הרב אורי שרקי

אגדות פרק חלק

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא - חלק א

"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר (ישעיה ס) ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחית המתים מן התורה , ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס".

מיקום הפרק במסכת סנהדרין - רוב עיסוק המסכת הוא במיתות בית דין. ומדוע מופיעים כאן עיקרי האמונה? אחרי שריפה ,הרג ,חנק וסקילה - מה קורה עם האדם?

אומרת המשנה:" כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", המאמין בתורה מן השמים, מהם העיקרים וכו'.

במשנה פרק חלק הוא פרק עשירי. עורכי הבבלי דחו את פרק חלק לסוף כדי להפריד אגדה מהלכה. בתלמוד הירושלמי ההלכה והאגדה משולבים זה בזו, ולכן אין בעיה להשאיר את הפרק במקומו.

שם המסכת בירושלמי לעומת הבבלי (גורל כלל ישראלי לעומת גורל אישי בגלות).

משנה תורה של הרמב"ם שהתעלה מעל הגלות מתחיל כך: "יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון" ורק אח"כ האדם מגלה שהוא צריך לעבוד את בוראו ואילו השולחן ערוך מתחיל כך: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו", כלומר מניחים שאתה יודע על הקב"ה, ורק נשאר איך לעבוד אותו. יש קושי להעלות את היהודי ליסוד של יסוד היסודות ועמוד החכמות. גם לגבי הלכות חנוכה, השולחן ערוך מתחיל לגבי תאריך ימי החנוכה והדין שאסור להתענות בהם. הרמ"א מוסיף שזה חנוכה על שם שחנו ב-כ"ה, ויש אומרים על שם חנוכת המזבח. ואילו הרמב"ם מסביר את ההיסטוריה של הנצחון החשמונאי ומשום כך תיקנו חכמים.

כל ישראל... ואלו שאין להם חלק לעולם הבא. סתירה פנימית. אם זה היה יוצא מן הכלל היתה צריכה להופיע המילה "חוץ". ומעבר לזה המשפט הראשון נותן בטחון לקורא שיש לו חלק לעולם הבא.

אם נוצרי היה צריך לכתוב את המשנה: כל בני אדם אין להם חלק לעולם הבא אא"כ יהיה להם נס...

פירוש הנכון לסתירה: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא... ו(בכלל זה)אלו שאין להם חלק לעולם הבא". אומר האר"י: כולם בסוף מגיעים, אמנם צריכים לפעמים לעבור דרך יסורים, גלגולי נשמות וכו' אבל מכיון שהוא מישראל יגיע בסוף לנחלה.

 

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא - חלק ב

מה עדיף להיות גוי או יהודי? סטטיסטית נראה שרוב הנשמות בעולם בחרו להיות בין הגוים. גוי יכול לצאת מהמשחק כשהוא רוצה. מנין לנו שיש בחירה כזו?

מהמוסר: לא הוגן לתבוע אותי על התנהגותי במסגרת שלא בחרתי בה. והעולם בכללו הוא מוסרי מראשיתו מיסוד הבריאה. לטענה לבריאה ע"י אל רע עיין ב"אורות הקודש" חלק ב' הטוב הכללי.

ממסכת אבות: "ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, שעל כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת נב, ועל כרחך אתה עתיד לתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". בהבנה פשטנית, המשנה הזו מקוממת מאד, לא רק שלא ביקשתי לשחק את המשחק, גם בסוף מוכן לי גיהנם. אלא מוכרחים לומר ,שאם על כרחי לתת דין וחשבון סימן שלא נכנסתי למשחק בעל כרחי. שנאמר "על כרחך אתה נוצר" ולא נאמר "על כרחך אתה נברא". מהו השלב שבו האדם "נוצר"? ארבעים יום אחרי ההפריה, מה שנקרא אצל חזק "ריקום האיברים", ולא ההפריה עצמה שנקראת אצל חז"ל "פקידה". על כרחי אני נוצר - סימן שלפני כן בחרתי בזה. כמו כן, נאמר על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת, כשאתה מת פתאום זה על כרחך? הרי החיים היו בעל כרחך, ז"א שמסתבר בדיעבד שרצית לחיות.

