הרב אורי שרקי

כי תצא - למרחב (על ההפטרה)

אלול תשע"ד




להַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ, וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ, אַל-תַּחְשֹׂכִי. הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ, וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי. כִּי-יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי, וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ, וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ (ישעיה נד, ב-ג).

הנביא מזמין את כנסת ישראל שלא להתיירא מהרחבת האוהל. למה הכוונה? מבאר הרב קוק שקיימים שני מצבים באומה, המחייבים כל אחד יחס שונה אל החול. האחד הוא הגלות הלאומית, הגוררת בעקבותיה את גלות השכינה וצמצום מרחב החיים: "משגלתה שכינה, משנעתקו רגלי האומה מבית חייה, החל הצמצום להיות נתבע. כל עוז חילוני עלול להיות לרועץ, כל יופי חיצוני וחשקו עלול להאפיל את אור הקודש ותום הטהרה והצניעות, כל מחשבה שלא נתגדלה כולה במחנה ישראל יכולה להרס את סדר האמונה והחיים הישראליים, כל שמינות קטנה מביאה לידי בעיטה" (אורות עמ' סז). אכן, בזמן הגלות, מהווים החול והתרבות הכללית איום על הנפש הישראלית:

"מכאן באו העוצב והסגוף, הקדרות והפחדנות, וביותר ממה שפעלו אלה על החיים הגשמיים פעלו על החיים הרוחניים, על רוחב המחשבה, על תעופת ההרגשה" (שם).

צמצום האופקים הינו חילול השם ובהכרח הוא מצב זמני, שהולך ומתבטל באופן הדרגתי יחד עם התקדמות מהלך הגאולה. האידיאל הוא הרחבת אוהל הקודש ופריסתו על כל מרחבי החיים: התרבות, האומנות, הספורט, עינוגי החיים, שכולם יהיו מכוונים לשם שמים: "כשכח ישראל גדול ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה וענפיו המעשיים מתוקנים, בסדור מלא, בקדושה ביחוד ובברכה, במקדש וממשלה, בנבואה וחכמה, אז ההתרחבות לצד החול, לענוגי החושים הרוחניים והגשמיים, להצצה חדירית ופנימית לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים, למפעליהם וספריותיהם, התגברות עז החיים הטבעיים, כל אלה טובים הם ומסוגלים להרחיב את אור הטוב" (שם).

זו בשורת הגאולה, הכוללת את הפיוס בין האדם לבין העולם. במהרה בימינו.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)