלמי. וזאת הצורה המוקטנת. כשהקב"ה בחר בישראל, הוא לא בחר בדת, אלא באומה. ז"א שיעקב, כמו שמסביר ר' חיים מוולוז'ין, הוא השם שלנו בגלות, הוא שם של פרט, וכשאנו יוצאים מגלות לחירות אנחנו חוזרים להיות ישראל [1]. "וכן הוא אומר (ישעיהו מג) "אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו הנני עושה חדשה עתה תצמח". אל תזכרו ראשונות זה שעבוד מלכיות - הקמת המדינה - וקדמוניות אל תתבוננו זו יציאת מצרים (ישעיהו מג) הנני עושה חדשה עתה תצמח". יש מאורע גדול יותר מיציאת מצרים ומשעבוד מלכויות גם יחד. מהו המאורע השלישי? "תני רב יוסף זו מלחמת גוג ומגוג" - מלחמת גוג ומגוג היא כל כך משמעותית בגודל שלה שהיא תמחוק מהזכרון או תקטין לפחות, את יציאת מצרים ושעבוד המלכויות. "משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו והיה מספר והולך מעשה זאב" - זה מקביל ליציאת מצרים. "פגע בו ארי וניצל ממנו והיה מספר והולך מעשה ארי" - זה מקביל להקמת המדינה. "פגע בו נחש וניצל ממנו שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש אף כך ישראל צרות אחרונות משכחות את הראשונות".

ננסה קצת להבין, מהי מלחמת גוג ומגוג? הרי מלחמות לישראל היו הרבה, ופעמים רבות הקב"ה הציל אותנו. במה שונה מלחמת גוג ומגוג מכל מלחמה? ההבדל הוא בתוצאה. הנביא יחזקאל בפרק ל"ח מסביר שזו מלחמה גדולה שבה באים כל העמים להלחם על ירושלים, ושם נאמר: "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה'". כלומר, מה שמיוחד במלחמה זו הוא שהיא בעלת השלכות אוניברסליות. כמו שאומר הנביא: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". זה הקיום של הפסוק שאנו אומרים כל יום פעמיים באהבה: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". מה מפרש רש"י על זה? "שמע ישראל, ה' שהוא אלוקינו ולא אלוקי הגויים עתיד להיות ה' אחד". כלומר, לפי רש"י, שמבאר את הפשט, זה לא פסוק מונותיאיסטי - הוא אלוקינו ולא אלוקי הגויים! אבל הוא עתיד להיות ה' אחד. ומתי זה קורה? במלחמת גוג ומגוג. אמרנו שבתחילה היינו יעקב, לאחר שעבוד מלכויות - ישראל, ולאחר מלחמת גוג ומגוג, מהי הזהות השלישית? בהתחלה - יעקב, הפרטיות הדתית. ברגע שזה ישראל - הקדושה עוברת למישור כללי של האומה. ואז מה זה ישורון? המישור האוניברסאלי. במקום להיות עם שאיננו יודע מה שמחוץ לו, לעם שיש לו שליחות של "ונברכו בך כל משפחות האדמה". דבר מאד מעניין קורה בחברה הישראלית. פעם היה בה משבר של דת, יהודים הפסיקו לקיים מצוות, אך לפחות הקימו מדינה. היום יש משבר בזהות הלאומית, בתוך הכפר הגלובאלי לא מבינים את המקום של הלאומיות, וזאת שכמו שלא מבינים הלאומיים שהמצוות הן לאומיות, כך לא מבינים הקוסמופוליטיים שהיהדות היא אוניברסלית. יש כלל גדול שאמרו חכמי הקבלה - "קליפה קודמת לפרי". כלומר, כל רעיון גדול מופיע בהתחלה בצורה לא נכונה. נניח, תינוק, הוא עושה צרכים ודורש חלב, ובוכה והוא לא יודע ללמוד גמרא. אז למה אוהבים אותו כל כך? כי קליפה קודמת לפרי. יודעים שהוא יגדל. אותו דבר, המשברים של היום הם התחלה של תהליך גדול. יש היום סוגיה שמתחילה להעסיק היום את היהודים כולם ואת ישראל בפרט, והיא מה יש לעם ישראל לומר לעולם כולו.

יש היום דה לגיטימציה של מדינת ישראל. מאיפה זה בא? אנטישמיות תמיד היתה, זה ידוע. אבל מאיפה מגיע הרעיון הזה? בתת-מודע הקולקטיבי של האנושות, פועלת התיאולוגיה הנוצרית - גם כשהעולם כבר לא נוצרי. ובתוך התת-מודע הקולקטיבי, נשאלת השאלה, כיצד המדינה הזאת, שעומדת בסתירה לכל האמונה הנוצרית, עשתה כל כך הרבה בלאגן אז בטח יש לכם משהו לומר לנו, מהו? ומה עושים היהודים? שותקים. הדתיים אומרים, תנו לנו ללמוד גמרא בשקט, והמקווה לא תוקן, והרב לא קיבל משכורת. החילונים אומרים, אנחנו מדינה מערבית כמו כולם, יש לנו דיסקוטק. ואז אומרים הנוצרים - מה, בשביל זה עשיתם כל כך הרבה בלאגן? זו בטח לא הארץ שלכם, תחזירו אותה, יש מי שרוצה אותה.

צריך לחזור לתפקיד שלנו, "ונברכו בך כל משפחות האדמה". עד עכשיו היינו במלחמת השרדות, ועכשיו יש לנו את האפשרות לקיים את זה. הרב היה במגע עם מספר גויים שרוצים הדרכה איך להיות גויים טובים, איך לדבוק באלוקי ישראל. הרב הקים אפילו ארגון לבני נוח בשביל זה. אם אנחנו דואגים לקיים את המסר שהקב"ה בחר אותנו בשבילו, ללמד את העולם כולו, וזה יהיה בצורה נעימה יותר - ממלחמת גוג ומגוג.

 


 

[1] היו אנשים בעלי אורינטציה חילונית שאמרו שיהדות זה לאום, ולא צריך דת. וכאשר קמה מדינת ישראל, לאיזשהו זמן ישראל ניצח את יעקב. יש סופר ישראלי, עמוס עוז, והוא אומר: "כשאני הייתי צעיר, אנחנו בוגרי הצבא הינו לובשים את הדובון", מעיל לא אסתטי או נוח במיוחד אבל הוא מייצג את הישראלי "וידענו שיש שכונה בירושלים ששם יש אנשים שלובשים מעיל אחר, שחור, שהם לא רוצים שיקחו אותם לצבא ושהם מבקש שלא ניסע שם בשבת". אז העולם היה מחולק יפה מאד. יום אחד, אחרי מלחמת ששת הימים ראיתי את המתנחלים עולים על הגבעות של השומרון עם כיפה על הראש ועם הדובון שלי, והרגשתי שגונבים לי את המדינה". הוא לא היה יכול לקבל שיעקב וישראל התפייסו. אבל יש תהליכים כאלה בחברה הישראלית, רק צריך לדעת איך קוראים להם.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)