הרב אורי שרקי

ציצית

תשס"א

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




מצוות ציצית, היא באופן בולט, מסוג המצוות שהמטרה שלהן להבדיל בין ישראל לעמים. לכל אומה יש סימני היכר בבגדיה, והבגד היהודי נבדל מבגדם של אומות העולם - בציצית. זאת אם כן, מצווה לאומית. מעניין הדבר, שהיא המצווה הראשונה שהוזכרה, אמנם ברמז, כנקודת הפרדה בין ישראל לעמים. שהרי במלחמת ארבעת המלכים (מול החמישה – פרשת לך לך), כשאמר אברהם למלך סדום שאין הוא מעוניין לקבל ממנו דבר ובזה ביטא את ההבדלה המתותית בינו ובין סדום, כך התנסח: "אם מחוט ועד שרוך נעל, אם אקח מכל אשר לך". כלומר, אברהם לא רצה לקבל ממלך סדום אפילו חוט. אומרים חז"ל שבזכות זה שאמר "אם מחוט", זכה אברהם למצוות ציצית. אם כן, רואים שראשית ההבדלה בין ישראל לעמים היא דווקא בתחום הבגד.

אנחנו רואים שכשאדם קם בבוקר המצווה הראשונה שהוא מתחייב בה היא מצוות ציצית. זאת המצווה הראשונה שהוא מקיים ואח"כ יש מצוות אחרות. ראשית ההבדלה היא דווקא בתחום הבגדים. השאלה היא מדוע דווקא בזה נבדלנו מהעמים. הציצית, או הבגד בכלל, זהו דבר הנראה, דבר שהעיניים רואות. וכאן ההבדלה בין ישראל לעמים. פרשת ציצית מתחילה במילה מעניינת – "ויאמר": "ויאמר השם אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית...". כלומר, זה מתחיל בדיבור ומסתיים בחפץ הנראה לעיניים. וכאן יש כנראה נקודה עמוקה בצורת ההגיון המבדילה בין ישראל לבין עמים, מה שמכונה אצל רבינו הנזיר זצ"ל, תורת ההיגיון העברי השמעי.

נרחיב את הנקודה. היה פעם אדם בשם אריסטו שאמר שהאדם לא נברא אלא כדי להשכיל. כך כתב במטאפיזיקה בספר ראשון (פרק א', פסקה א') שהאדם לא נוצר אלא כדי להשכיל והראיה לכך היא שההנאה העיקרית של האדם זה מראה העיניים. מראה עיניים זה דבר המספק לנו מקסימום של אינפורמציה (מידע). בזמן קצר אני יודע הרבה מאוד. מסיק מכאן אריסטו שזה הראיה לכך שהאדם אינו נברא אלא כדי להשכיל. כאן אנחנו רואים קורלציה (התאמה הדדית) מעניינת שיש במחשבה של האומות בין הציור לבין המחשבה. בסופו של דבר, כל דעה היא סוג מסויים של ציור. מחשבה גלויה נקראת בשפה העולמית "השקפת עולם". השקפה - זאת אומרת דבר שמשקיפים עליו, מסתכלים עליו. אם כן, ההגיון של אומות העולם הוא בעיקר היגיון ציורי, הסתכלותי, שרואים אותו בעיניים. לכן, כשהמחשבה מגיעה למסקנה שהדברים ברורים היא אומרת: "זה נראה לי, אני רואה". באנגלית אומרים: "איי סי" (I see).

ואילו, המחשבה העברית יש לה כיוונים אחרים לגמרי. כאשר אנחנו רוצים להביע את יסודות האמונה העברית, אנחנו דווקא סוגרים את העיניים, מניחים את היד על העיניים, כדי להיות בטוחים שהעיניים לא ייפתחו ואז אומרים – "שמע!". יש משהו לשמוע מעבר למראה העיניים. העיניים בעולם הזה, על כל פנים, הן "עיניים מטעות". לכן יש העדפה אצל העברים למחשבה "שמעית", אקוסטית, לעומת המחשבה של אומות העולם שהיא מחשבה הסתכלותית, ראייתית.

כשאנחנו מדברים על אמונתנו, אנחנו אומרים "שמע ישראל" ולא "ראה ישראל".

שאלה מהקהל: השמיעה לא מטעה?

תשובה: גם השמיעה יכולה להטעות. אבל, יש שטחיות בראיה, יש בה אפילו גאווה. כאשר אני מסתכל על נוף, או על כל תמונה שהיא, יש לי תחושה שאני חדרתי אל עומק הדברים. זו הרגשה נוחה, הנובעת מהביטחון שהראייה נותנת לאדם. הראייה מעניקה תחושה של השתלטות על החומר הנלמד. מה שנאמר: "העין השולטת". יש ביטוי כזה בעברית, או בארמית: "שלטה עינה". זה מעין גאווה כזו, של העין. בעוד שבשמיעה אני מוכרח להיעזר בענווה. אי אפשר להגיד למוזיקאי "שמעתי שיש לך סימפוניה מאוד טובה, אבל הייתי מבקש שתשמיע את זה מהר, בבקשה, את כל התווים בבת אחת". אי אפשר. מוכרחים לשמוע תו אחרי תו, שאם לא כן, אין לזה צורה.

