הרב אורי שרקי

חנוכה - היוונים ותורת ישראל

חנוכה תשס"ט

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




שאלתי הכללית - מה חשבו היוונים על תורת ישראל, לדעתכם?

תשובות מהקהל:

1. אני חושבת, שבענייני הגוף שהיו בעיני היוונים מאד חשובים, תורת ישראל היוותה סתירה.

התייחסות הרב: כלומר, את חושבת שהיוונים ראו את היהדות כמשהו רע?

המשתתפת עונה: אני חושבת שהם ראו את היהדות כדבר פחות מפותח.

2. שהיהדות זה דבר פרטיקולרי - פרטני.

3. שהתורה היא דבר שאי אפשר להבין אותו, לא נתפס בשכל.

4. דבר שאי אפשר לראות אותו.

כל מה שאתם אומרים זה מעניין, יש רק בעיה אחת, שזה סותר את ההיסטוריה.

המפגש בין היווניות לבין היהדות היה מפגש מהמם מבחינתם של היוונים. התגובות הראשונות שאנחנו שומעים מפי היוונים, במפגש שלהם עם היהדות, הן תגובות של הערצה. למשל, העדות העתיקה ביותר שיש בידינו, היא העדות של קליארקוס. מי היה קליארקוס? היה יווני כמובן! עם שם כזה... קליארקוס היה אחד מתלמידיו של אריסטו. הוא מספר על הפגישה שהייתה בין אריסטו היווני לבין יהודי בשם שמעון. כפי הנראה מדובר בשמעון הצדיק המוזכר במסכת אבות כאחד משיירי כנסת הגדולה. ואריסטו, כך אומר קליארקוס, התפעל מאוד מחכמתו של היהודי הזה. בניגוד למה שאתם אומרים - שהם כביכול לא אהבו רוחניות או לא הבינו את הדברים. היוונים העריצו את החכמה היהודית.

כאן יש נקודה שצריך לברר אותה. אותו קליארקוס אמר שאריסטו כל כך התפאר מחכמתו של אותו יהודי (שמעון) שאמר שאפשר לחשוב שהוא יווני. כלומר, לפי היווניות, מה שמודד את הערכים זה היווניות. היוונים לא המסוגלים למדוד דברים בעולם אלא דרך "המשקפיים יווניות”. אפשר לומר שתפיסה זו נמשכה הרבה זמן, עד בערך המאה העשרים.

מי שינה את התפיסה הזאת במאה העשרים? כמובן יהודי, בשם קלוד לוי-שטרוס. הוא היום בן מאה. לו-ישטרוס הוא אבי האנתרופולוגיה. הוא אמר שזו טעות למדוד כל דבר דרך המשקפיים של התרבות המערבית, כי כל תרבות, אפילו הפרימיטיבית ביותר, יש לה סולם ערכים מיוחד משלה, מבנה חשיבתי משלה, שדרכו צריך להסתכל על העולם. האמת היא שקדם ללוי-שטרוס יהודי בשם רבי יהודה הלוי - בספרו "הכוזרי". בספר "הכוזרי" אנחנו רואים דיון בין מלך הכוזרים לבין פילוסוף ערבי של אותם הימים. המלך אומר לפילוסוף: "אתה יודע, אני חולם". זו אמירה יפה, לא? יש לי חלומות. אומר לו הפילוסוף: "אתה חולם?! אבל אני, לא חולם. סימן שגם אתה לא חולם". היווניות ניסתה להתכחש לאפשרות שקיימת תודעה אחרת בעולם שהיא אחרת מהתודעה היוונית - התודעה של בעלי החלומות.

מכירים את הסיפור של יוסף והחלומות? מי לא מכיר?!

בפרשת "מקץ" פרעה חולם שהוא רואה שבע פרות שמנות שנבלעות ע"י שבע פרות רזות ושבע שיבולים שמנים שנבעלים ע"י שבע שיבולים דקים. שאלה דקה: מה זה פרות שמנות? איך זה קורה שיש פרה שמנה? היא אוכלת. מתי פרה היא רזה? כשהיא לא אוכלת. אז אם אדם רואה בהתחלה שמן ואחר כך רזה, מה זה אומר? שבהתחלה יש הרבה אוכל ושאחר כך אין מה לאכול. מלך מצרים חולם בהתחלה שמן ואח"כ רזה והוא פונה לכל חכמי מצרים וחרטומיה ואומר: "אני ראיתי בחלום שמן ואחר כך רזה. מה זה אומר?" עונים לו: "אדוני המלך, לא יודעים".

מה - לא יודעים? לא. אחד אומר: "שמע יש לי חבר לתא, הוא יכול לעזור לך". "טוב, תביאו אותו". מריצים את יוסף מן הבור, אומר לו המלך: "אומרים עליך שאתה פותר חלומות. מה זה אומר שבהתחלה שמן ואח"כ רזה?" עונה לו יוסף: "אדוני המלך, זה שראית שמן ואח"כ רזה, זה אומר שבהתחלה יהיה הרבה אוכל ואח"כ לא יהיה אוכל".

פרעה אומר בפליאה: "הה! אחרי הודיע אותך האלקים כל זאת, אין חכם ונבון כמוך. אולי תהיה ראש ממשלה?"

אתם מבינים את הילדותיות של הסיפור? מדהים. אתם יודעים מה הסיפור הזה אומר?

הסיפור הזה אומר שהחרטומים לא היו מסוגלים לפתור את הסיפור הזה מפני שבכדי שיהיה רעב במצרים צריך היאור, הנילוס, לא לתפקד והרי זה דבר בלתי אפשרי במחשבה המצרית, שהנילוס לא יתפקד. מדוע? משום שהנילוס הוא אל ואלים זו מציאות מוחלטת. האלים אינם משתנים. בעצם האלים הם כוחות הטבע המקבלים יחס פולחני. לכן, כשמלך מצרים מרגיש שהסדר הזה עומד להשתנות, והוא חולם על זה, החרטומים לא מסוגלים להבין אותו.

מה זה המלך שחולם דברים כאלה? זה מלך מצרי כשהוא בדרך להיות יהודי. אתם זוכרים איך הפסוק מתחיל? כתוב: "ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם". במשך שנתיים פרעה לא חלם, לקח לו שנתיים לחלום. כלומר, מצרים היא ארץ שבה לא חולמים - אין חלומות במצרים. אז מי כן יודע לחלום? בני ישראל, העברים יודעים לחלום. החלום זה המסוגלות להיות קשור לעולם אחר.