מסכת ראש השנה, דף י"א, עמ' א: "כל מעשה בראשית בקומתן לדעתן נבראו". רש"י: "שְאָלָם אם חפצין להבראות ואמרו "הן"".

 

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא - חלק ג

"ועמך כלם, צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר".

יש שתי אפשרויות להבין את זה, שהעולם הבא הוא בתחיית המתים ולכן העולם הבא מובן בתור הארץ. או שהכוונה היא שהם ירשו את לעולם כלומר הנצח. ארץ היא כינוי לעולם הבא. בד"כ "ארץ" היא כינוי לארץ ישראל. אלא שיש יחס בין הארץ הזאת לעולם הבא, היא נקודת ההשקה לעולם הבא. לכן אמרו רבותינו כל ההולך ד' אמות בארץ ישראל זוכה לחיי העולם הבא. מה זה נצר מטעיי? היה צריך להיות נצר מטעי. כשיש כמה מטעים, אחד מימין ואחד משמאל, הנצר (כמו ניצן, משהו שיוצא משורש) הוא באמצע. הקצה ע"פ המהר"ל הוא המוות, והאמצע הוא החיים. התכונה האמצעית של עם ישראל שמביאה אותו ליחוד ה', זה מקנה את חיי הנצח שהם אמצעיים שאין בהם קצה. אלא שמדובר בנצר של אחד המטעים. תפארת - היא המידה האמצעית מבין הספירות לפי הקבלה.

המהר"ל רומז בספרו "דרך החיים": שהארץ היא במהותה אמצעית, כי כל העולם בתנועה והארץ עומדת. מה שעומד יש לו סגולת הנצח.

 

"ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס".

מדוע בחרה המשנה רק בשלושה אלו? הרי הגמרא מדברת על עוד אנשים שאין להם חלק לעולם הבא. מי שכופר באמונה אין לו חלק לעולם הבא? זה רק מה שהוא חושב, וגם מה שהוא חושב זה רק החלק החיצוני של האישיות שלו. ולכן שואלת הגמרא "וכל כך למה?

נשים לב ששלושת האנשים הללו חופפים לשלושה מתוך שלושה עשר עקרונות של הרמב"ם: העיקר הראשון המורה על מציאות ה' (אפיקורוס) העיקר השמיני (תורה מן השמים) והעיקר השלושה עשר (תחית המתים). והסדר הכתוב במשנה הוא הפוך לסדר העיקרים (הבסיס - מציאות ה', שנתן תורה, ובה מורה על תחיית המתים).

מדוע חשוב להאמין כל כך בתחיית המתים? מכיוון שמי שלא מאמין בה, סובר בעצם שהמוות הוא הכח החזק ביותר במציאות, וזו תפיסה מאד פסימית. לכן מתחילים קודם כל בתחית המתים. בשביל להאמין בזה צריך גם להאמין שה' מתערב ושהוא קיים ולכן גם זה כתוב.

שאלו את מהרשד"ם (רבנו שמואל די מדינה), מגדולי חכמי סלוניקי (יוון) במאה ב-16, על מה שכתוב במסכת ע"ז, שהקטן שבאמוראים יכול לחיות מתים. אם כל אחד מהם מחיה מתים, מה כל כך מיוחד באלישע ואליהו שהיו מחיים מתים?

הוא ענה: מה הבעיה להחיות מתים? הרי רשעים בחייהם נקראים מתים, צדיקים במותם נקראים חיים. אם כן להחיות מתים פירושו להחזיר בתשובה.

סיבה נוספת לעובדה שתחית המתים כתובה ראשונה היא בגלל החשיבות המעשית. כלומר, מציאות ה' היא ידיעה מטאפיזית ללא השלכה מעשית, תחית המתים היא כבר השלכה מעשית של הידיעה. בדומה לכך שואל ר' יצחק מה טעם פתח בבראשית, שהיה לו להתחיל בחודש הזה לכם. מאין לר' יצחק איפה היה צריך להתחיל? אלא ברור לו לר' יצחק שיש למעשה בראשית השלכה מעשית שאחרת ידיעה מטאפיזית ללא השלכה מעשית היא שקרית. ואיך הסתדרו בלי עיקרי הרמב"ם כל כך הרבה זמן? אמר הרב הנזיר: "משנכתבה משנת היהדות נגנזה נשמתה".

