האזינו - הזי"ו ל"ך, המשמעות של חלוקת הפרשה לעליות

הרב אורי שרקי

האזינו - הזי"ו ל"ך, המשמעות של חלוקת הפרשה לעליות

אלול תשע"ד

פרשת האזינו היא היחידה שיש לנו עליה מסורת קדומה על חלוקתה לשבע עליות. הסדר הוא "הזי"ו ל"ך" (ר"ה לא, א). מכאן יש ללמוד על המבנה הפנימי המהותי של שירת האזינו, המהוה יסוד להבנת המהלך ההיסטורי הכולל של עם ישראל והשגחת ה' עליהם. הבה נתבונן בעליות:

"האזינו וגו'" (פסוקים א-ו) הינה סדרת פסוקים המבליטים את הנהגת שכר ועונש הפשוטה, "הנהגת המשפט".

"זכור ימות עולם וגו'" (ז-יב) מדגיש את הסגולה הישראלית, שאינה תלויה במעשים, כי אם בבחירת ה' בנו גם ללא זכויות: "כי חלק ה' עמו" (יב).

"ירכיבהו על במתי ארץ וגו'" (יג-יח) מתאר את הבעיטה בתורת ה', שמתפרנסת בין היתר מבטחון מופרז בסגולה. המחשבה שה' אתנו ולא יתן אותנו למשיסה רק משום שבחר בנו.

שלשת העליות הראשונות מציגות לפי זה את שלשת נקודות היסוד של ההיסטוריה הישראלית: משפט, סגולה, בעיטה.

שלשת העליות האחרונות מתארות את המתחייב מהמתואר בעליות הראשונות, אך לא בסדר מקביל להן:

"וירא ה' וינאץ וגו'" (יט-כח) הוא תוצאה ישירה של הנהגת המשפט. הכרח הוא להעניש את החוטאים. מתוארת חברה האדישה לעניין הא-לוהי: "קנאוני בלא אל", ולא ב"אלהים אחרים". ומתוך כך עוסקת בהבלים "כעסוני בהבליהם". הפתרון הוא מידה כנגד מידה: "אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם". "לא עם" הוא כינוי לזהות לאומית שאין לה קיום משל עצמה מלבד המילוי של החללים הריקים בזהות הלאומית שלנו. זו התמודדות ייחודית, המכריחה אותנו לשוב אל זהותנו המקורית.

"לו חכמו ישכילו זאת וגו'" (כט-מ) הוא פתרון לבעיטה. יש להוסיף חכמה בדור, כהבחנת הרב קוק שמחלתו הרוחנית של דור הגאולה תחלוף רק על ידי הוספת כוח בכשרון הרוחני (אוהת"ש ד, י) על מנת לספק את דרישותיו האינטלקטואליות של הדור.

"כי אשא אל שמים ידי וגו'" (מא-מד) הוא תוצאה של הסגולה. נקמת ישראל על ידי ה' המקנא לעמו. הנקמה היא מילויה של ארץ ישראל בצאן קדושים: "וכפר אדמתו" – יכסה (מלשון "כפורת") את ארץ ישראל, על ידי "עמו".

יוצא שבעוד שבבסיס התיאורטי הסגולה (בחירת ה' בישראל) קודמת לבחירה (כלומר הקדושה התלויה במעשי בני האדם), התערבות ההשגחה מקדימה את הטיפול בעוונות ותוצאותיהן, על מנת לסיים בהופעת הסגולה בכל תוקפה באחרית הימים.

העליה השביעית (מה-נב), המספרת על ציווי ה' למשה למות, מדגישה את הצורך בביטול מרכזיותו של המנהיג, במקום שבו מתבררת הנהגת ה', שמלכותו בכל משלה.