אני חוזר פה למלך כוזר. מלך כוזר אומר לפילוסוף: "אני חולם". הפילוסוף אומר לו: "איזה שטויות. אם אני לא חולם אז אתה לא חולם". זה בעצם מסביר את התגובה של אריסטו כשהוא פגש את שמעון הצדיק - שהוא יכל להתפעל מהעובדה ששמעון הצדיק חכם כמו יווני. יש לנו עוד מפגש כזה. שמעתם על תלמי השני מפילדלפוס? הוא זה שציווה לתרגם את התורה ליוונית - הספטואלגינטה. שבעים ושניים חכמים שתרגמו את התורה ליוונית. כשתרגמו את התורה ליוונית זה היה בשבילו חג. באגרת אריסטאס אל פילוקראטס הוא מספר כיצד התורה תורגמה ליוונית ושהדבר הזה היה יום שמחה עבור מלך מצרים היווני. למה הוא כל כך שמח? מה הייתה בשבילו התורה? התורה הייתה בשבילו ספר חכמה אדיר שצריך להודות עליו ליהודים על כך שהם שימרו אותו. כלומר, יש ספר חשוב מאד שלצערנו היה כתוב בשפה לא מובנת, בעברית. "כל הכבוד ליהודים, שהם הצליחו לשמר את הספר הזה זמן רב כל כך בכדי למסור אותו לאוצר התרבות הכללית. סוף-סוך הגיע הזמן של הספר הזה להפוך לנכס צאן ברזל של התרבות הכללית ואנחנו ניתן לו מקום של כבוד בספריה של אלכסנדריה. הוא יעמוד על מדף אחד עם הספרים של אריסטו ואפלטון". עבור יווני לשים משהו במעמד שווה עם אפלטון ואריסטו - זה הכבוד הגדול ביותר שאפשר לעשות לספר בעולם.

התלמוד מספר שכשתרגמו את התורה ליוונית היה חושך בעולם שלשה ימים. אצל מי? לנו היה חושך. זה מחשיך את התפיסה שלנו. כי מה הם עשו מהתורה? הנמיכו אותה. הפכו את התורה לפילוסופיה, הפכו את התורה לנכס צאן ברזל של התרבות הכללית. אין לך חילול קודש גדול מזה.

לכאורה, זה לא מובן. מה אכפת לך שהתורה הזאת תהיה שייכת לכולם. אם יש לך משהו טוב, משהו חכם, מדוע שלא תחלוק אותו עם אחרים?

שאלה מהקהל: הם לא רצו את התורה.

הרב: הם רצו. אנחנו לא רצינו.

אותו השואל מהקהל: אבל כשהוא רצה לתת להם את התורה לקראת מעמד הר סיני, הם לא רצו.

הרב: אוי נו, באמת - זה היה לפני 1300 שנה! עכשיו הם, הגוים, רוצים. אז למה לא? אז מה, לא תתן להם? למה היהודים ורבני ישראל "צרי אופקים"? למה הם לא רוצים שהתורה שלהם תהיה גם לאחרים? מה אתה אומר?

מהקהל: אי אפשר לתרגם אותה. את האותיות בעברית אי אפשר לתרגם.

הרב: יש משהו במה שאתה אומר. אי אפשר לתרגם. זה נקודה שצריך לברר.

מהקהל: לאותיות יש נשמה.

הרב: אני מסכים אתך. ראיתי פעם סרט מצוייר על רדיפות אנטיוכוס שעשו לילדים. רואים שם שבבתים של היהודים יש נרות שבת ויש שם להבה שעולה מהנרות. הלהבה היא בצורה של אותיות העברית. באים היוונים, לוקחים אותיות יווניות כבדות, זורקים על אותיות העבריות ומכבים את נרות השבת. כן, אומגה, סיגמה, כל מיני כאלה, בום! אני מקבל בהחלט את הכיוון שלך, אבל צריך להעמיק בזה.

מהקהל: ברגע שאתה מחליט שאתה מתרגם מילה אתה מעלים את המשמעות שלה.

הרב: אני מקבל את כל מה שאתם אומרים. אני פשוט רוצה להעמיק ולהבין מדוע התורה כתובה בצורה כזו שאי אפשר לתרגם אותה. מדוע היא בעצם רק של היהודים. בואו נתקדם קצת. האם התורה היא חוכמה?

(מישהי בקהל עונה: "כן".)

הרב: אם היא חוכמה היא שייכת לכולם. ניקח למשל את חוק הגרוויטציה. מי גילה אותו? אייזק ניוטון. מאיזה אומה היה ניוטון? היה בריטי. האם בגלל זה חוק הגרוויטציה הוא בריטי? לא. חוק הגרוויטציה פועל בכל מקום, וגם במקומות שלא דוברים בהם אנגלית התפוחים נופלים למטה. (אגב, איפה הם נופלים? לא רחוק מן העץ. אגב, יש עדויות היסטוריות שגם לפני ניוטון התפוחים היו נופלים. למשל, וילהלם טל, זה עם התפוח על הראש והחץ). חוק הגרוויטציה הוא אוניברסלי. אדם יכול ללמוד פיזיקה ואת הנוסחאות של הגרוויטציה בלי לדעת בכלל מי הוא ניוטון ושהוא היה בריטי. זה דבר אוניברסלי. אפשר לומר שזה דבר מקרי שמי שגילה את החוק הזה היה בריטי.

אם התורה היא גם כן חוכמה אז היא שייכת לכל העולם כולו ואין שום סיבה שאנחנו נהיה קנאים לה ולא נשמח בזה שהיא תורגמה ליוונית. אחרי שהיא תורגמה ליוונית, היא תורגמה גם מיוונית ללטינית ומלטינית לצרפתית, אנגלית, גרמנית, ספרדית, איטלקית וכו' - הרבה הרבה שפות. אגב, יש אפילו גרסה בעברית.

כלומר, הגישה הקוסמופוליטית טוענת שזה משני שיש גם גרסה בעברית. אבל הספר, כביכול, שייך לתרבות הכללית.

