הרב אורי שרקי

שמונה עשרה - ברכת אבות




"בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱ-לֹהֵינוּ וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם. אֱ-לֹהֵי יִצְחָק. וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב".

המילים הראשונות של התפילה לכאורה קשות מאוד להבנה. אנחנו אומרים: 'ברוך אתה ה''. נראה שאם ניקח את הדברים לפי ההבנה ההמונית, הם יהיו קרובים לכפירה חס ושלום. שהרי לברך מישהו משמעותו להעניק לו דבר שהוא זקוק לו. אם כן לכאורה, הביטוי 'ברוך אתה ה'' בא לומר, שאנחנו נותנים לרבונו של עולם משהו שחס וחלילה הוא חסר.

הציל אותנו מן הטעות הזאת רבינו חיים מוולוז'ין בספרו 'נפש החיים' (שער ב). שם הוא מבאר שהמילה 'ברוך' שונה מן המילה 'מבוֹרך'. כשם שלמשל המילה 'רחום' שונה מן המילה 'מרחם' - אדם המרחם הוא מי שמתעורר לרחמים כאשר הוא רואה מחזה עגום, והרי הוא מתפעל. ההתפעלות שלו מצביעה על רוך מסוים בנפשו שמראה גם על חולשה, על שיעבוד מסוים של נפשו כלפי החוץ. מה שאין כן 'רחום', הוא מי שאף על פי שאין לו התפעלות פנימית, מאתו נובעים רחמים. כמו כן גם המילה 'ברוך', יש להבין אותה כמו "מעַיין ברוך". לא שהמעיין בעצמו מקבל ברכה, אלא שהוא נותן ברכות. אם כן "ברוך אתה ה' " פירושו: "מקור הברכות אתה". אמירתנו 'ברוך' באה לפתח בנו את ההכרה שרבונו של עולם הוא המקור האמיתי לכל הברכות. אנחנו מזכירים את זה כדי לפתוח בנפשנו את צינורות השפע. המילה השנית 'אתה', גם היא קשה במידת מה. כיצד ניתן לפנות אל הבורא בביטוי כל כך מצמצם? כאשר אנחנו אומרים 'אתה', אנחנו ממקדים בנקודה ספציפית של הכרתנו, את מי שאנחנו פונים אליו. ואילו רבונו של עולם הוא אין סוף? כיצד ניתן לפנות אליו בתור דבר ספציפי, בתור אישיות מסוימת? אלא שצריך שוב לזכור מה השורש הדקדוקי של המילה 'אַתָּה' בעברית. המילה 'אתה' בתור פועל "לאתות" פירושה: לבוא. כמו בפסוק בפרשת "וזאת הברכה": "ה' מסיני בא...ואתה מרבבות קודש" (דברים לג, ב). כמו כן גם בארמית הפועל 'אתא' פרושו לבוא. אם כן כאשר אנחנו אומרים לרבונו של עולם 'אתה', לא אנחנו פונים אליו אלא אנחנו מציינים את העובדה שהוא בא אלינו. אם כן, "ברוך אתה" משמעותו: מקור הברכות הבא אלינו. המילה השלישית - ה', הוי"ה, גם היא זקוקה לפירוש. והלא לרבונו של עולם יש תארים רבים: נקרא ה', נקרא א-להים, נקרא ש-די, צ-באות, רחום וחנון. מדוע בחרו אנשי כנסת הגדולה, מחברי התפילה, להשתמש דוקא בשם הוי"ה בלבד בכל התפילות כולן, ולא בשאר השמות? זאת משום ששם 'הויה' מציין את מדת הרחמים, כלומר מי שמשנה את סדרי הטבע. וכאשר אנחנו באים להתפלל לפני רבונו של עולם, אנחנו באים לבקש ממנו שישנה את סדרי העולם. אם היינו מבקשים ממנו שיתמידו סדרי העולם היינו פונים אליו בשם 'א-להים', בתור מי שברא את הטבע. אבל אנחנו מבקשים שיֵעָנֶה למבוקשנו, שירפא את החולים, שיתיר את האסורים ויחיה את המתים. אם כן אנחנו פונים למי שמשדד את מערכות הטבע, ומתעלה על גביהן מתוך מידת הרחמים. לכן נוכל לסכם כעת "ברוך אתה ה'" - מקור הברכות הבא אלינו בתור מידת הרחמים, הוא א-להינו וא-להי אבותינו, א-להי אברהם, א-להי יצחק, וא-להי יעקב.

***

"הָאֵ-ל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא אֵ-ל עֶלְיוֹן. גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים. (וְ)קוֹנֵה הַכֹּל".

