הרב אורי שרקי

פסח - דרשת שבת הגדול, תשע"ד

סיכום הדרשה - עוד לא עבר את עריכת הרב




"אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזא דקא מדלי תכא מקמיה. אמר להו: עדיין לא קא אכלינן, אתו קא מעקרי תכא מיקמן? אמר ליה רבה: פטרתן מלומר מה נשתנה" (פסחים קטו,ב).

תרגום חופשי: כשאביי היה ילד, גדל בבית רבה. שנה אחת כשישבו בליל הסדר, ראה אביי שמסלקים את הקערות מן השולחן לפני שאכלו. שאל אביי: "מדוע סילקתם הקערות? הרי טרם אכלנו!" אמר לו רבה: "פטרתנו מלומר 'מה נשתנה' ".

מהסיפור הזה אנחנו מבינים שעניין אמירת "מה נשתנה" הוא היכי תימצי לשאילת שאלות ע"י הילדים. לכן כשאביי שאל שאלה ללא קשר לטקסט היבש – "הוציא אותם ידי חובה".

באותה גמרא, עמוד לאחר מכן (קטז,א): "אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא, מאי בעי למימר ליה? אמר ליה: בעי לאודויי ולשבוחי. א''ל: פטרתן מלומר מה נשתנה". תרגום חופשי: רב נחמן ישב בליל הסדר עם עבדו, שמו היה דרו. שאל אותו רב נחמן: "מה צריך לומר עבד (הכוונה לעם ישראל) שאדונו (הכוונה לה') משחרר אותו ומביא לו כסף וזהב?" ענה לו דרו: "צריך להודות לו ולשבח אותו". אמר לו רב נחמן: "פטרתנו מלומר מה נשתנה".

הסיפור הזה תמוה ביותר:

א. מי ששאל זה היה רב נחמן, דרו רק ענה.

ב. למה זה פוטר ממה נשתנה? רק אמר שצריך לומר הלל על השחרור.

 

שאלה והלל

יש דבר אחד מרכזי המשותף לשני דברים הללו, שאלה והודאה/הלל.

הקדוש-ברוך-הוא יכול לעשות הכל, כידוע. אבל, מכיוון שצמצם את עצמו בבריאת האדם, את שני הדברים הללו – אין באפשרותו לעשות: ה' לא יכול לשאול במקומנו, הוא יכול לגרות אותנו אבל לא לשאול. שאלה – היא דבר שנובע מעומק נשמת השואל, משהו מציק לו במציאות ולכן הוא פותח ושואל. כן לגבי הודאה. ה' לא יכול להודות לעצמו. הוא יכול לגרות את האדם לכך, לצוות, אבל בסופו של יום – האדם עצמו יודה.

 

אמצעי ותכלית

עמדנו על המשותף, אך השוני המרכזי ניכר.

מדוע אדם שואל? כדי לקבל תשובה. השאלה היא במהותה אמצעי, אמצעי לקבלת מענה. לעומת זאת ההלל, הוא הודאה שאין אחריה ציפייה. הלל הוא התכלית.

רוב חיינו (אם לא כל חיינו) אנחנו עסוקים באמצעי. אדם אוכל בבוקר כדי להיות חזק, כדי לעבוד, כדי להרוויח כסף, כדי לקנות מכונית , כדי ללכת לבקר את אימו.

ההפרדה בין האמצעי לתכלית אינו קדמון. כשה' ברא את העולם, הורה לנו את האידיאל, לחבר בין האמצעי לתכלית, שיהיו דבר אחד. לכן ציווה "תדשא הארץ... עץ פרי עשה פרי" (בראשית א, יא). העץ, האמצעי, יהיה בטעם הפרי, התכלית. אבל בפועל בעולם הזה אנחנו במצב "ותוצא הארץ... עץ עשה פרי" (בראשית א, יא). העץ רק עושה פרי, הוא לא פרי בעצמו.

 

פסח - חג של חיבור

ננסה לחשוב על האמצעי העיקרי בחיינו. אדם, יצור הנברא בצלם אלוהים, משועבד לפת לחם. לא יכול לתפקד ללא מים ומזון. זוהי פחיתות מאין כמוה.