כלומר, השמיעה היא בדרך כלל, מעמיקה יותר. אבל, כפי שהתחילו פה להאיר בצדק, אנחנו רואים אצל חז"ל, ואפילו אצל הנביאים, שהם אומרים: "לא תהיה שמיעה טובה מראיה". זאת אומרת שבעולם הבא אנחנו מגיעים לראיה אמיתית. איך נאמר: "כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון". וגם כאשר מדברים על תוכן פנימי, בספר הזוהר, לא אומרים "תא שמע" ("בוא ושמע") אלא אומרים "תא חזא" ("בוא וראה"). העובדה שאנחנו שוללים את הראיה זה לא בגלל שיש איזשהי שנאה יהודית לאסטטיקה. אלא זה בינתיים. בינתיים הראיה מטעה אותנו ואנחנו מצפים לעולם שבו הראיה היא ראיה של קודש ואז אדרבה הראיה היא גדולה יותר מן השמיעה.

דבר זה מצאנו למשל בבית המקדש. בית המקדש הוא מקום שיש בו השקעה רבה מאוד בתחום האסטטי. בית המקדש נקרא "נוביו של עולם" (עינו של עולם), כנאמר במסכת בבא בתרא. כך גם במצוות ציצית. כאמור, פרשת הציצית שהזכרנו מתחילה כך: "ויאמר השם אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת עליהם". יש פה ארבעה ביטוים של דיבור, כלומר, של שמיעה. אחרי שהפנמת את השמיעה כראוי תאמר: "ועשו להם ציצית". ציצית זה דבר שמציצים בו, זה משהו הנראה לעיניים. כלומר, יש בציצית דבר השואף לקדושת הראיה.

בקריאת שמע אנחנו אומרים קודם את פרשת "שמע ישראל" ואחריכן פרשת "והיה אם שמוע", ורק אחר כך את פרשת הציצית: "וראיתם אותו". יש עניין לראות. אבל אי אפשר להתחיל את בניין היסוד של הנפש העברית בראייה. צריך להתחיל בשמיעה. ולהלן ההבדל הגדול בין ישראל לעמים, שהקב"ה רצה שנדע: התוכן בראייה. האופן שבו אנחנו מסתכלים על חוויה אסטטית שונה. אצל העמים הראייה שטחית. אצלנו הראייה מגלה עומקים. וזה מה שנאמר: "סוף מעשה במחשבה תחילה". כלומר, המעשים היותר חיצוניים שלנו – היותר שטחיים שלנו – הם השורה התחתונה של הכל. והשורה התחתונה מגלה את המחשבה הגנוזה ביותר שיש לנו.

המחשבה היותר גנוזה באדם משולה לשערות. השערות הן בראש, במקום המחשבה, והן דבר כל כך עילאי, שאפילו אין להן הרגשה, אין עצבים. זאת אומרת, "המחשבה תחילה" זה השערות. אומר הרמב"ם שהחוטים שאנחנו שמים בבגדים הנקראים ציצית דומים לציצית הראש - השערות הבולטות מהגולגולת. המחשבה היותר גנוזה מתגלה בקצה הקצוות היותר חיצוני של הבגדים שלנו. זו סגירת מעגל: מהציצית של הראש לציצית של הבגד. כי הבגדים זה לא דבר מהותי – הבגדים זה שקר. כשאנחנו לובשים בגדים אנחנו מסתירים את האמת עלינו: "בגד" מלשון "בגידה". באותיות שלנו - (א).ב.ג.ד – הא' מושם בצד, נשאר ב', ג', ד'. הלבוש בא לכסות את הגוף – לא בוש (לא מתבייש).

אבל, זה לא תמיד צריך להיות כך – לפעמים אומרים ש"הבגד, הוא האדם", וכבר נאמר בהלכה על הכהנים, ש"כשבגדיהם עליהם – כהונתם עליהם". הבגד הוא זה שיוצר את הכהן. כלומר, כל זמן שהבגד לא על הכהן, הוא לא כהן במלוא מובן המילה. אז מי שיש לו עיניים רגישות יכול לראות על כהן הלובש בגדי כהונה האם הכהן הזה ראוי לתואר הכהונה, אם לאו. לעתים החיצוניות היא שטחית ולעיתים היא גילוי הפנימיות.

כל כך חשובה מצוות הציצית, שהיהודים מקיימים אותה! זה באמת פלא! כי לכאורה, אין שום חיוב, הלכתי על כל פנים, לקיים מצוות ציצית. אם אדם לא לבש ציצית, אין עבירה. למרות מה שהדתיים רוצים להגיד לאנשים שלא לובשים ציצית – היי אתה, איפה הציצית שלך? זו לא ההלכה.

שאלה מהקהל: ומה עם אלו שמשכנעים אנשים ברחוב להניח תפילין?