אבל, כל זה לא נכון. התורה איננה חוכמה. התורה היא דיבור. דבר השם. מישהו מדבר אל מישהו - "וידבר ה' אל משה לאמר".

לא אומרים לאמור. יש ויכוח עתיק בנושא הזה - מה פירוש המילה "לאמר". עכ"פ, "וידבר ה' אל משה לאמר". כלומר, יש מישהו שמדבר עם מישהו שידבר עם מישהו. זה משהו אישי - מישהו מדבר. החוכמה לא מגלה מישהו. החוכמה מגלה משהו. אתם ודאי זוכרים את המחלוקת העמוקה בספר הקדוש "הנסיך הקטן" בין המבוגרים לבין הילדים.

הרב (שואל ילד בקהל): "קראת את "הנסיך הקטן" - אתה עם הכיפה?"

ילד מהקהל: לא. ראיתי סרט.

הרב: אז תגיד לאבא שלך שהרב שרקי אמר שהוא צריך להביא לכם את הספר "הנסיך הקטן". ספר חשוב מאוד. בוא ואספר לך משהו שכתוב ב"הנסיך הקטן". כתוב שם שאם אתה מספר למבוגרים: "יש לי חבר שיש לו עיניים טובות וחיוך והוא אוהב פרפרים" - מה אומרים המבוגרים? "היכן הוא גר? כמה הוא שוקל? כמה מרוויח אבא שלו?" עוד ויכוח - אם אתה אומר למבוגרים: "ראיתי בית עם גרניום בחלונות וציפורים על הגגות", זה לא מעניין. אתה אומר: "ראיתי בית ששווה מאה אלף דולר! (בתקופה שבה נכתב הספר, זה היה הרבה)". "פשש... הבית הזה יפה". צריך להבין מה הויכוח, המחלוקת העמוקה בין הילדים למבוגרים. המבוגרים רוצים פרטים שונים על השאלה "מה?". "מה המשקל? מה הכתובת? מה המשכורת מה העלות?" - הכל זה שאלות של "מה".

לילד לא אכפת "מה" - הוא רוצה "מי". מי זה הילד הזה? דרך החיוך שלו, דרך אהבת הפרפרים שלו מתגלה אישיות. יש מישהו.

עכשיו, בחוכמה היוונית, בכלל בחוכמה, מגלים רק משהו. בתפיסה היוונית אפילו התורה, אפילו האלקים, הוא בסופו של דבר משהו: קטגוריה של המחשבה, הסיבה הראשונה, המניע הראשון, אידאת האידאות... כביכול, כשאני מדבר עם אלקים, אני רק מדבר על אלקים, אני נשאר בתוך עצמי, אני בודד, אני לבד! - מישהו שומע אותי?!

זה מה שהיווניות בסופו של דבר טוענת. דבר דומה מצאנו במשהו יותר פופולארי, במיסטיקה המזרחית - יש בה ביטול של הערך של ה"אני". לכן במיסטיקה של הבודהיזם, למשל, אני לא עומד בפני מישהו אלא בפני משהו. יש הארה, אין דיבור. יש תמונות, אין קולות.

זה מובן מה שאני אומר? נראה לי שנחת עליכם משהו...

אפשר לומר שהויכוח ביננו לבין היוונים התחיל מהערצה לעם ישראל. אומרים בתפילה בחנוכה: "על הנסים ועל הפורקן וכו'...בימי מתיתיהו כהן גדול, חשמונאי ובניו, כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל... " - מה ההמשך?

מהקהל: "לשכחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך".

הרב: יש רק בעיה אחת שהגרסה הזו איננה הגרסה המקורית. הגרסה המקורית היא "לשכחם מתורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". הבעיה היא שהמדפיסים יודעים דקדוק אבל הם לא מבינים טקסט מורכב. הרי לא היה כתוב "לשכחם תורתך" אלא "לשכחם מתורתך". זה משהו אחר לגמרי. מה רצו היוונים? הם רצו את התורה - ורצו למחוק את ישראל ממנה. כלומר, אם התורה היא חוכמה אז היא נועדת לכל העולם כולו. אם היא דיבור, היא נועדת למי שהיא פונה אליו. והתורה פונה אל אישיות, אל זהות אנושית נתונה, שהיא עם ישראל. מה שהיווניות רצתה זה לקחת את התורה, לקבל את התורה, אבל למחוק את הזהות היהודית ממנה. יוצא שכל המאבק שלנו בחנוכה עם היוונים היה מאבק על הנקודה הזאת. המאבק על הזכות שלנו להיות זהות מיוחדת, נבדלת מאחרים.

מהקהל: למה היוונים לא קיבלו את התורה?

הרב: היוונים בהחלט קיבלו את התורה. השאלה היא האם אנחנו צודקים? יכול להיות שהיוונים צדקו?! אולי זה נכון?!...

מהקהל: אתה אומר שיוונים רצו את התורה אבל הם רצו שהיא לא תהיה שייכת ליהודים?

הרב: נכון. כשהיוונים קצת התפקחו ושמו לב שבעיני היהודים התורה היא איחוד לאומי המבדילה את היהודים משאר העמים, זה הרגיז אותם. כיוון שזה הרגיז אותם, הם החליטו גם לרדוף את היהדות. אגב, הרדיפה הראשונה הייתה בהתחלה "לייטית" (קלה). היה כהן גדול שהסכים לשתף פעולה עם היוונים. קראו לו אלקימוס. אני לא נכנס כרגע למאורעות. אבל, שמעת על כהן גדול אלקימוס? הוא היה כהן גדול מטעם היוונים, והוא דווקא לא היה חבר כל-כך טוב של יהודה המכבי ושל כל החברה שעושים בלאגן. הדבר הראשון שהוא עשה בתור כהן גדול, הוא עשה שלוש עשרה פרצות בחל.

מהקהל: בחיל מה? חיל זה סמיכות של משהו.