גמ' וכל כך למה תנא הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה.

זה ההפך הגמור מעונש. כמו אדם שסותם את האף והפה. מדוע להעניש אותו שהוא נחנק? כי הוא לא פתוח כנגד האויר. במידה שאדם מודד כך מודדים לו. לתת עולם הבא למי שכל עצמיותו היא האמונה שאין עולם הבא זה אכזרי ביותר. הכוונה היא לאדם שזו סיסמת החיים שלו, שהוא פסימי מעיקרו ולא סתם אדם המצהיר כך.

ר' צדוק הכהן מלובלין היה קורא את הגמרא הפוך: לא יהיה לו חלק בתחיית המתים לפיכך הוא כפר בתחיית המתים

 

"האומר אין תחית המתים מן התורה"

שלושה עשר עיקרים זה הרבה. כבר בימי הביניים ניסו לקצר - לשישה. עשה זאת ר' חסדאי קרשקש בספר אור ה'. אח"כ בא תלמידו ר' יוסף אלבו וסיכם את העיקרים בשלושה בלבד: מציאות ה', תורה מן השמים, שכר ועונש. זה מתאים למשנה - אחד הענפים של שכר ועונש - תחית המתים. במגן אבות לרשב"ץ מובא שאפשר לסכם את כל העיקרים בעיקר אחד: תורה מן השמים. השאלה היא מהם השמים הללו? השמים הם מקום הערכים, המכלול של הערכים האלקיים. ומהי תורה? התורה היא דבר ה' אל האדם, כלומר רצון ה'.

 

"הקורא בספרים החיצוניים"

"ר"ע אומר אף הקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה ואומר (שמות טו, כו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו".

ישנו פער משמעותי בין השלושה הראשונים שאין להם חלק לעולם הבא לשלושה האחרונים. השלושה הראשונים מדובר בהשקפות עולם כוללות המרחיקות את האדם מן הנצח. הסובר שאין תחית מתים מן התורה סבור שהמוות הוא הכח החזק ביותר בעולם ויש לו השקפה פסימית, הוא לא סובר שיש אחרית טובה. האומר "אין תורה מן השמים" גם הוא בעצם שולל את האפשרות של התקדמות העולם, אנו חיים בעולם סגור ללא תקווה, בעצם האומר אין תורה מן השמים חיים בעולם שבו יש נתק מוחלט מן האלוהות. והאפיקורוס דוגל בעולם ללא אלוקים, שהוא עולם ללא משמעות.

אבל מה שר' עקיבא אומר וגם מה שרבי אבא אומר מדובר לכאורה בדברים לא כל כך חמורים כמו הראשונים. הקורא בספרים החיצוניים, נניח שמגיע לו מלקות, אבל מה כבר קרה שאין לו חלק לעולם הבא?

מהם הספרים החיצוניים? ברור שלא מדובר בדעות אפיקורסות כגון אריסטו וכו', הרי יש לנו ספר בבית הכנסת בארון הקודש, ובו כתוב: "מי ה' אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח", ואפילו למחוק את זה אי אפשר שהרי ספר התורה יפסל. אנחנו רואים שהתורה מביאה דברי אפיקורסות. כמו כן גם עבודה זרה, התורה מספרת לנו עבודה זרה, וכדי לפסוק הלכות צריך להבין את העבודה הזרה. הגמרא בהמשך מביאה שני ספרים לפחות בהמשך שהם דוגמא לספרים חיצוניים, אחד מהם - "בן סירא" ספר מוסר ויראת שמים, אותו כתב "בן סירא", שהיה חכם גדול וצדיק, אפילו מצוטט בגמרא מספר פעמים. החכמים החליטו לאחר דיון לא להכניס את בן סירא לתנ"ך מכיוון שהוא לא מספיק קרוב לנבואה. מותר לקרוא את בן סירא, אבל אסור לקרוא בבן סירא. "לקרוא ב" פירושו להתייחס אליו כאל מקרא. כמו "הקורא בתורה" שהוא רואה אותה כמקרא. אם אדם רואה את בן סירא כמקרא הקריטריון שלו למקרא הוא משובש, שהרי אין בו רוח הקודש. לכן ר' עקיבא אומר "אף הקורא בספרים החיצוניים" שהוא נכלל במי שלא מאמין בתורה מן השמים. הוא מכוון את דבריו למעשה כנגד הנוצרים, שהרי ישנם מערך ספרים שנקראים "בין הבריתות" שנכתבו בין התנ"ך לברית החדשה היוצרים רצף היסטורי לנוצרים, ובן סירא ביניהם. אם הנצרות היתה מסוגלת להכניס את הספרים החיצוניים לביביליה שלהם כנראה הם לא מבינים את הנבואה. למשל, הנצרות שמה את הנביאים מעל תורת משה, שיא הנבואה הוא בישעיהו וכו'.