תשובת הרב: זה לא קשור לנושא, זה תפילין. טוב, אבל בואו נחזור לעניין. אדם לא לבש ציצית, לא חייב. עדיף לשאול את התלמיד בישיבה התיכונית, האם דיברת לשון הרע היום? זה הרבה יותר חמור, זה מדאורייתא. מה שאין כן בציצית. אם אדם כבר לובש בגד של ארבע כנפות, אז הוא חייב בציצית, ואם הוא לא שם עליו ציצית, הוא עבריין. אבל אם אדם איננו מעוניין ללבוש בגד ארבע כנפות, הוא לא חייב ללבוש ציצית. אז למה התורה חייבה ללבוש ציצית? כי בזמן שהתורה ניתנה, זה היה המנהג המצוי אצל העמים השמים כולם – ללבוש בגד ארבע כנפות. לכן הבגד הקלאסי של "השמים" (בני שם) הוא בגד ארבע כנפות. אבל אם האופנה משתנה ולובשים בגדים שאין בהם ארבע כנפות, אז אין בזה חיוב. יש האומרים שהחולצות שלנו, המודרניות, דווקא כן חייבות בציצית, שכן יש להן בצווארון שתי כנפות ויש גם למטה שתי פינות, שהן שתי כנפות נוספות. אבל המרן הבית יוסף כבר אמר שלא חייבים, שהרי אין פה שתי פינות מקדימה ושתי פינות מאחורה.

מדוע החילוק הזה - שתי פינות מקדימה ושתיים מאחורה? זה דבר בולט אבל אם אין שתיים מקדימה ושתיים מאחורה אז לא רואים הבדל בין בגדינו לבין בגדי העמים. כי אם הייתי מסתכל על יהודי מאחורה, כאשר כל ארבע הכנפות שלו מקדימה, לא הייתי רואה אותן, ולא הייתי אומר שהוא יהודי. לכן רק בבגד שבו אדם מוקף בארבע כנפות התורה חייבה. אף על פי כן בני ישראל כל כך אוהבים את הסגולה שלהם שהם לובשים ציצית. לא מפני שהם חייבים, אלא מפני שהם רוצים להתחייב בלבישת הציצית. הם מעוניינים להיות במצב שבו אני חייב לשים את החוטים האלה. עד כדי כך שהנביאים אומרים בנבואת אחרית הימים: "והחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות האדמה בכנף איש יהודי, נלכה עמכם כי שמענו שאלקים עמכם" - והדבר הזה מוכיח, גם על פי המשנה ברורה, שבאחרית הימים יהיו זהירים לבדוק את ציצית בגדיהם והסיבה לכך איננה מפני שיש בזה חיוב אלא מפני שהציצית מגלה את הסגולה של האומה הישראלית הנבדלת מן העמים.

נשאלת השאלה: באיזה בגד עדיף לשים ציצית? ישנה מחלוקת מהו סוג הבד שחייב בציצית. זו מחלוקת אמוראים בגמרא – האם זה רק בבגד צמר ובבגד פשתים (שאלה הם הבגדים המצויים בימי אבותינו, כאשר בגדים שלא מצמר או מפשתים היו נדירים)?! אולי רק באלה חייבה התורה?! או שהתורה אומרת שכל בד שאדם רגיל ללבוש אותו – כותנה, משי, ניילון, אקרילן וכדומה – כל זה יהיה חייב בציצית?! זאת גם מחלוקת בין מרן הבית יוסף לבין הרמ"א (רבי משה איסרליש) בשולחן ערוך. בעל הש"ע פסק שדווקא בגד צמר או בגד פשתים חייב בציצית מהתורה ושבשאר הבגדים זה רק מדרבנן ואילו הרמ"א מביא שם גמרא האומרת שבכל בגדי הארבע כנפות, יש מצווה מדאורייתא להטיל בהם ציצית. מפני כך יש המקפידים ללבוש דווקא ציצית מצמר, כדי להתחייב מכל הדעות מדאורייתא. אבל אין זה ברור כלל שצריך לעשות כך שהרי כל זה שאנחנו לובשים ציצית זה מפני חיבת המצווה ולא מפני החיוב.

ובכן, איפה מתגלה החיבה יותר? היא מתגלה בזה שאני מטיל ציצית, אפילו בבגד בו רק מדרבנן אני חייב. לכן הלובש ציצית ממשי או מכותנה מגלה יותר את חיבת המצווה מאותו אחד המתנדב להזיע בקיץ. וכך מוסבר איך מצאנו שבמשך מאות שנים בבית כנסת "אלטנוישול" בפראג הציגו את הטלית של רבי שלמה מולכו. הטלית הזו של רש"מ, מלבד זה שהייתה רקומה בזהב ובעוד כמה דברים כאלה, הייתה ממשי ולא מצמר. והלא רבי שלמה מולכו היה אדם קדוש, שגם זכה להישרף על קידוש השם, והיה דוגמא לרבי יוסף קארו, שהתאווה להיות כמוהו. אז אם כך, איך אדם קדוש כמו רש"מ, לבש טלית שכזו כשלדעת הבית יוסף היא חייבית בציצית רק מדרבנן. התשובה מאמתת את הסברא, שיש חיבת מצווה, בהטלת ציצית בבגד שאינו חייב מדאורייתא יותר מאשר בבגד שכן חייב מדאורייתא. אנחנו לובשים את הטלית הזו רק מצד חיבת המצווה.

כל הדברים האלו הם רק מצד הפשט וכל מה שלמדנו עד עכשיו זה רק הרובד היותר חיצוני של המצווה. למדנו שהמצווה היא מבחינת בין ישראל לעמים, ומכך חיבתה הגדולה.

עכשיו הייתי רוצה להיכנס קצת יותר לעומק.

