הרב אורי שרקי

ויקרא - מה קודם למה?

"שבת בשבתו", אדר א' תשע"ד




סדר הקורבנות בפרשת ויקרא הוא: עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. ואילו בפרשת צו הסדר מעט שונה: עולה, מנחה, חטאת, אשם ושלמים. קרבן השלמים הוסט ממקומו באמצע הקורבנות, אל סוף הרשימה. אין ספק שכל הקודם משובח יותר מצד רצונו של הקדוש ברוך הוא. עולה ומנחה מורים על התקרבות האדם בכל לבו אל ה', בלי שיתלווה למעשה אינטרס אישי, של מילוי כרסו. זו עבודה אידיאליסטית, התואמת את אופיו היסודי של הקרבן כהקרבת עצמו מרוב אהבה: "אדם כי יקריב, מכם קרבן לה'". החפץ הפנימי הוא להעלות את עצמו. אלא שכמו שבמעשה העקידה ציוה ה' "אל תשלח ידך", כי ה' חפץ בחיים, כך גם בכל זרע יצחק, נמסר שאין ה' חפץ כי אם בכוונה של האדם להיות קרב, ולא בצדו הבהמי, הגוף, שאותו ניתן להמיר ב"איל אחר": מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן, תקריבו את קרבנכם.

קרבן השלמים מורה על מהלך מורכב יותר: השתתפות האדם בשולחנו של מקום. המזבח אוכל, וגם הבעלים אוכלים. מעמד כזה דורש מן האדם שאכילתו תהיה במדרגת קדושה הראויה למזבח. עבודה זו שייכת למדרגתם של ישראל, שמסוגלים לכוון גם את הנאותיהם הגשמיות לשם שמים, ואינה שייכת לאומות העולם, שאין מקבלים מהם אלא עולות בלבד, משום שטרם קנו את היכולת לשתף הנאה עצמית בעבודת ה'.

חטאת ואשם באים על רקע מעידתו של האדם והצורך בתיקונו. אלה קרבנות של בדיעבד, ולכן מקומם בסוף הרשימה.

אך כל הסדר הזה נכון הוא כשמדובר בנדיבות לבו של האדם, הפועל מתוך אידיאל: "בקרבנות נדבה דבר" (רש"י א, ב). זה שייך דווקא לפרשת ויקרא שהיא המשך לסדרת הפרשיות של "תורת משה", הפותחת ב"ויקרא אל משה" דווקא, המתארות את עבודת האדם השלם, הנשלט על ידי השכל, שאפשרות החטא רחוקה ממנו. לעומתה פרשת צו, היא המשך ישיר של פרשת תצוה (כהבחנת הרד"צ הופמן שתצוה וצו נאמרו בהמשך אחד כשהחלק השייך להשראת השכינה במשכן נכתב בספר שמות, ואילו החלק השייך לדורות נכתב בויקרא), בה מדובר על הקורבנות מצד החובה שבהם, לעומת נטיית האדם לברוח ממנה: "לזרז במקום שיש חסרון כיס" (רש"י ו, א), זו פרשה של "תורת אהרון", המקרבת את מי שעלול לחטא. כאן הקדימה התורה את החטאת והאשם לשלמים, משום שבמצב שבו אדם טרם תיקן את חטאו, יש גם חשש שאין כל כוונתו בהקרבת שלמיו, לשמים.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)