הרב אורי שרקי

בהר - גר או תושב?

"שבת בשבתו", אייר תשס"ד




"והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי" (כה, כג). ההלכה המונעת מכירת קרקע לצמיתות יונקת מהגדרת מעמדו הקיומי של האדם בעולם. מצד אחד האדם הוא תושב בעולם הזה בתור יציר הטבע "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". מצד שני הוא גר מצד נשמתו שהיא בת מלך המתגעגעת לבית אביה, בעלת צמאון מטפיזי בלתי ניתן לרוויה. כך גם הודיע אברהם לבני חת: "גר ותושב אנוכי". אלא שבקשתו להנחיל את ההכרה הזאת גם לבני חת, כשהוסיף את המילה "עמכם" נכשלה, כשהם טוענים שהוא חש כך רק בשל היותו נשיא א-לוהים, בעוד שהם "עם הארץ". כך גם היטיב להתבטא רבי יהודה הלוי: "כגר תושב אני על גב אדמה, ואף כי בבטנה נחלתי".

הרב יהודה אשכנזי (מניטו) היה רגיל לפרש את המקרא הזה באופן הקרוב לפשוטו: אם אתם חשים כגרים בעולם הזה, אתם תושבים עמדי, ואם אתם חשים כתושבים בעולם הזה, אתם גרים עמדי. מאחר והקב"ה הגלה את עצמו כביכול מהמציאות על מנת לאפשר את האוטונומיה של הבריאה, כבסוד הצמצום למקובלים, הרי שהוא מתנהל בעולמנו כגר. כדי להידבק בו, יש צורך להידמות למידתו זו, ולחוש כגר בעולם הזה. זה הבסיס לאמירה החוזרת ונשנית בתורה שהקדוש ברוך הוא אוהב גר, כי הגר, כביכול, מבין אותו. על כן גם עם ישראל נולד כגר, מחוץ לארצו, ואף כאשר בא להתיישב בנחלתו, אינו נאחז בה בשלימות, אלא מותיר פאה בשדה, ואף שומט מעבודת הארץ לשנה שלימה.

עם כל זה, הדין פסוק בפרשתנו שבבתי ערי חומה, בתים יכולים להימכר לצמיתות. נרמז כאן שיש ביכולתה של התרבות העירונית ליצור מסגרת חיים חדשה, המנותקת מהשיעבוד הטבעי, שבה האדם יכול לחיות חיים שלימים של שייכות נצחית לקרקע, מבלי לשכוח את ה'. העיר מהווה ארגון מחדש של המרחב לפי מידתו של האדם הנברא בצלם, שבו ניתן לבנות את החיים על ערכים ולא רק על התחרותיות של הטבע. מובן הדבר שמדובר באתגר של החברה העירונית, ולאו דווקא המציאות הגלויה.

בימינו, האתגר הקיומי של עם ישראל הוא האחיזה בקרקע ולא כל כך הסכנות הכרוכות בארציות. במצב שבו יש לפעמים סימני רפיון באחיזה הלאומית בארץ ישראל יש לחזק את השייכות לארץ, כך שהיתר מכירת הקרקע על מנת לעקוף את דיני השמיטה בהחלט תואם את מגמתה הכוללת של התורה.