ובכן, כפי שהתחלנו לברר, בגדים זה דבר קצת בעייתי. יש בבגדים קצת שקר. הבגדים משדרים משהו. דרך הבגד שאדם לובש הוא רוצה למסור איזשהו מסר. למשל, הגמרא אומרת: "במקום שבו מכירים אותי די לי בשמי." כלומר, במקום שבו אני גר שמי אומר מי אני. "במקום שבו לא מכירים אותי אני צריך להתלבש באופן שמשדר מי אני". יש אם כן איזשהו שקר בתוך הבגדים וגם התורה בעצמה מעידה שהביגוד זה דבר שבא בעקבות החטא. כי כל זמן שאין חטא, מה ששולט באדם זה הסדר. כשיש חטא, יש כבר השתלטות של הדמיון על שכל האדם ואז יש צורך בתיקון של הדמיון הזה. אדם שנתון בחטא עושה הרבה שטויות. ובכלל, ככל שאדם מעמיק בחטא הדמיון הולך ומשתלט עליו, ואז במקום לראות את הדברים על פי אמיתותם, הוא רואה את הדברים על פי איך שהם נראים בלבד. עד כדי כך, שבימינו אנחנו חיים בחברה אודיו-ויזואלית שבה, איך דבר "עובר מסך" זה יותר חשוב מהשאלה האם הוא אמיתי או לא. זה אחד הנזקים שה"טלביזיון" (טלויזיה) עשה לדורנו.

אבל מצאנו בתורה, שמספר אנשים הצטיינו דווקא בבגדיהם. יש לנו שני סוגי אנשים כאלה. סוג אחד הם הכהנים. הכהנים מצווים ללבוש בגדים מיוחדים. וכן מצאנו אישיות בתורה שאצלה הביגוד היה כלי מרכזי בכל התנהגות שלו – זהו יוסף הצדיק. מעניין! אלה שני סוגי אנשים שפועלים על דימיון. הרמב"ם, בספר מורה נבוכים, אומר כך: כאשר השפע האלוקי חל על שכל האדם, יש לנו פילוסוף. וכאשר השפע האלוקי חל על דמיונו של האדם, אז יש לנו משורר או פוליטיקאי. שני אלה פועלים בתחום הדמיון. כאשר השפע האלקי חל על השכל ועל הדמיון גם יחד - זה נביא. אבל כשהשפע הוא רק בתחום הדמיון, יש לנו או משורר או מדינאי. ובאמת אלו הם שני התחומים שמצאנו בהם בגדים מיוחדים בתורה: יוסף היה איש מדינה, האבטיפוס של פוליטיקאי מוצלח הוא יוסף הצדיק. ואילו הכהנים הם המשוררים, ככתוב: "כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו". "רינה" = "שירה". המשורר האידאלי זה הכהן בליווי הלוויים במקדש. כל זה דורש בגדים מיוחדים.

בשביל מה יש צורך בכך? כל זמן שאדם לא נפל אל החטא, הוא יכול להתקרב אל ה' ע"י שכלו בלבד, אין שום בעיה. אבל משעה שהוא שקע בדמיון, הוא זקוק, כנגד הדמיון של החטא, לדמיון של קודש. אז זה מצדיק את זה, שעל מנת להוציא את החוטא ממצבו השפל אנחנו נפעיל דמיונות על ידי ביגוד מיוחד. עד כדי כך שבסוף אנשים ישתכנעו, שהאם אדם צודק או לא צודק, זה רק על פי הבגדים שהוא לובש, כמו שאמר הכתוב: "תולה ערך על גלימה."

לכן בעולם של דמיון, אמרה התורה, צריך שכל ישראל ילבשו בגד מעין כהני, וזה הציצית.

יש באמת בציצית משהו כהני מובהק. זה הפריט היחידי בבגד היהודי שבו מותר ללבוש שעטנז. שהרי אם יש לי ציצית מצמר והבגד גם מצמר, אני מטיל בו ציצית של צמר. ומה עם פתיל התכלת? גם הוא מצמר. אבל אם אני לובש בגד ציצית מבד משי, אז החוטים יהיו או מצמר או ממשי, אבל פתיל התכלת חייב להיות מצמר תמיד. ומה אם הבגד שאני לובש הוא של פשתן? אז החוטים יהיו של פשתן ופתיל התכלת יהיה מצמר – צמר ופשתים יחדיו! כן, ההלכה אומרת שבמקרה כזה לובשים שעטנז בציצית. והלא התורה אמרה: "לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדיו." אולם, מה הטעם של איסור זה? אומר יוספוס פלביוס: מדוע התורה אסרה ללבוש צמר ופשתים? כי זה בגד יקר שנועד לכהנים בלבד. זאת אומרת, שכאשר התורה מתירה לכל איש לערבב צמר ופשתים בבגד שלו, זה אומר שכל אדם מישראל, בסופו של דבר ובמסקנה הסופית, הוא גם כן קצת כהן. אדרבה, ישראל הם כהני אומות העולם – ואתם תהיו לי עם כהנים וגוי קדוש.