הרב: לא, החל - זה ח"ת למ"ד. זה גדר, בערך בגובה מטר, בתוך הר הבית המסמנת היכן אסור לגוים להיכנס. אלקימוס עשה 13 פרצות בתוך החל. לאו דווקא כדי שייכנסו אלא כדי לטשטש את ההפרדה בין ישראל לעמים. הוא לא הרס את החל - כלומר, יש הבדלה אבל ההבדלה הזאת היא חסרת משמעות כיוון שיש 13 פרצות. כלומר, אלקימוס עשה את רצונם של היוונים שהסכימו לאפשר פולחן דתי יהודי. לא חייבים להקריב דווקא חזיר על מזבח בירושלים, כפי שעשה אנטיוכוס, אלא אפשר לשים כהן גדול יהודי ושיעבוד לאלקי ישראל, אבל בתנאי אחד - שלא יהיה כל כך קנאי לזהות הלאומית היהודית. הפרטיקולריזם (הייחודיות) הזה מעצבן אותם. בהתחלה זה בדיוק מה שהם עשו - הם רק הרגישו בהמשך שאנחנו מגזימים. השאלה היא, האם היוונים לא צודקים? כלומר, מי אמר לנו שאנחנו באמת צודקים, כשאנחנו אומרים שהתורה מיועדת לנו ולא לאומות?

ובכן, הטענה היוונית לא הייתה יכולה להיטען בתקופה שבה היו נביאים בישראל. כשהנביאים מוסרים את דבר השם וכשדבר השם חי בתוך עם ישראל אי אפשר להעלות על הדעת שהקב"ה מדבר עם מישהו אחר. נגיד, אני ואתה מדברים, אנשים אחרים שומעים אותנו - לא יעלה על דעתם שאני מדבר אליהם. ברור להם שאני מדבר איתך ולא איתם. מתי הדבר הזה נהיה אפשרי? ברגע שבטלה הנבואה.

מהקהל: הנביאים דיברו לפעמים עם שאר העולם?

הרב: כן, אבל כשהקב"ה מדבר אל עם ישראל, דרך הנביאים. וכשהוא מדבר עם עם ישראל, הוא דווקא מדבר עם עם ישראל, וכשהוא מדבר עם כל העולם, הוא מדבר עם כל העולם. כשישנה זהות חיה, עובדתית, אי אפשר לטעות. מתי הטענה היוונית התחילה להופיע? כשהפסיקה הנבואה. יש מדרש מעניין שאומר שביום שבו הגיע אלכסנדר מוקדון לארץ ישראל, באותו יום מתו הנביאים האחרונים: חגי, זכריה ומלאכי. כלומר, יש איזה יחס מיוחד בין הפסקת הנבואה לאפשרות הטענה היוונית.

אז מה קרה בנס חנוכה? בחנוכה התברר שיש הצדקה לטענה של היהדות גם בתקופה שאחרי הנבואה. מנין לנו? בשביל זה היה בחנוכה נס מאוד מיוחד מלבד הנצחון שלנו את היוונים. היה נס פך השמן. נס פך השמן היה העדות לכך שיש נוכחות אלקית בקרב האומה הישראלית גם בתקופה שאחרי הגילוי.

שאלה מהקהל: הרב שרקי, זה מובן מדברייך שהתורה היא "דיבור" אבל המושג "דיבור" הוא לא קצת אמורפי? גם חוכמה יכולה להיאמר בדיבור, דיבור שמכיל חוכמה מן הסתם.

הרב: כשהחוכמה מופיעה בדיבור זה בגלל שאין לה כלים אחרים אבל היא לא חייבת להופיע בדיבור. למשל, כשמחשב מעביר מידע למחשב אחר אנחנו לא אומרים שהמחשב דיבר אל מחשב אחר. אבל כשאני ואתה מדברים זה שגם חוכמה מעורבת בשיחה זה דבר משני. עצם המפגש ביני לבינך זה משהו נעלה מתוכן החוכמה. והראייה לכך היא שאנחנו יכולים גם לדבר שטויות. דיבור היא הפניית אישיות אל אישיות, סובייקט אל סובייקט. מה שמודגש פה הוא היחס בין "אני" אחד ל"אני" אחר. נגיד שאני רואה למשל ייצור שהולך על שתי רגלים, עם בגדים ירוקים, נעלים אדומות, כומתה בכתף ואיזה נשק בהצלב. מה זה? חייל.

אז איך אני קורא לו? "היי חייל!" - נכון? באמת זה חייל? זה לא חייל. זה קודם כל דודו, או אלברט, או זליג, לא יודע... זה מישהו! באופן מקרי הוא גם ממלא פונקציה - הוא חייל. אבל הוא קודם כל מישהו, לפני שהוא משהו. בתורה מתגלה מי שאמר והיה העולם ולא מה שעומד בראש הפירמידה.

מהקהל: כן, אבל זו המהות.

הרב: אני לא יודע מה זו מהות. מהות זו מילה יוונית.

מהקהל: הדיבור כולל הרבה חוכמה, יש לזה משמעות.

הרב: הדיבור יכול להיות גם מטופש. המדרש אומר: עשרה דברים נקראו יקרים וסכלות אחד מהם. מה זה סכלות? שטויות. שנאמר: "יקר מחוכמה, מכבוד, סכלות מעט, קצת שטויות". זה טוב שיש שטויות. כי בשטויות מתברר שמה שיש בדיבור הוא יותר מחוכמה. יש ביטוי כזה: "אל תרבה שיחה עם האישה. באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו". מכאן אמרו חכמים: "כל המרבה שיחה עם האישה בוטל מדברי תורה וסופו יורש גהינם". זה משהו שוביניסטי, מעצבן - לא? אומר הרב שמשון רפאל הירש שהכוונה היא שיש בעולם שני סוגי דיבור: יש דיבור ויש שיחה. דיבור זה דברים חכמים, שיחה זה שטויות. כשחז"ל אומרים "שיחה" הם מתכוונים לשטויות. "כל העוסק בדברי תורה ופורש לשיחה...". בין בעל ואישה איזו סוגי העברה צריכים להיות - דיבור או שטויות?

מהקהל: גם וגם.

