הרב אורי שרקי

קדושים - קודש הילולים

ניסן תשע"ד




אמנם על פי פשוטו של מקרא מהוה הכתוב "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" מבוא לחיוב של "וערלתם את ערלתו את פריו", אבל מצאנו במדרש שיש לדברים גם משמעות עצמית: "ובו תדבקון"... מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה. הה"ד (בראשית ב, ח): "ויטע ה' אלהים גן בעדן" אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה, הה"ד: "כי תבאו אל הארץ ונטעתם" (ויק"ר כה, ג).

אנו רגילים לראות דבקות בה' על ידי דבקות במידותיו (ספרי עקב מט) או בתלמידי חכמים (כתובות קיא, ב), כלומר דרך פעולה רוחנית. כאן אנו נפגשים עם סגנון של דבקות דרך הטבע הפסטורלי, הנטיעה. החיבור אל הטבע איננו מובן מאליו במסורת האומה. הרתיעה מהעולם הפגאני, המאליל את הטבע, ההופך את האדם לייצור טבעי ללא זיקה להכרתו המוסרית, מלווה את עם ישראל לכל אורך דברי ימיו.

עם זאת, אמונת הייחוד הטהורה מחייבת להכיר את נוכחות ה' בכל. זה היסוד למציאות הקדושה שבטבע, הפועלת באופן סמוי בעולם. הראי"ה קוק ביאר (אוה"ק ח"ב, הקודש הכללי פכ"ג) שהתביעה של הקדושה שבטבע להופיע במציאות היא הגורמת להופעת החילונות במהלך התחיה הלאומית. כנגדה עומדת תנועה של התנגדות דתית למהלך הזה, כנציגת "הקודש הרגיל", הלוחם בטבע.

מאחר ושתי התנועות יונקות משורש משותף, הקודש העליון, לא יתכן שהאחת תנצח את השניה, בדומה למלחמת לויתן ושור הבר באחרית הימים, שבה שניהם נופלים ומהם נעשית סעודה לצדיקים, הצופים מן הצד על המהלך של איחוד הקדושות זו עם זו.

באופן הפרטי, מתרחש המפגש עם הקדושה שבטבע על ידי הברכה על המזון. רבי עקיבא (ברכות לה, א) למד את חיוב הברכה הראשונה מ"קודש הילולים" הנאמר בפרשתנו על נטע רבעי. שלש שנים של התנזרות מתאוות האכילה הטבעית, מקנות לאדם את הקדושה המתנשאת מעל הטבע. מתוך כך הוא ניגש לברך על המאכל. הברכה איננה קידוש המאכל, כמקובל אצל אומות העולם, אלא חילולו: "אל תקרא הילולים אלא חילולים" (שם). המאכל מופקע על ידי הברכה מהקדושה הטבעית, שהשימוש בה הוא מעילה, "כל הנהנה מהעוה"ז בלא ברכה - מעל", ויוצא לחולין. הוא מתעלה שוב ומתקדש בקדושת נשמת האדם, המוסרית, של "ואכלת ושבעת וברכת את ה'", על ידי הברכה האחרונה. כך מושלם המעגל של חיבור הקדושה שבטבע, שלפני הברכה הראשונה, עם הקדושה שמעל הטבע, אחרי הברכה האחרונה.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)