יש לנו קצת סימני כהונה גם בבגדים של יהודי פשוט. יש לכהנים איזשהי סגולה שהם חיים בעולם אידיאלי. בית המקדש מקום נפלא, עולם שבו השכינה שורה. גם הכהנים חיים בעולם אידיאלי שהוא לא שלנו. הרי הכהן אסור שיהיה במגע עם המוות. הכהן היהודי לא יודע מה זה מוות, לא כמו הכהן של הגוים, אצלם הכהן מתעסק בטיהור המתים. אצלנו הכהן לא בא במגע עם המוות. עכשיו, החטא החמור הראשון שהוזכר בתורה הוא כאשר מגדל הפשתן הרג את גוזז הצמר. קין הרג את הבל. אז אצל הכהונה עדיין הצמר והפשתים יכולים להיות מאוחדים. עצם הריח המשולב של צמר ופשתים קיים במקדש. אנחנו, שאיננו בדיוק כהנים, איננו יכולים לעלות לדרגה של שילוב צמר ופשתים. לכן אצלנו הצמר והפשתים נפרדים זה מזה, חוץ מאשר בציפייה לעתיד המופיע בסוף בגדינו, בדמות הציצית, העשויה מצמר ופשתים, כשיש לנו חוט של תכלת.

הבגדים יש להם עוד פונקציה חשובה. הם מהווים משל – משל ללבושי הנפש. יש בגמרא שאלה במסכת סנהדרין, ששאלה קליאופטרה מלכת מצרים. כתוב כך: "שאלה קליאופטרה מלכתה את רבי מאיר – אני יודעת שהמתים יחיו, שנאמר (בתהילים) "ויציצו מעיר כעשב הארץ"". אז זה בטוח שהמתים יחיו, כך אמרה. היא שאלה רק שאלה אחת: כשיקומו, יקומו בבגדיהם, או ערומים? זה מה שהיא שאלה. למה הגמרא רוצה לשאול אותנו את השאלה של קליאופטרה? כי היא הייתה מודאגת איזו שמלה ללבוש בתחיית המתים? זו שאלה מעניינת, אבל מה היא עושה בגמרא? אלא שכנראה זה לא מה שהיא מתכוונת. זו שאלתה: כשהנפש מופיעה בנצח, האם הנפש חוזרת עם הלבושים שלה או לא? מה הם לבושי הנפש? המידות. הבגדים הם לבושי הגוף, והמידות הם לבושי הנפש. לכן המידות גם נקראות מידות, מלשון "מדים". בגדים מודדים את הגוף. מידות הנפש מודדות את הנפש. מכאן לחשיבות שהמידות תהינה מידות ממוצאות. בדיוק כמו שמידת בגדיו של בן אדם צריכה להיות – אם הבגדים גדולים מדי או קטנים מדי, אי אפשר לעמוד. לכן המידות משולות לבגד. ואלמלא מידות הנפש, אי אפשר למדוד את הנפש.

אומר קהלת רבה: "הנפש לא תימלט משום שהיא בת מלך". היא לא שייכת לעולם הזה, היא אצילה מאוד, בת מלכים. אבל מה שמגלה את הנפש בעולם הזה, זה המידות. המידות שבהם אנחנו מתנהגים. והמידות שלנו מולידות את המעשים שלנו. לכן בקצה המדים נמצאים המעשים. המעשים בדמות מצוות. כל אחד יודע שציצית בגימטריה זה 600 +5 קשרים ועוד 8 חוטים, סה"כ 613, כמניין המצוות. מה רוצים להגיד לנו בזה? זו סתם גימטריה נחמדה? לא, אפילו התורה אומרת לנו את זה: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוותי". יש כוונה מפורשת להזכיר לנו בקצה הבגדים את מצוות השם. יש מידות לנפש, המידות צריכות להוליד מעשים טובים. לא די בכך שיש לך כוונה טובה.

היה פעם איזה יהודי אחד שהייתה לו קושייה על זה. הוא אמר: "בגד שכולו תכלת, האם הוא חייב בציצית?!" ענה משה לקרח: "כן, חייב". מה רצה קרח לומר בשאלה הזו? הוא רצה לומר: אם הנפש מתוקנת, אין שום צורך במעשים. הוא חי בעולם של דואליות (שתי פנים): הנפש בצד האחד והמעשים בצד אחר. אומרת לו התורה: אדרבא, המידות הטובות נמשכות ומופיעות אח"כ במעשים טובים, בדמות החוטים האלה. והחוטים צריכים להיות מאותו מין שהבגד עשוי. אם זה בגד צמר, חוטים מצמר. אם זה בגד מפשתים, חוטים מפשתן. זאת אומרת, צריך שבמעשים שלך יהיה ביטוי למודע של הנפש שלך. זה מאוד חיצוני בסך הכל. אם המעשים הם הביטוי למידות, איפה הנשמה שלי?