הרב: העיקרון הוא שבלי שטויות אין אהבה. לכן היה לנו מקום לחשוב ש"באשתו" יש להרבות בשיחה, יותר מדיבור. באה המשנה לגלות לנו: "אל תרבה שיחה עם האישה" - למרות שצריך קצת - כי העיקר הוא הדיבור ולא השיחה. לכן דווקא באשתו אמרו. למה? כי צריך קצת שיחה. כי לפעמים השטויות מגלות שיש משהו יותר עמוק, ביני ובינך, מאשר החוכמה. למשל, שני חברה לא פגשו אחד את השני שלושים שנה. אומר מהם אחד: "וואו, איזה יופי! בא נשתה כוס קפה ביחד". הולכים לפאב ומה הם עושים? על מה הם מדברים? על כל השטויות שבעולם. ולמה הם מדברים? כדי שיהיה על מה לדבר. אבל מה שהם אומרים לא חשוב - עצם המפגש הוא חשוב.

שאלה מהקהל: זה מסביר למה יש הרבה דברים לא ברורים בתורה?

הרב: אני חושב שכמעט הכל לא ברור. התורה זה הגילוי של האישיות של מישהו. יש מישהו מדבר. זה ככה גם במקומות מסוימים.

יש לי קרוב משפחה שבתקופה מסויימת הייתה לו גלריית אומנות בירושלים. פעם הוא פגש במקרה איזו מבקרת אמנות מת"א והוא אמר לה: "אולי תבואי לראות את הגלריה שלי. " - "אה, יש לך גלריה - איזה יופי! איפה הגלריה?" - "הגלריה שלי בירושלים". - "בירושלים? אני לא יכולה, אני בורחת מירושלים". - "למה את בורחת מירושלים?" - "כי כשאני הולכת ברחובות ירושלים אני מרגישה שאני דורכת על הפנים של מישהו".

יש מקומות שיש להם פנים, יש אישיות.

אז איך אנחנו יודעים שהיוונים לא צדקו? נס פך השמן הוא הגילוי של הדבר.

שאלה מהקהל: אז הקב"ה ועם ישראל לא יושבים בבאר ומדברים שטויות.

הרב: לפעמים כן. למשל כתוב במדרש שמעולם לא נזדקק הקב"ה להשיח עם אישה אלא עם אותה צדקת - עם שרה אמנו. ככתוב: "ויאמר ה' אל אברהם: למה זה צחקה שרה לאמר אף אומנם אלד ואני זקנתי?... ותאמר שרה לאמר: "לא צחקתי", כי יראה. ויאמר: "לא, כי צחקת"".

מה זה האווירה הזאת? זה כמו אצל מורה בכיתה: "מי פה צחק?!" - "זה לא אני, המורה". -

"זה אתה!". הנה המדרש אומר לך שהיו נוהגים להגיד דברי שיחה והרי "יפה שיחתן של עבדי אבות ומתורתם של בנים".

מהקהל: כשלומדים תורה, כשאני קורא בטקסט בתורה, אני אמור למצוא מה זה מדבר אלי?

הרב: מה פתאום שתראה מה זה אומר אליך? תראה מה זה אומר! אולי אתה תבין עקום?!

מהקהל: אבל זו ההבנה שלי.

הרב: אולי היא עקומה?! אני לא מוכן לקבל את זה. אם אתה מוצא איזשהו טקסט כתוב בכתב חרטומים, הירוגליפים מלפני 4000 שנה, ואתה רוצה לראות מה זה אומר לך, זה לגיטימי. זה לא מישהו חי. אבל אם מישהו חי מדבר אליך אתה תנסה להבין מה הוא מנסה להגיד לך. התורה זה דיבור חי, יש מישהו שמדבר שם. אתה צריך להבין אותו - לא מה שאתה רוצה להבין. תורה היא לא לחילונים בלבד.

איפה מוזכרת מלחמת החשמונאים בתורה?

מהקהל: בפרשת "וזאת הברכה".

הרב: איפה?

מהקהל: בבראשית.

הרב: איפה בבראשית?

מהקהל: "והארץ הייתה תהו ובהו וחושך על פני תהום..."

הרב: את אומרת שהמילה ה-25 בתורה זה המילה אור. זה מה שאת רוצה לומר?

מהקהל: אני יודעת שחושך זה יוון.

הרב: חושך זה יוון. חז"ל אמרו: "תהו זה בבל, בהו זה פרס, חושך זה יוון". זה נכון מה שאת אומרת. אבל איפה מוזכרת המלחמה?

מהקהל: "רוח אלקים מרחפת על פני המים".

הרב: רוח אלקים זו מלחמה?

מהקהל: זה הניצחון.

הרב: הניצחון? איפה המלחמה? אני רוצה למצוא איפה מוזכרת בתורה מלחמת החשמונאים. מי אמר פה "זאת הברכה"? איך אתה יודע?

מהקהל: שמעתי אותך אומר.

הרב: מה אתה רציני?! הוא שמע אותי אומר את זה. איך כתוב שמה: "וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך, אשר ניסיתו במסה, תריבהו על מי מריבה, האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר, ואת בניו לא ידע, כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו, יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, ישימו קטורה באפיך וחליל על מזבחיך. ברך השם חילו". אז עכשיו אני רוצה לשאול: על מי נאמרים הדברים האלו? על שבט לוי. כתוב: "ברך השם חילו". מה זה חילו? חיל זה מלחמה, "החיל שלו". זה לא המחיצה שבמקדש. "ברך השם חילו ופועל ידיו תרצה, מחץ מתניים קמיו ומשנאיו מן יקומון". אכזרי, זה נראה כמו קרב סמוראים, כן. מחץ מותניים, טאאא!

אומר רבינו סעדיה גאון: "לא מצאנו מלחמה מיוחדת לשבט לוי אלא מלחמת בית חשמונאי בלבד". אם כן, כשמשה אמר: "ברך השם חילו", הוא התכוון לחיילים של החשמונאים.

מה זה "מחץ מתניים קמיו"? אומר רבינו סעדיה גאון: "מתניים זה יוון". למה מתניים זה יוון? פשוט מאוד: אתם זוכרים את החלום שהיה לנבוכדנצר, מלך בבל, שדניאל פתר אותו?

מהקהל: "מנה מנה תקל ופרסין"?

הרב: לא "מנה מנה תקל ופרסין", שזה היה בלשצר, מלך בבל. אני מתכוון לחלום שהיה לנבוכדנצר, שמלך לפני בלשצר.

מהקהל: עם החיות?

