הגשמה

כ"ו באב תשס"ו

שאלה:

בספרו של ד"ר יחזקאל קויפמן, הוא כותב שראשית האמונה הישראלית היתה אנתרופומורפית, כנ"ל הכתב תמים, שתקף את הרמב"ם על כך שאמר שלה' אין גוף, והראב"ד המפורסם על הרמב"ם שכותב שהרי היו רבים וטובים שהאמינו שה' הוא בעל גוף לכן לא צריך לומר עליו שהוא מין, אם כן הרעיון של הפשטת הא-ל בא מן הפילוסופיה בלבד והא חיצוני ליהדות? כיצד להתייחס לדברים הנ"ל? איך יתכן שחז"ל האמינובדברים שהיום אנו בטוחים שהם שטויות?


תשובה:

דברי קויפמן נטולים כל יסוד. כבר במקרא: "לא ראיתם כל תמונה", אע"פ שכתוב "ותמונת ה' יביט". וביחזקאל המתאר את המרכבה בשלשה ביטויי "וארא" מסיים ב"ואפול על פני ואשמע קול מדבר". ובחז"ל: "גדולים דברי הנביאים שמדמים צורה ליוצרה". הביטוי "דבר גדול" בחז"ל משמעותו תמיד "דבר נועז". גם אצל אונקלוס ואצל פילון האלכסנדרוני אי-ההגשמה מוצגת כדבר המובן מאליו ביהדות. וכן אצל רבינו סעדיה גאון 200 שנה לפני הרמב"ם, ובחובות הלבבות, מקור חיים, כוזרי, אמורה רמה, ועוד. גם הרמב"ן באגרתו לחכמי צרפת כותב שמעולם לא שמענו דעה אחרת בישראל, והוא הרי מתלמידי ר"מ תקו! גם הראב"ד כותב שהסובר את ההגשמה אינו מין מפני שנמשך אחרי "האגדות המשבשות את הדעות", כך שדעתו כדעת הרמב"ם אלא שאינו מחרים את הטועה.

ולגופו של ענין נראה לי שצריך להעמיק הרבה בדברי הקדוש ר"מ תקו. דעתי היא שמשום שהוא מהמקובלים, הסבורים שעצמות האינסוף אינה ניתנת כלל להשגה אפילו לא בדרך השכל והשלילה (שלא כדעת הרמב"ם שמבחינה זו "מגשים" יותר מהמקובלים. ועי' הגהה ראשונה בספר התניא ואכמ"ל) ושכל ידיעתנו אותו היא על ידי הספירות, הנקראות "גוף", הרי שמבחינתנו יחסנו אל הבורא הוא כאל בעל "גוף רוחני". אבל ביסוד הדברים, שאין לייחס אפילו דמות גוף לאין-סוף ית', שוה דעתו לדעת הרמב"ם. וכל ביקורתו בנויה על כך שאי-ההכרה בעולם הספירות נוטלת לדעתו את כל אפשרות היחס האמוני-דתי כלפי האלוהות, שהוא הבא לידי ביטוי בשפתם של בעלי האגדה והנביאים לפניהם.

וגם אם נתעקש שדברי ר"מ תקו כמשמעם, מנין לנו לומר שהוא בזה מייצג נאמנה את דעת היהדות ואינו מן הטועים?