הנשמה היא הרי לפני המידות. בשביל זה יש גם פתיל תכלת. כלומר, תכלת מגלה את המחשבה הגנוזה שלנו. העומק של כל העומקים של הנפש בא לידי ביטוי בקצה, בסופו של דבר בחוט התכלת המפותל על גבי המעשים. כלומר, אתה צריך להשתדל שלא רק שהמצוות יהיו גילוי של מידות הנפש החיצוניות שלך אלא גם שהמצוות יוכלו לקלוט בתוכן את הארת הנשמה שלך. לא די בקיום מצוות כדי לצאת ידי חובה - צריך גם אחרי קיום המצוות לראות איזה סוג נשמה יש לך, וזהו פתיל התכלת. למה פתיל התכלת הוא המגלה את העומק הנשמתי שלך? פשוט! אמרו חכמים: תכלת דומה לים, ים דומה לרקיע, רקיע לכיסא הכבוד, כדמיון הקוף לאדם. ככה אומרים חז"ל. כלומר, יש מדרגות מדרגות ודרך הצבע המיוחד הזה של התכלת אני פוגש את צורך החיים. תכלת דומה לים – הים דומה לחלק הזה של עולמנו שנסתר מהעיניים שלנו. מה שיש על היבשה הוא גלוי, מה שיש בים - נסתר. תכלת דומה לים. זאת אומרת, דרך ההתבוננות בתכלת אתה מגלה את עומק העומקים של ים הנשמה שלך. אתה צריך שדבר זה יתלווה לקיום המצוות של היום יום. זה שוב מתחבר למה שאמרנו קודם, שהציצית זה סוף מעשה (שהיה גנוז) במחשבה תחילה - זה החוט המיוחד הזה של התכלת.

אמרו חכמים: כל העוסק בתורה בלילה – חוט של חסד נמשך עליו ביום. כלומר, נגמר הלילה וחוט של חסד נמשך עליו ביום הבא אחריו. איפה החוט הזה? בציצית. זה לא רק שאם אדם למד כל הלילה, אז רואים אותו ככה קצת עייף ביום אומרים לו: יש לך חוט של חסד על הפנים. אלא שהדבר הראשון שאחרי הלילה, כאשר הנשמה עולה בעליונים וחולמת חלומותיה, כאשר אנחנו חוזרים לעולם הזה, למודעות של העולם הזה, אנחנו שומרים חוט אחד שמזכיר לנו את הלילה. פילון אלכסנדרוני מפרש שהתכלת זה הצבע של הלילה. כלומר, במהלך היום (היום זה העולם הנגלה) אתה משאיר איזה זכר, איזשהי שארית לעולם הגנוז ששהית בו בלילה והוא מלווה אותך לכל אורך היום.

עכשיו, ניכנס עוד יותר לעומק של הדברים. עד עכשיו דיברנו בצורה דרשנית על הדברים.

מדוע יש לנו שני סוגי ציציות? או שני סוגי טליתות. יש טלית גדול ויש טלית קטן. טלית זה זכר או נקבה? נקבה. ציטוט מהמשנה הראשונה בבבא מציעא: "זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי." אז בעצם, היה צריך לומר טלית גדולה וטלית קטנה. אבל אנחנו אומרים טלית גדול וטלית קטן. הכוונה היא לטלית של גדול וטלית של קטן. כלומר, טלית קטן היא אחת שאדם קטן יכול ללבוש אותה והטלית גדול היא כזו שאדם גדול יכול ללבוש. רואים את זה בכמה ביטויים של חז"ל. למשל, ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה. זה כלל של אדם גדול בתורה.

על כל פנים, אדם מישראל לובש כל בוקר טלית קטן ועל גבי זה טלית גדול. בשביל מה שתי הכוונות האלה? אלו באמת שתי פרשיות שונות בתורה. בפרשת ציצית כתוב: "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם...". מדובר על טלית קטן ואילו בספר דברים: "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך, אשר תכסה בה" - זה מצוות להתעטף בציצית. לכן יש לנו שתי ברכות: "להתעטף בציצית" – ללובש טלית גדול, ו"על מצוות ציצית" - לקטן (ילד) שעוד לא לובש טלית גדול. זה לא אותו דבר. אז צריך לברר מה הכוונה של התורה להביא שתי כוונות של ציצית – אחת שהיא גלויה ואחת שהיא נסתרת.

טלית קטן היא נסתרת כי לובשים אותה קרוב לגוף. צמוד לגוף זה נסתר ואילו הטלית גדול שלובשים בחוץ גלויה. מה זה בא לומר? הטלית גדול מקיפה את האדם. גם הקב"ה, נאמר עליו שכשהוא בא לברוא את העולם הוא מתעטף במעשה לבושו, שנאמר: "עוטה אור כשלמה, נוטה שמים כיריעה". בבראשית רבה כתוב שאלו סתרי תורה, דברים עמוקים שאסור לגלות אותם. אבל רואים פה שהרעיון הזה שהקב"ה מתעטף הוא רעיון גדול. גם על זה שהקב"ה גילה למשה רבינו את שלוש עשרה מידותיו חז"ל אומרים כך: "הקב"ה התעטף כמו שליח ציבור ואמר שלוש עשרה מידות".