אנו מכנים את רבונו של עולם בברכה זו בשם "הא-ל הגדול הגיבור והנורא". מתאימים התארים האלה לא-להי אברהם, א-להי יצחק וא-להי יעקב, משום שאברהם אבינו הוא זה שהכיר את הקב"ה בתור גדול - כלומר בתור בעל מידת החסד, יצחק הכיר את הקב"ה בתור גיבור - בתור בעל מידת הדין, ויעקב הכיר את הקב"ה בתור נורא - בעל מידת האמת. כוונתנו באמירה זו, היא שאנחנו מאמינים שהקב"ה הוא הא-ל הגדול הגיבור והנורא גם יחד, במילים יותר פשוטות - איחוד המידות. הכרה זו מיוחדת לעם ישראל בלבד. בכל הדתות מתייחסים לרבונו של עולם דרך מידה אחת ממידותיו בלבד. הנצרות רוצה להכיר את הקב"ה דרך האהבה בלבד, האיסלאם דרך מידת הדין בלבד, המרקסיזם דרך הכלכלה בלבד, הבודהיזם דרך הרוחניות בלבד. ואילו אנו מכירים את הקב"ה בתור הגדול הגיבור והנורא גם יחד. אומר התלמוד (יומא סט,ב) שהביטוי הזה, נתחדש על ידי משה רבנו, כפי שנאמר במפורש בספר דברים: "כי ה' א-להיכם הוא א-להי הא-להים ואדֹני האדֹנים הא-ל הגדל הגבר והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד" (דברים י,יז). "בא אחר כך ירמיהו (לב,יח) ואמר: 'גויים מקרקרים בהיכלו איה נוראותיו?' ואמר רק "האל הגדול והגיבור". בא דניאל ואמר: 'ישראל בניו מפוזרים בין האומות איה גבורותיו'? ואמר 'הא-ל הגדול והנורא' (ט,ד), ולא אמר הגיבור. באו אנשי כנסת הגדולה ואמרו: 'כבשה אחת נתקיימה בין שבעים זאבים ולא נאכלה, הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו' (ע"פ תנחומא תולדות, ה). אכן בספר עזרא מצאנו שהם אמרו שוב: 'הא-ל הגדול הגיבור והנורא' (עזרא ט,לב) - ורק משום כך מותר לנו לומר את הביטוי הזה בתפילה. וכאן הבן שואל: וכי ירמיהו ודניאל לא קראו בתורה ואינם יודעים שבאמת הקב"ה גדול גיבור ונורא?! וכי גם מה צריכים אנשי כנסת הגדולה ראיה מן ההיסטוריה כדי שיהיה מותר להם לחזור על הביטוי הזה? אלא שכלל גדול מסרו לנו בנושא התפילה, והוא שאין האדם רשאי להתפלל אלא אם כן הוא נאמן בלבו ובנפשו למילים היוצאות מפיו. אין הוא יכול להוציא דבר מפיו שאין הוא מאמין בו. וזאת משום שאין התפילה הצהרת אמונה או הצהרה אינטלקטואלית. התפילה היא ביטוי של רגש הלב, ולכן אם יש דבר שאין האדם יכול להזדהות עמו, אף על פי שהוא מאמין בו באופן כללי, אין הוא יכול לאומרו. לכן ירמיהו אמר "אני יודע שתורת משה אמת, ואני יודע שהקב"ה הוא גם נורא, אבל מכיוון שאינני חי את זה אינני מסוגל לומר את זה. ורק משום שאנשי כנסת הגדולה ראו כעובדה אמפירית בהיסטוריה, שהקב"ה הוא באמת באופן גלוי גדול גיבור ונורא, יכלו הם להכניס את הביטוי הזה למטבע התפילה, כך שגם אנחנו משתמשים בביטוי הזה. נציין עוד נקודה בברכת האבות - והיא שאנחנו אומרים שהקב"ה גם גומל חסדים טובים. מכאן יש להסיק שהקב"ה לפעמים יכול לגמול חסדים "שאינם טובים". אלה הם חסדים שבהם האדם מקבל כל מה שהוא חפץ לקבל, אבל איננו צריך לתת דין וחשבון על כך. באופן זה, אף אם קיבל את מה שרצה, לא זכה על ידי כך להתעלות מוסרית, העושה אותו זכאי לקבל את מה שהוא קיבל. ואילו כשרבונו של עולם גומל חסדים, הם גם חסדים טובים, המרוממים את האדם מבחינה מוסרית ותובעים ממנו דרישות של התעלות.

***

"וְזוֹכֵר חַסְדֵּי אָבוֹת. וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה. מֶלֶךְ עוֹזֵר וּמוֹשִׁיעַ וּמָגֵן: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ. מָגֵן אַבְרָהָם".

