הרב אורי שרקי

ישעיהו - אל תיראי (פרק מ', ההפטרה של שבת נחמו)

אב תשע"ד




"עַל הַר-גָּבֹהַּ עֲלִי-לָךְ, מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ, מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם; הָרִימִי, אַל-תִּירָאִי, אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה, הִנֵּה אֱ-לֹוהֵיכֶם" (ישעיה מ, ט מתוך ההפטרה).

הנביא מודיענו שיש שתי בשורות: מבשרת ציון ומבשרת ירושלים.

בשורת ציון, הציונות, דורשת לעלות על הר גבוה, לראות את ההיסטוריה מנקודת מבט המקיפה דורות רבים. רק מתוך התבוננות רחבת אופקים ניתן להשקיף על יד ה' המנהלת את המאורעות מאחורי הקלעים. המבט השטחי, המשקיף על בעיות השעה הדחופות, עלול לנטוע יאוש בלב. לימדונו חז"ל שפני דור הגאולה כפני הכלב. אחת המשמעויות של הביטוי הזה הוא שכשמכים את הכלב במקל, הוא נושך את המקל ולא את המחזיק בו. זו ראיה קצרת טווח, שעל מנת להשתחרר ממנה מזמין אותנו לעלות על הר גבוה.

הבשורה השניה, זו של ירושלים, דורשת כוח. על מנת להפיח נשמה במפעל הגאולה צריך לפרוץ את גבולות התודעה הרגילה, ולא רק לראות את יד ה' אלא גם לפתח הקשבה מיוחדת לשמוע את קול ה'. הדיבור הנבואי תובע את מקומו בעולם שהתרגל מזה אלפי שנים למציאות שבה אין דבר ה' נשמע כלל, ובו תפסה הפילוסופיה את מקומו.

כשאין קול ה' נשמע, שוררת מבוכה מוסרית. אפס הבטחון העצמי, וחסר הכוח, הכוח לקיים מתוך תחושה של עליונות מוסרית את הצו: "ארדף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". הנביא ישעיהו מעודד אותנו בשעות של מבוכה וקורא בכל עוז: הרימי בכוח קולך, הרימי אל תיראי, אמרי לערי יהודה: הנה א-לוהיכם!"