אני מוכרח להעיר הערה. כשהקב"ה אמר למשה שלוש עשרה מידות, הוא הראה לו דבר אחד – קשר של תפילין. אמנם כל הדברים האלה משל אבל צריך שיהיה להם היגיון. אם הקב"ה, בדרך המשל, לבש טלית, אז זה מכסה על הקשר של התפילין. איך משה יכול היה לראות קשר תפילין, אם יש טלית מעליהם? דרך חורים? אבל הקב"ה מתעטף כמו שליח ציבור וכששליח ציבור מתעטף, הוא כולו מכוסה. אולם תפילין של ראש לובשים אותם מעל כל הבגדים, גם מעל הכובע. בתפילין של יד אסור שיהיה חוצץ, אבל בתפילין של ראש אין שום חציצה, שהרי נאמר: "וראו כל עמי הארץ כי שם השם עליך, וייראו ממך". אמרו חז"ל שזה נאמר על תפילין של ראש. זאת אומרת, תפילין של ראש צריכות להיראות, להיות מעל כל הבגדים. אם זה נכון, אז צריך ללבוש את התפילין של ראש בדרך שהערבים לובשים את העקה (מעין חבל שחור) מעל הכפייה. אבל זה כבר נשאיר לשיעור על תפילין. אמרתי את זה רק בדרך אגב.

בואו נחזור לרעיון שהקב"ה כביכול מתעטף. יש בהנהגה האלקית בעולם שני דברים הופכיים זה לזה. יש דברים שהקב"ה עושה בזכות העולם. אנחנו קונים זכויות. אם קיימנו הרבה מצוות - יש לנו הרבה זכויות, למדנו הרבה תורה - יש לנו הרבה תוכן פנימי. בעצם, תוספת הקדושה ע"י המצוות של האדם ומעשיו מוסיפה בתוך האדם אור פנימי, אור מופנם, שהאדם יכול להינות ממנו. אבל אם הקב"ה יחכה עד שהאדם יזכה לאור הזה ההיסטוריה לא תתקיים. נכון שזה טוב לשתף את האדם בתכנית האלקית אבל צריך קצת לתת פוש (דחיפה), איזה דחיפה נסתרת מאחור. הדחף האלקי לקיים את ההיסטוריה שלו – להגשים את היהדות על ההיסטוריה. אפשר לומר שזה הגורם העיקרי, אם כי הנסתר, שבהיסטוריה עצמה. אבל בזכות מה הקב"ה דוחף? הרי אנחנו עוד לא זכינו, עדיין אין מספיק זכויות בשביל לזכות בגאולה. ראו מה שחז"ל אמרו – הם אמרו שהגאולה לא תבוא מתשובה, כי הקב"ה אין לו סבלנות לחכות. אין לו סבלנות?! אבל צריך שתהיה לנו הזכות! אומר הקב"ה: "אל תדאג, עכשיו אין לך זכות, אבל אתה עתיד להיות להיות בעל זכות".

כשנותנים למישהו משהו בלי שיש לו עכשיו אמצעים לשלם, אבל עוד יהיה לו, איך זה נקרא? הקפה – "החנווני מקיף" - וזה מצאנו בשני סוגי הבגדים. יש בגד שהוא אור פנימי, ויש אור מקיף. כלומר, לפי אור פנימי אתה עכשיו זכית. אתה עכשיו מקבל מה שמגיע לך. ויש גם צד אחר: אתה עוד לא זכית, אבל אתה עתיד להיות זכאי. אתה עתיד להיות אותו אחד שראוי לאותה הארה. לכן זה נרשם לך על החשבון – "החנווני מקיף". עכשיו נעשה ברור למה כשהקב"ה רצה לגלות את שלוש עשרה מידות הרחמים דווקא הוא התעטף כשליח ציבור - כי מידת הרחמים זה סתירה למידת הדין. כשהקב"ה רוצה לגלות את רחמיו הוא צריך להקיף, הוא צריך להגן עלינו מפני הדין היותר.

טלית גדול היא בבחינת אור מקיף המגן עלינו מפני החיצונים. כאשר אדם בא להתעטף בטלית יש איזו תפילה בחלק מן הסידורים: "שתינצל נפשי, רוחו ונשמתי מן החיצונים, בזכות מצוות ציצית. כנשר יעיר קינו, על גוזליו ירחף". מה הדבר הזה בא לומר? מה שאני לובש - ציצית צמוד לגופי - זה מצד המודעות שלי, מצד המודע – ה"אני". ההארות האלו סותרות את עצמן. לכן הטלית קטן הוא מתחת לבגדים, והטלית הגדול הוא מעל הבגדים. זה גם מסביר, כביכול, למה המדרש אומר שבבריאת העולם הקב"ה גם מתעטף בטלית. כל בריאת העולם זה בחסד ואז צריך להגן עליו. אח"כ, כשהעולם יזכה, כבר נוכל להסיר את המסך הזה.

שאלה מהקהל: למה אדם לא מתעטף בטלית בלילה? הרי בלילה יש דין.

הרב: בלילה דווקא יש רחמים גדולים. אדם לא הולך לישון, הוא לומד תורה. אלקים לא ברא את הלילה אלא כדי שנוכל ללמוד (ככתוב ב-"שולחן ערוך").

