הרב אורי שרקי
וזאת הברכה - "ושמה לא תעבור"
תשרי תשע"ה
סיום ספר התורה משאיר אותנו עם צפיה. משה מת, בלי להיות שותף בהשלמת התוכנית הגדולה של תיקון העולם כולו על ידי הקמתה של הממלכה העברית בארץ ישראל ובניין בית המקדש. התסכול גדול, וכל התחליפים אינם מרפאים את שברה של האומה. יהושע איננו בשיעור הקומה של משה, שפניו "כפני חמה" אלא "כפני לבנה" (בבא בתרא עה, א). תחושת ההחמצה ההיסטורית של האפשרות שימי משה יהיו גם ימות המשיח, חוזרת על עצמה במספר ארועים הסטוריים, כגון דחיית בניין המקדש מדוד לשלמה, נפילת יאשיה במגידו, פטירתם של האר"י, הרמח"ל והרב קוק בטרם עת, ועוד רבים. נראה שיש כמין תבנית קבועה של ההשגחה, המזמנת לפרקים אפשרות של השלמה, המלווה בדחיה לזמן מאוחר יותר.
יתכן שהדברים קשורים לחסרון הנלווה בהכרח אל כל מנהיג גדול, שקומתו הענקית מאפילה על כוחות נוספים עליו, הקטנים ממנו, הדורשים את הופעתם לשם השלמת הדמות של המנהיג. לו היה משה משלים את הכל בכוחו, היתה אמנם התורה מושלמת: "אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע" (נדרים כב, ב), והיתה התורה כוללת ששה ספרים, כשהשישי היה חושף את הקדושה שבטבע, שהיא קדושתה של ארץ ישראל. אך היה בכך גם ביטול לכל כוח העומד מחוץ לתחומו של המנהיג, והיה חסר משהו בשלימות הקומה של האומה. החסרון הזה הופיע כבר בנטיה דקה מן הדקה בהכאת הסלע במי מריבה, במקום שבו ביקש משה לכפות את המציאות תחת מטהו. מכאן נובע החסרון של הקפדנות היתרה הנלווית לפעמים בהנהגתה של תורה, העתיד להיתקן באחרית הימים (עיין אוה"ק ח"ד עמ' תקכב).
מכאן האופי הקשה של תיאור המילים האחרונות שקיבל משה מפי ה': "הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור. וימת שם משה" (דברים לד, ד-ה). התורה נותרה ללא השלמתה, ומלאכתם של הדורות הבאים אחרי משה ועד ימינו היא להגשים את כל הרעיונות הגדולים הגנוזים במעמקי תורת משה ולהוציא אותם לאור, על אף האופי הקודר של דברי תורה מבחינתם החיצונית.
דורנו זוכה לעמוד בצומת של הכרעות העשויות להשלים את מלאכת תיקון העולם, ולהשיב את נשמתו של משה רבינו לעולם. החילונו זאת בחסדי ה' על ידי הקמת המדינה, קיבוץ הגלויות, התעצמותה של התורה בהיקף שלא ידענו כמותו דורות רבים, בהתיישבות בכל מרחבי הארץ ובהתחדשות תרבותית ורוחנית, שסופם להביא לתיקון האנושות כולה לדעת את ה'.