הרב אורי שרקי

שמונה עשרה - ברכת קדושת השם




'אתה קדוש' פירושו בדרך כלל 'נבדל', מנותק מן הברייה. גם ר' יהודה הלוי בספר 'הכוזרי' (חלק ד מאמר ג) אומר שהפילוסופים מזדהים יותר עם הברכה השלישית של העמידה, משום שהיא מבטאת את נבדלות הסיבה הראשונה. יתכן שאם היינו מטילים על פילוסוף לחבר את תפילת העמידה, הוא היה פותח במילים 'אתה קדוש', אך ספק אם הוא היה ממשיך אחר כך להתפלל, כי אחרי ההכרה שרבונו של עולם מתנשא מעל הכל, הרי קשה כבר לבקש ממנו דבר - להאמין שיש לו קשר עמנו. לכן תפילת שמונה עשרה פותחת קודם כל בקשר של הבורא עמנו דרך האבות: אברהם, יצחק ויעקב, ורק לאחר מכן אנחנו פונים לנקות את המחשבה מצחצוחי עבודה זרה ואומרים: אתה קדוש.

הברכה הזאת זכתה להרחבה יתרה על ידי הכנסת הגדולה, קדושת 'נקדישך' או 'נקדש' שאנו אומרים בחזרת שליח הציבור – וכן אנו זוכים לבירור יותר נרחב של ברכת 'אתה קדוש'. בעצם הברכה הזאת באה לסכם את הדיאלוג שהמלאכים מקיימים בכל יום. ישנם מלאכים המכונים שרפים, המכירים את זה שהקב"ה קדוש. הם אומרים   'קדוש קדוש קדוש …' עד אין סוף - כך ראה אותם ישעיהו הנביא אומרים שרבונו של עולם אינו ניתן כלל להשגה, הוא נעלם מעל כל נעלם. בלשונה של הפילוסופיה היינו מכנים אותו בתור טְרַנְסֶנְדֶנְטָלִי, מוחלט. איננו ניתן להשגה על ידי האדם. לעומת זה ישנם מלאכים מסוג שני המכונים אופנים, המכירים אדרבה, את ההפך, שהקב"ה ברוך, שהוא מקור הברכות, שהוא מתגלה. בשפתה של הפילוסופיה היינו אומרים אִמָנֶנְטִי (=מתגלה). אלא שההכרות האלה לכאורה סותרות זו את זו. כיצד הקב"ה בבת אחת גם קרוב וגם רחוק? ולכן אין מלאך אחד אומר את דברי חברו. אלא שכפי הנאמר בברכת יוצר המאורות, הם "נותנים רשות זה לזה" - לכל אחד להגיד את מה שהוא רוצה להגיד, משום שכל אחד יודע את מוגבלות התפיסה שלו, ויודע שיש להשלימה על ידי התפיסה של חברו. רק עם ישראל - הוא המסוגל לאחד את שתי ההכרות האלה ביחד, ואומר גם 'קדוש' וגם 'ברוך'. כדברי ר' יהודה הלוי (בפיוט ליוה"כ): 'ליושב תהילות, לרוכב ערבות, קדוש וברוך', זאת הכרה מיוחדת לעם ישראל.

ניתן לומר שהתוכן של האמונה הישראלית הוא הקשר הפרדוקסאלי בין שתי ההכרות, בין העובדה שהקב"ה הוא טרנסנדנטלי ובכל זאת הוא אמננטי. כפי שהתבטא בזמנו פרופסור נהר ז"ל, שאמר שהאמונה היהודית מורכבת משלושה חלקים: גם שהקב"ה נבדל, גם שהקב"ה קרוב אלינו והמרכיב השלישי הוא הקשר הפרדוקסאלי שבין שניהם. אפשר לומר שה-'ובכל זאת' הזה - קושר את שתי ההכרות. וכך כבר קדם ר' יהודה הלוי ואמר (בשיר): 'י-ה אנה אמצאך?, מקומך נעלה ונעלם, ואנה לא אמצאך? כבודך מלא עולם!'.

ניתן לומר שאמונת הייחוד הישראלית, שונה בזה לחלוטין מכל הכרה פילוסופית אחרת, המכירה את הקב"ה כנעלה על כל, אבל דווקא מרוב רוממתו של הקב"ה אין הפילוסופים מסוגלים להאמין שהוא גם מתעניין בכל פרט ופרט קטן של חיינו הקטנים בעולם הזה, ולכן אינם מסוגלים להתפלל אליו. ואילו אנו בני ישראל מאמינים בני מאמינים שכל מקום שאתה מוצא את גבורתו [וי"ג גדולתו] של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו (ילקוט שמעוני דברים פרק י סימן תתנו), זוהי גדולתו של בורא כל יתברך, שאדרבה מתעניין ומתערב בכל נפילה של עלה בעולם הזה, בכל צרה שארעה לכל אדם שלא יהיה, ואף על פי כן, למרות התעסקותו זו, נשאר ברוממותו הנעלמה   באין-סופיותו. ועל זה נאמר 'אתה קדוש' - אתה אמנם נעלם, אבל 'שמך קדוש' – התגלותך בעולם הזה היא גם כן ענין קדוש, לא רק נבדל, לא קדוש רק במובן של נבדל אלא קדוש במובן של חי ומחייה. 'וקדושים' - כלומר עם ישראל - 'בכל יום יהללוך סלה. ברוך אתה ה' ' – אע"פ שאתה 'הא-ל הקדוש' או 'המלך הקדוש' בכל זאת 'ברוך אתה ה' '. בזה מתבררת האמונה העברית, הרואה את הקב"ה כרחוק וקרוב כאחד, כראוי ליראה מצד ריחוקו, ולאהבה מפני קירבתו.