הרב: לא עם החיות - זה היה בימי כורש או דרוויש ואחשורוש. נבוכדנצר חלם שהוא ראה פסל ענק שראשו עשוי מזהב, חזהו וידיו מכסף, מתניו מנחושת, רגליו מברזל וחרס. אומר לו דניאל: "מה שאתה ראית, אדוני המלך, זה ההיסטוריה. הראש מזהב זה אתה, מלך בבל. בבל זה זהב. המלכות שתקום אחריך תהיה ביחס אליך כמו כסף לזהב". מה המלכות שקמה אחרי הבבלים? הפרסים. "המלכות שתבוא אחריהם תהיה כמו נחושת". זה המתנים מנחושת שהם יוון. והרגלים, ברזל וחרס, זה המלכות הרביעית, דהיינו רומא. מה הבעיה של ענק העומד על חרס? אבן אחת יכולה להפיל את הכל - זה המלך המשיח. אם כן, אמרנו שהמתניים מנחושת זה יוון. על כן, כשמשה אומר "מחץ מתנים קמיו", הוא מתכוון ליוון. למה יוון היא מתניים ולמה מנחושת? יש כמה דברים שצריך לברר. בואו נתחיל בשאלה פשוטה - איך התחיל המרד של החשמונאים? מישהו אמר פה שהוא קרא את ספר המכבים - מה כתוב בו? במודיעין... איפה זה מודיעין ההיא? זה כפר בידיע, כפר אוין. כנראה ששמה קבורים החשמונאים אבל אף אחד לא מעז לנסוע לשמה כי זה לא שלנו, זה רק של החשמונאים... בקיצור, לכפר ההוא מגיע פקיד יווני עם חזיר בכלוב, מזבח נייד, מקלקר כנראה, כמה חיילים עם כידונים, ועם פסל קטן של זאוס, ואומר שהראשון שיקריב את החזיר על המזבח לזאוס, המלך יעשיר אותו, ייתן לו כבוד גדול וכו'. מגיע איזה יהודי אחד, מלא חדווה, להקריב חזיר על המזבח. אומר מתיתיהו: "בכפר שלי אין דברים כאלה". הורג את היהודי, הופך את המזבח, הורג את החזיר, את הקצין היווני והחיילים אשר אתו, אומר: "מי לה' אלי". ככה זה מתחיל. סיפור ידוע, לא? יש אפילו ציור של גוסטב דורה - מכירים את ציוריו לתנ"ך? הצייר הזה עם הכל הסצנות האלו מהתנ"ך. רק שוכחים דבר אחד שהוא גם צייר סצנות מהברית החדשה - טוב, לא משנה... ככה זה מתחיל, זה הסיפור. אם כן, אם אתה תשאל אנשים שקראו את ספר המכבים על מה פרצה מלחמת החשמונאים, הם יגידו שזו הייתה מלחמה על האמונות שלנו. רצו למנוע מאתנו לעבוד את אלקי ישראל, לכן אנחנו התקוממנו. אנחנו רוצים לעבוד את אלקינו, ולכן אנחנו נלחמים. עד כאן ההסבר של ספר המכבים.

במדרש מסופר סיפור אחר לגמרי, על עריות. הייתה איזו בחורה טובה. הבת של יוחנן כהן גדול. היא הייתה מאורשת לאלעזר החשמונאי, ובאותם הימים היתה גזרת הגמון. מה זו גזרת הגמון? את הלילה הראשון של החתונה הכלה מבלה אצל ההגמון היווני ורק אחרי זה הולכת לבעלה. הדבר הזה היה סקנדל אבל מבחינת ההלכה היבשה אין מה לעשות. סה"כ היא אנוסה, זה לא מרצון, אז לא נורא. ביום של חתונת בת הכהן באו כל גדולי ירושלים - כל חכמי הסנהדרין, כל המי ומי בירושלים היו שם, וכולם היו מבסוטים, והייתה תזמורת חבל על הזמן, ושרו "ענבי הגפן, בענבי הגפן", הירקות היו של "חסלט" והבשר היה חלק. כל הרבנים שם שמחו ורקדו והיו מבסוטים. היה רק בן אדם אחד ש"פרצף" כל החתונה - זו הכלה. למה? כי ידעה שבאותו הלילה היא צריכה להיות אצל ההגמון. אבל זה לא הפריע לאף אחד מכיוון שההלכה לא מתנגדת. כמובן שבין הגברים לנשים שמה היתה מחיצה מבטון, עם שברי זכוכית מלמעלה, כדי שלא יציצו. באותו לילה היא הייתה צריכה להיות אצל ההגמון אבל, כאמור, זה לא הפריע לאף אחד. באמצע החתונה מופיעה הכלה, קורעת את בגדיה ועומדת ערומה לפני כולם. הדבר זה גרם לזעזוע גדול. האחים שלה שלפו חרבות ועמדו להרוג אותה. למה? הרי איפה הצניעות?! זה לא בסדר! אבל לפני שהחליטו להרוג אותה, שאלו אותה: "את לא מתביישת?!"

ואז היא אמרה להם: "ואתם לא מתביישים?". ואז הם אמרו: "וואו, צודקת". הלכו והרגו את ההגמון במקום להרוג אותה וככה התחיל המרד.

השאלה היא למה המסורת הפנימית של היהדות בחרה בסיפור זה של גילוי עריות והמסורת כלפי חוץ של היהדות, דהיינו ספר המכבים, בחרה בסיפור של ע"ז? פשוט מאוד: לאומות העולם צריך להסביר שיש אצלנו קדושת הגוף - זה דבר שהם לא מבינים. אנחנו יודעים שהקלקול בדעות מתחיל בקדושת הגוף. אם זה לא מקודש גם הדעות מבולבלות. אתם לא רבנים, אבל הרבה פעמים רבנים נתקלים בשאלות של בחורים צעירים, שאומרים: "הרב, הרב, תגיד, למה הקב"ה ברא את העולם?" מכירים את השאלות האלה? הרבה פעמים צריך להבין מה באמת הבחור שואל. הרבה פעמים מה שהוא מנסה להגיד זה: "יש לי חברה". אבל זה ממש לא נעים להגיד את זה לרב. מתחילים לחשוב: "יש לי חברה, יש פה איזה איסור. האיסור ניתן בתורה. מי נתן את התורה? הקב"ה. אבל למה הוא נתן את התורה? כי יש לו חשבונות, כי הוא ברא את העולם. אז למה הוא ברא את העולם? טוב - הרב, למה הקב"ה ברא את העולם?" אלו דברים שקורים. כשתהיו רבנים, שימו לב לדברים כאלה. צריך להבחין מה היא השאלה האמיתית.