בחג הפסח אנחנו מוצאים מצוות רבות הקשורות לאכילה. אכילת מצה, אכילת מרור, שתיית ארבע כוסות, אכילת כזית קרבן פסח. בעצם יש לנו מצוות של אכילה.

בברייתא מצינו מחלוקת מעניינת. "כתוב אחד אומר 'עצרת לה' אלהיך' וכתוב אחד אומר 'עצרת תהיה לכם' הא כיצד? רבי אליעזר סבר: או כולו לה' או כולו לכם [אין לו לאדם בי''ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה]. ורבי יהושע סבר: חלקהו, חציו לה' וחציו לכם [חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש]" (ביצה טו,ב). לפי ר' אליעזר כל אדם צריך לשבת בערב חג ולשאול את עצמו: האם בחג הזה אני יושב לומד תורה ומתפלל או אוכל ושותה. לפי ר' יהושע מחלקים חצי חצי.

על כך מוחה הרשע בהגדה: "מה העבודה הזאת" אתם יושבים אוכלים שותים וכו', על מי אתם עובדים? אתם עושים את זה נטו "לכם"! "לכם, ולא לו" לא לכבוד ה'! אתם מתעסקים באמצעי, בסיפוק צרכיכם, לא בתכלית, באידאלים.

על כך אנו עונים לו: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", ה' עשה את יציאת מצרים בשבילי, וזו לא בושה או פחיתות. רצון ה' הוא שעבודתנו תהיה הן במישור הרוחני והן במישור הגשמי, גם בנסתר גם בנגלה, גם לה' וגם לכם. זה אמצעי שמחובר לתכלית, פסח.
את זה הבינו רב נחמן ודרו עבדו.

 

שני חלקי ההלל

בפסח אנחנו נפגשים בתופעה מוזרה ביותר. אמירת הלל בישיבה. ואם זה לא מספיק – אמירת ההלל מופרעת על ידי אכילה. אומרים חצי הלל, עד "למעיינו מים", עוצרים, פותחים שולחן, לאחר מכן ממשיכים עוד חצי הלל לאחר האכילה "לא לנו", ובסוף אף מברכים כהלל שלם.

בגמרא מובאית מימרא תמוהה: "כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא" (פסחים פה,ב). כזית פסח (אכילה) והלל (שלאחר האכילה) שובר את הגג. מהו ההבדל בין החצי הראשון של ההלל לחלק השני?

החלק הראשון הינו הלל תועלתי, הלל שבא בעקבות הצלה מסויימת. "מושיבי עקרת הבית", "בצאת ישראל ממצרים". החלק השני הינו הלל אידאלי הודאה נטו, פונה לעתיד לבוא. "ישראל בטח בה'", "אהבתי כי ישמע". הודאה על מלחמת גוג ומגוג ותחיית המתים.
הלל כאמצעי – אחר הצלה שאיננה סופית (שירה, לשון נקבה, כי טומנת בקרבה עוד הצלה). הלל כמטרה – שאין אחריו גלות ('שיר חדש', לשון זכר).

המהר"ל בגבורות שואל: איך אדם, נברא, מוגבל, סופי, מסוגל לשבח את ה' הטרנצנדנטי האינסופי? זה עיוות היררכי ועוד, לעולם לא יגיע לאמת בעניין התשבחות (כדאיתא ברכות לג,ב: "סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך?!") – "לך דומיה תהילה". מסביר המהר"ל שיש להפריד בין שני סוגי תשבחות. בפן הפילוסופי, הגדרת הא-לוה – מותר לנו לומר רק מה שהגדירו לנו דוד המלך והנביאים.

אך כשמדובר על חובה מוסרית פנימית להודות – נפקע הגג, אין הגבלה וזה תלוי אך באופי האדם המהלל. ההלל האידאלי יכול להיאמר רק לאחר האכילה המצוותית, חיבור האמצעי והתכלית (הלל הזקן = הלל -> כורכן = חיבור). ואז, נפקע הגג של התשבחות.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)