יש בזה אפילו רמז בתהליך יצירת צבע התכלת. הצבע של החומר שמשתמשים בו, כך מובא בזוהר, הוא בהתחלה צבע אדום. אחר כך, מאירה השמש על החומר והוא נהיה כחול. מצאו גם בחפירות ארכיאולוגיות בצידון ובעכו חביות של צבע אדום שהפך לכחול, ולפי ההשערה של חלק מן המשערים, זה הוא התכלת. כיום בתהליך הייצור המחודש יש מישהו שטוען שהוא מצא מחדש את צבע התכלת המופק מן הארגמון כהה הקוצים המכונה בלועזית ("מואץ טרומפוט"). אם יום אחד תמצאו את המואץ טרומפוט, תדעו שזה הצבע. בכל אופן, יש כאלה שטוענים שזו התכלת הקדומה. זו עדיין מחלוקת בהלכה אבל, על כל פנים, גם בייצור של התכלת הזו, מדובר על צבע שבהתחלה הוא אדום ואח"כ הוא הופך לכחול. מה זה בא לומר? הזוהר אומר שהתכלת תחילתו דין וסופו רחמים. זה בדיוק העניין. ההגנה מפני מידת הדין נמצאת אפילו בתהליך הייצור עצמו.

אגב, יש עניין של זיוף בתכלת. הגמרא אומרת שיש צבע שמפיקים אותו מצמחים, הנקרא בלועזית אינדיגו, שהוא בגמרא קוראים לו "קלע אילן". אני נותן לכם השערה אפשרית מאיפה מגיע השם "קלע אילן". זה בלטינית "קוואלה אילון" – "כמו נשמה". במקורות זה בכלל לא משנה אם זה נכון.

(הרב עונה לשאלה מהקהל, שלא נשמעה בהקלטה):

כל מה שלמדנו עד עכשיו זה שלובשים את הטלית קטן מתחת לבגדים ואת הטלית גדול מעל הבגדים. בנוגע לחוטי הציצית ישנה מחלוקת: האם לובשים אותם מעל הבגדים או מתחת. הדיון העיקרי בנושא הזה הוא בשאלה מוסרית לגמרי: האם יש בזה גאווה או אין בזה גאווה. גאווה מעניין יוהרה. אסור לעשות דבר שמעורב בו גאווה בעניין שאדם לא מצווה עליו. להוציא את הציציות החוצה - זה כאילו שאתה מתגאה. כך אומרים חלק מהפוסקים. ישנם פוסקים אחרים שאומרים שמכיוון שכיום זה נעשה דבר נפוץ שלובשים ציצית, אין בזה משום גאווה. השאלה שנשארה היא רק האם מבחינת הקבלה ראוי להוציא אותם או לא להוציא? אבל במקור בוודאי שהייתה בעיה של חשש יוהרה בדבר. אם כי כיום זה טוב להוציא את הציציות דווקא מהסיבה הזאת, כי זה מראה שהוא גאה להיות יהודי, וזו מצווה גדולה.

בואו נתרץ את המנהג האשכנזי, שילד לא לובש טלית גדול:

הסיבה היא פשוטה - יש לו "טלית גדול" מצד המציאות. כמו שבשבת אתה לא לובש תפילין כי זה אות (והשבת היא כבר אות). הילד לא צריך הגנה - יש לו הגנה מצד עצמו. בשעה שאתה מתגדל ואוסף חכמה אתה, לפי האשכנזים, צריך הגנה מיוחדת. אז למה ילד לובש טלית קטן? כי מחנכים ילד במצוות. אתה לא מתחיל ללמד ילד כך: "תקשיב ילד, יש לך סגולה ישראלית, אז אתה כבר צדיק". הילד צריך להתחנך לזה, שהוא צריך לבנות זכויות.

אני רוצה להוסיף עוד שתי נקודות אחרונות - האחת פשוטה והשנייה עמוקה. נתחיל בפשוטה:

מה קרה עם ייצור התכלת? למה נפסק ייצור התכלת במהלך הדורות? הרי אנחנו רואים שבמהלך הדורות, גם בזמן הגלות, היו בין חכמי ישראל כאלו שלבשו את התכלת. אם כן, הייצור הזה עדיין היה קיים. אחרי תקופת התלמוד אין אנחנו שומעים אפילו על חכם אחד הלובש את התכלת. ובכן בשנת 340 למניינם הקיסר הביזנטי אסר על ייצור התכלת בכל האימפריה הביזנטית, חוץ מאשר בשימוש מלכותי, ואז נפסק ייצור התכלת. האימפריה הביזנטית שלטה במשך 1000 שנה. במשך 1000 שנה לא היה מותר להשתמש בתכלת ובכך אבדה הסגולה.

נקודה שנייה:

נאמר בעשיית ציצית: "ויאמר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם". זה טוב ויפה לדבר ככה. מה זאת אומרת - "ואמרת אליהם"? תגיד אתה מה שאתה רוצה להגיד להם. "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת..." – כלומר, "כל זמן שבנ"י לא קיימו את המצווה הזאת אני לא מסתכל עליהם, אני מדבר עליהם בגוף שלישי", אומר הקב"ה. אחרי שכבר עשו ציצית, ויש כבר שינוי: "והיה לכם". מדברים פנים אל פנים: "והיה לכם לציצית, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'..." - יפה מאוד, עוברים מגוף שלישי לגוף שני. אחרי שאדם הפנים כראוי את כל פעולת המצווה, דבר הלוקח זמן, הוא מגלה את ההתאחדות שיש בין ה"אני" שלו ל"אני" האלקי. אך פרשת ציצית מסתיימת, לא בגוף שני אלא בגוף ראשון: "אני ה' אלקיכם". בסוף, ה"אני" שלנו מתגלה ברצון "ה' אלקיכם".

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)