בקיצור, יש בעיה בקדושת הגוף וזה מקרין על הדעות. זה בדיוק מה שהמדרש הזה אומר: משה רבינו אומר שיוון זה המתניים. מה זה המתניים? זה המקום של הערווה. יש קלקול במתניים. זה המקור של הקונפליקט שלנו עם יוון. אבל זה מופיע בתור נחושת. מה זה נחושת? ראיתם פעם נחושת בחיים? כן, באגורות, מי שמשתמש בזה עדיין. נחושת זה מתכת זולה, לא כל-כך חזקה, רכה, אבל מבריקה. אם מבריקים אותה היא נראת כמו זהב. אבל בסופו של דבר היא זולה. החכמה היוונית מופיעה כדבר שהוא כמו זהב, מבטיח הרבה, אבל בסופו של דבר מאכזב. מדוע? משום שאין בידיה של הפילוסופיה לענות על שאלות המהות של משמעות החיים. זה נותן רק מסגרות של חשיבה, אבל לא נותן תוכן. אמר את זה יפה מאד רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי: "ואל תפתך חכמה יוונית אשר אין לה פירות כי אם פרחים". מה יותר יפה - פרח או פרי? פרח. אבל אי אפשר לאכול את זה. היה איזה זמר צרפתי, לאו פרה - היה לו שיר "הבאתי לך סוכריות ולא פרחים". כי אמנם הפרחים זה יותר יפה אבל סוכריות אפשר לאכול.

מהקהל: זה היה ז'אק ברל.

הרב: טוב, אבל הוא היה בלגי. לא נורא. אתם יודעים שאצל הצרפתים, הבלגים זה כמו הדוד לוי של הישראלים. מסבירים שבבלגיה, על השלב האחרון של הסולם כתוב "עצור".

אז זה בעצם מה שהתכוונו לומר בדימוי הזה של המתניים - זה יפה, זה מבריק, אבל זה לא פורה. המתניים האלה לא מסוגלים להוליד ואז ממילא יש טשטוש בין ערכי החיים הפנימיים לבין ערכי החיים החיצוניים. או, נגיד את זה בשפה של הפילוסופיה - בין האתיקה לבין האסטטיקה. החברה היוונית לא ידעה את הסוד של החיבור בין שניהם.

אולי נגיד את זה דרך דוגמא חשובה - יש בספר בראשית סיפור על אדם אחד בשם למך, הבן של מתושאל בן מחויאל. מה מסופר על למך הזה? היו שתי נשים: "וייקח לו למך שתי נשים, שם האחת עדה ושם האחת צלה". אז היו לו שתי נשים. חז"ל רואים את זה בעין לא טובה. מה פתאום שתי נשים?! האדם לא מפצל את עצמו לשניים, אז למה שבת זוגו תהיה שניים?! אמרו חז"ל: פשוט מאוד, אחת - כדי להביא ילדים, ואחת - כדי להיות יפה. עדה - בארמית פירושו היריון, צלה - זה הצל. אז עדה היתה צריכה להביא ילדים, צלה היתה צריכה שלא להביא ילדים. צלה הייתה לוקחת אמצעי מניעה. זאת אומרת, שהחברה המקולקלת בעיני התלמוד, זאת חברה המבדילה בין תוכן החיים לבין החיצוניות של החיים. אפשר לומר שאבטיפוס של חברה כזאת בחברה היותר מאוחרת זה היוונים. לכן יש קשר בין קדושת הגוף לבין המלחמה שלנו נגד היוונים.

אחת הגזירות שגזרו היוונים היתה שלא לעשות ברית מילה. מה כל כך הרגיז אותם בברית המילה? ברית המילה היתה פגיעה מבחינתם בשלמות הגוף האנושי. זה היה מבחינתם משהו ברברי לחלוטין. איך אפשר לקחת את הגוף של האדם שהוא כל כך מושלם ולפגוע בו?! מה אנחנו אומרים על הדבר הזה? אנחנו אומרים לקדש את הגוף הזה, לא די לנו במה שהטבע מספק לנו. אנחנו רוצים להוסיף מימד נוסף לחיים - וזו הקדושה. איפה הקדושה נמצאת לפי היהדות? בחלק של הגוף שנותן חיים ולכן שם כורתים את הברית. בעיני היוונים זה היה דבר בלתי נסבל. איך אפשר להגיד דברים כאלה?! בזה הם נלחמו. אגב, באיזה יום אחרי הלידה עושים ברית מילה? השמיני! אה, אז עכשיו מובן למה בחנוכה יש שמונה ימים. שמונת ימי החנוכה - כנגד שמונת ימי המילה.

מהקהל: בקדושת הגוף - הדבר הזה הוא שלם. זאת אומרת, ברגע שאנחנו עושים בו פגם...

הרב: הוא שלם מבחינת הטבע וחסר מבחינת הקדושה. נגיד את מקבלת במתנה שק סגור יפה. מה את עושה?

מהקהל: פותחת.

הרב: פותחת?! אבל זה היה עטוף שלם! מובן? זה בדיוק מה שקורה בגוף הערל. הערל זה שק סגור. לכן, אמרו חז"ל על הכתוב (תהילים ל, יב) "פתחת שקי ותאזרני שמחה" - פתיחת השק זוהי ברית המילה.

עכשיו, יש בשמונת ימי החנוכה רמז לרדיפה של היוונים נגד ברית המילה. הרי מה קרה בזמן שהיוונים גזרו שלא לעשות ברית מילה? מה היו עושים היהודים? היו מלים או לא? היו מלים מתוך סיכון. מי שהיו תופסים אותו עושה ברית מילה לבנו היו הורגים אותו. אותו ואת הבן. אז מה הייתה עושה אישה שהייתה בהריון? הייתה יושבת בבית, אף אחד לא יודע שהיא בהיריון. ואז אף אחד גם לא יודע שהיא יולדת ואף אחד לא יודע שעושים ברית. אבל זה לא נעים לעשות ברית בלי להזמין חברים. אז התלמוד מספר שהיו מודיעים על ברית ע"י סימן. היו מדליקים נרות בחלון. ואז ידעו שלמחרת יש ברית באותו מקום. עד היום הזה יש מנהג בכמה קהילות שבלילה לפני הברית שמים שתי נרות על כיסא של אליהו שעליו יעשו את הברית למחרת. כן, במשך כל הלילה על הכיסא יש נרות דולקות.