 

"והלוחש על המכה ואומר (שמות טו, כו) 'כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך'"

הבעיה היא שהוא עושה שימוש מאגי בכתבי הקודש, ולכן זה ביזוי של הפסוקים של הקב"ה. יתרה מזאת, מהי התחלת הפסוק הזה? "וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְו‍ֹתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו--כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ...". כלומר הוא לוקח את התולדה ומדביק אותה. ממש לא יפה. אבל למה אין לו חלק לעולם הבא? כמו שהקורא בספרים החיצוניים הוא תולדה של האומר אין תורה מן השמים, הלוחש על המכה זה תולדה של אפיקורוס. הרי מה זה אפיקורוס לפי הגמרא? המבזה תלמידי חכמים, או המבזה את התורה. מי שקורא את הפסוק כך הוא לא מתייחס אל הקב"ה כאל אישיות, אלא כאל אוטומט, ולכן הוא אפיקורוס.

 

"אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו"

ומדוע זה כל כך חמור שמאבד את עולמו? קודם כל נבין למה התורה רוצה ששמו של הקב"ה לא יאמר. להגות שם, פירושו להגדיר אותו. "שם" איננו מהות כי אם מטרה. כמו שאומרים "לשם מה". אם אני כבר הוגה את השם, ז"א שאותה מטרה כבר הוגשמה. ואילו שם ה' מתאר את מה שעתיד להיות. אז ההוגה את ה' באותיותיו אומר שהעתיד כבר כאן, ואם כך אין לו יותר עתיד, ולכן אין לו עולם הבא. לעומת עולמנו אנו שהוא עולם של הווה ולא של עתיד אי אפשר להגיד בו את שם העתיד. יוצא שזה נגזרת של האומר אין תחית המתים.

 

חומרת דינו של אפיקורס

"שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להן חלק לעולם הבא שלשה מלכים ירבעם אחאב ומנשה ר' יהודה אומר מנשה יש לו חלק לעולם הבא שנאמר (דברי הימים ב לג) "ויתפלל אליו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו אמרו לו למלכותו השיבו ולא לחיי העולם הבא השיבו ארבעה הדיוטות בלעם ודואג ואחיתופל וגחזי".

מדוע מביאה המשנה דווקא שבעה אנשים? הרי מי שבכלל אלו שיש לו חלק לעולם הבא, יש לו, ומי שלא - לא.

אלא שרק שבעה אנשים נכנסו לקטגוריה של אלו שאין להם חלק לעולם הבא. כי אדם אפיקורוס, כמה הוא באמת מאמין במה שהוא חושב, וכמה הוא באמת מבין מה הוא חושב. אלא בשביל לאבד את החלק לעולם הבא, צריך להיות בעל עמדת השפעה גדולה ובדרגת חומרה גדולה מאד של למשל אפיקורסות. הגמרא בהמשך גם תמצא חלק לשישה מתוך שבעה מהאנשים הנזכרים במשנה חלק לעולם הבא - כולם מלבד בלעם. בלעם אמנם מוזכר במסכת גיטין, שם מסופר שאונקלוס הגר העלה אותו באוב. סימן שיש לו המשך בכל זאת. אם כן מדוע כל הטירחה לציין למי אין חלק לעולם הבא? זה חינוכי. אם נאמר שלאחאב יש עולם הבא בפשטות, זה יהיה אבסורד.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)