אנחנו מגיעים עכשיו לסיומה של ברכת אבות בביטוי 'ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה'. ביטוי זה בא לברר לנו, מהי המוטיבציה הא-להית לגאולה. שמא יאמר אדם אין הגאולה באה אלא כאשר יש לעם ישראל מספיק זכויות כדי להיגאל, ועד אז אינו נגאל. ואכן כך מצאנו בתלמוד, שהייתה שיטת אחד התנאים הגדולים, רבי אליעזר, שאמר: 'אם ישראל עושים תשובה - נגאלים, ואם לאו - אין נגאלים'. (סנהדרין צד ע"ב). ואמנם אין הלכה כדעה זו, אלא כדעתו של רבי יהושע המובאת בתלמוד: ש'בין כך ובין כך נגאלים'. ובעצם הדברים כמעט מפורשים, שהלכה כרבי יהושע, בספר יחזקאל: 'לא למענכם אני עושה נאום ה', כי אם למען שמי הגדול אשר חללתם בגויים' (יחזקאל לו, כב) - עצם העובדה שישראל מפוזרים בין האומות, דבר זה הוא חילול השם. אם כן נוכל, כביכול לומר, שיש כאן אינטרס של רבונו של עולם לגאולה. ולכן זכויותיהם של ישראל אינן מעלות ואינן מורידות ביחס לתוכנית הא-להית הכללית – על כך נאמר שהקב"ה 'מביא גואל לבני בניהם למען שמו'. אז מה נאֹמר אם כך, על כל עבודתנו, על זה שאנחנו כל חיינו רוצים להשיג זכויות, כדי להיות ראויים ליחס טוב מרבונו של עולם אלינו וכדומה? מברר הרב קוק בספרו אגרות ראי"ה שישנם שני מישורים בנפש הישראלית: מישור אחד שנוכל לכנותו 'הסגולה', ובאמת הסגולה איננה תלויה כלל וכלל בזכויותינו - כי היא טבע הברייה של עם ישראל, טבע קדוש המונח בנשמתנו כמו טבע כל דבר שבמציאות. ובנוסף לסגולה יש גם קדושה הבאה לנו על ידי בחירתנו ונקראת 'קדושת הבחירה'. אמנם כח הקדושה של הסגולה יותר גדול מכח הבחירה, אלא שברית כרותה היא שכל ימי העולם הזה אין הסגולה מתגלה אלא במידה, והבחירה מגלה אותה. מה שאין כן 'בעקבתא דמשיחא', שהקב"ה דן את הדור לפי סגולתו ולא לפי בחירתו. כך שכל המושגים של צדיקים, בינוניים ורשעים המשמשים במשך כל הדורות, ועל פיהם אנו שופטים את בני ישראל, משתנים בשעה שהקב"ה 'מביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה'. סיומה של הברכה הוא: 'ברוך אתה ה' מגן אברהם'. והלא ברכתנו ברכת אבות: א-להי אברהם, א-להי יצחק וא-להי יעקב! אלא שאמרו חכמינו בתלמוד (פסחים קיז ע"ב) שכאשר הקב"ה אמר 'ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה' (בראשית י"ב, ב') -   'ואעשך לגוי גדול' פרשו בתלמוד זהו שאומרים א-להי אברהם, 'ואברכך' זה שאומרים א-להי יצחק, 'ואגדלה שמך' זה שאומרים א-להי יעקב. בשעה ששמע אברהם שאומרים א-להי יצחק וא-להי יעקב חלשה דעתו. אמר לו הקב"ה אל תדאג בך חותמים, 'והיה ברכה' זה שאומרים 'ברוך אתה ה' מגן אברהם'. ואין זה מובן. וכי אברהם מקנא בבניו ובבני בניו? אלא שאברהם היה ידוע בתור מי שרצה את תיקון כל באי עולם, ללא הבדלי לאום. ואליו, בשעה שנאמר א-להי יצחק וא-להי יעקב, הכוונה ששמו של הקב"ה מתייחד על אומה בין האומות - על האומה הישראלית בפרט, ולא על כל האומות. ולכן חשש אברהם שמא תכניתו האוניברסלית לא תצא לפועל. על זה אמר לו הקב"ה 'בך חותמים'. דווקא על ידי ההתייחדות הלאומית של עם ישראל בארץ ישראל ועל פי תורתו, דווקא על ידי כך תתגשם תכניתו הגדולה של האדם הגדול בענקים אברהם אבינו. לא מתוך קוסמופוליטיות חסרת מעצורים, אלא דווקא מתוך התמקדות בתוך האומה הישראלית יוגשם בסופו של דבר החזון האוניברסלי הגדול שעליו נאמר מגן אברהם.