כמה נרות היו מדליקים בחלון, אתם חושבים? אני מניח שבלילה הראשון שבו נולד הילד היו מדליקים נר אחד. בלילה השני - שני לילות, אחרי זה - שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע. ערב הברית - שמונה נרות. אחר כך אמרו היהודים: "השתחררנו מהעול של היוונים - אולי נעשה משהו זכר למה שהיה?! אנחנו גם כן נדליק ככה את הנרות, זכר לשמונת ימי המילה". אגב, יכול להיות שהיה כיוון אחר לגמרי: שבהתחלה היו מדליקים קודם שמונה נרות וכל לילה נר אחד פחות, בספירה לאחור. וזה המחלוקת בית שמאי ובית הלל.

מהקהל: איך העניין הזה עם "פתחת שקי" עובד אצל נשים?

הרב: אצל האישה, עניין הפתיחות אל האלקים איננו מוטל בספק. היא פתוחה מלכתחילה. יש פתיחות עצומה ולכן אלא שעושים "ברית" לנשים יש בזה בעיה. זה נורא. זה יחס אחר לגמרי ומסיבות ברבריות.

אני רוצה לשאול עוד כמה שאלות:

איך עושים את המצווה הזו של הדלקת נר חנוכה? איך מתחילה בתלמוד הסוגיה של הדלקת נר חנוכה?

מהקהל: מהשאלה "מהי חנוכה?".

הרב: לא: "מהי חנוכה?" - זה באמצע הסוגיה. זו שאלה אחרת לגמרי. "באיזה שמנים ובאיזה פתילות מותר להשתמש?" - וזה מתחיל מזה שיש שמנים ופתיליות הפסולים לנר שבת. בשבת לא בכל שמן מותר להשתמש ולא בכל פתיליה אפשר להשתמש - כמובא במשנת "במה מדליקין": "אין מדליקין לא בלכש, ולא בכלח, ולא בפתילת העידן, ולא בפתילת המדבר, ולא בזפת ולא בשעווה, ולא בשמן קיק, ולא בשמן שריפה, ולא באליה, ולא בחלב. נחום המדי אומר: מדליקין בחלב מבושל, וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל, אין מדליקין בו. רבי טרפון אומר: אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד". יש מחלוקות, יש הרבה דיונים מהם השמן והפתיליה שמותר להשתמש בהם בשבת. מהו הקריטריון המדריך את כל ההלכות האלה? רוצים א' - שהנר יהיה צלול, וב' - שגם שהאש תיאחז יפה בפתילה. יש פתיליות שהאש לא נאחזת יפה, ויש פתילות שהאש לא אחוזה יפה, ויש גם שמן שלא עולה יפה בפתילה. איך מתחילה הסוגיה על חנוכה? "כל השמנים והפתילות הפסולים לנר שבת כשרים לחנוכה". לנר חנוכה לא מקפידים. מה זה אומר? שלא איכפת לנו אם יכבה. כלומר, נר שבת אנחנו עושים מאמצים גדולים שלא יכבה. נר חנוכה, ידלוק - מה טוב, יכבה - לא נורא.

ואיפה, לפי ההלכה, מניחים את נר החנוכה המקורי? בחוץ! לא בתוך הבית. על פתח ביתו מבחוץ. מתי מדליקים אותו? בהתחלת הלילה. כמה שמן שמים? שיספיק לחצי שעה. מה זה אומר? אם תשימו לב, נר חנוכה זו דעיכה בהדגמה. זה קצת אור, למעט זמן, בסוף היום, נותנים לחושך לגבור ולא איכפת לנו אם יכבה. זה נראה "לא סימפטי". מה זה אומר? זה אומר משהו לגבי כל המהות של התקופה החשמונאית. התקופה החשמונאית הייתה הבזק אור האחרון של השראת השכינה בישראל לפני היציאה לגלות. היינו צריכים זריקת מרץ. משהו שייתן לנו כח לקראת 2000 שנה של גלות. אבל צריך לדעת שהייתה זו שכינה בדעיכה. כל האופי של ההלכות של חנוכה, זה הלכות של דעיכה - עד מתי? עד ימי הגלות עצמם. שבתוך ימי הגלות עצמם, התרגלו להדליק נר חנוכה בתוך הבית. כי אמרו שממילא - בחוץ כבר אי אפשר לעשות איתו כלום, אז לפחות שיאיר בתוך הבית היהודי.

מהקהל: משהו נבנה בגלות?

הרב: הפנימיות. כלומר, אתה נשאר עם המחשבות הפנימיות שלך. אבל על העולם החיצוני אין לך שום השפעה.

עד מתי? עד חנוכה של שנת תרע"ח. מה קרה אז?

מהקהל: הקונגרס הציוני בבאזל.

הרב: לא, לא תרנ"ז. מה קרה בתרע"ח? אלנבי כבש את ירושלים! הגנרל אלנבי כבש את ירושלים. מתי? 1917. זה היה המימוש הראשון, הפוליטי, העובדתי, של הצהרת בלפור. זאת הייתה ההתחלה הממשית הפוליטית הראשונה של ראשית צמיחת הגאולה של עם ישראל. זה התחיל אז. ומתי זה היה? בכ"ד בכסלו, תרע"ח.

מהקהל: הצהרת בלפור בשני בנובמבר?

הרב: לא הצהרת בלפור. זה קרה בדצמבר. יש עד היום הזה מצבה שמזכירה את זה. מאחורי התחנה המרכזית בירושלים יש מצבה גדולה - זה המקום שבו אלנבי קיבל את המפתחות של ירושלים. ואיפה הוא עבר את הלילה? בירושלים - ליל חנוכה. כלומר, חנוכה תרע"ח היה המימוש הראשון של גאולת ישראל וזה הזמן שבו הנר יוצא מתוך הבית וחוזר להיות דולק - בחוץ.

תודה רבה, חג שמח!

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)