הרב אורי שרקי

נח - המבול

סיכום שיעור (מכון מאיר, א' בשבט תשס"ה) - עוד לא עבר את עריכת הרב




"וארובות השמים נפתחו".

באיזה חודש נפתחו ארובות השמים?! רבי אליעזר אומר שבשני לחשוון ורבי שמעון אומר שבשני לאייר. נלך לפי השיטה של רבי אליעזר ולכן הכוונה: השני היא השני מתשרי. כלומר, מדובר על י"ז בחשוון.

פרק ח', פסוק ד': "ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש על הרי אררט". כלומר, היא נחה ב-17 לחודש השביעי. לפי רש"י מדובר על סיוון והוא שביעי לכסלו - החודש שבו פסקו הגשמים. תמוה! הגשמים ירדו 40 יום ואחרי כן המים הלכו וירדו. לכן הוא סופר מאותו יום ומכאן יוצא שהחודש השביעי הוא בעצם השמיני מתחילת השנה. באותו סיפור אתה סופר את החודשים ספירה שונה. אח"כ נאמר:

"והמים היו הלוך וחסור עד החודש העשירי".

החודש העשירי, אומר רש"י, הוא אב שהוא עשירי למרחשוון. הוא לא עשירי לתשרי ולא עשירי להפסקת הגשמים אלא עשירי למרחשוון. כל פעם נקודת ההתחלה של הספירה משתנה לפי רש"י.

פרק ח', פסוק י"ג: "ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחודש... ויסר נוח את מכסה התיבה והנה חרבו פני האדמה".

פתיחת מכסה התיבה היא בחודש הראשון ורש"י אומר כי מדובר על תשרי.

פסוק י"ד: "ובחודש השני... יבשה הארץ".

בחודש השני לתשרי – מרחשוון - יבשה הארץ. התאריך הראשון, הרביעי והחמישי הם לפי ההתחלה - מתשרי. התאריך השני מתחיל מכסלו והשלישי מתחיל ממרחשוון. קימת בעיה במניין הזמנים. מה לחץ את רש"י להגיע לכך?

אחת הסיבות שרש"י כתב את מה שכתב היא שמניין הימים לא מסתדר לו, בהנחה שלוח השנה שהתורה משתמשת בו הוא כמו שלנו - כלומר, שיש חודש מלא וחודש חסר לסירוגין.

הרמב"ם אומר כי אם נמנה 12 חודשים של 30 יום כל אחד, אזי תיווצר לנו שנה של 360 יום והמניין יסתדר, אבל מכיוון שהשנה היא של 365 יום נצטרך להיכנס לתיאוריות כמו של וויליקובסקי שאורך השנה השתנה ושכדור הארץ פעם נע יותר מהר ולכן השנה הייתה פעם של 360 יום (כפי שעולה מכל מיני מסורות מצריות ואצטקיות עתיקות). רש"י לא מקבל את זה ולכן נוצרת תמיהה.

בן כמה היה נוח כאשר נכנס לתיבה? הוא היה בן 600 שנה. כשהוא יצא מן התיבה, לפי מה שכתוב בפסוק י"ג, הוא היה בן 601 - כלומר, הוא הזדקן בשנה. אך בפרק ט', פסוק כ"ח, כתוב כי נוח חי 350 שנה אחרי המבול. ואם הוא חי 601 שנה עד אחרי המבול, ואז עוד 350, הוא אמור למות בן 951 שנה. בפסוק כ"ט כתוב כי הוא מת בן 950 שנה בלבד. יש כאן בעיה בספירה ולכאורה שנת המבול איננה נחשבת. אולי נוכל מזה להסיק כי המבול לא ארך שנה. אמנם כאשר אנו מסתכלים על התאריכים נאמר כי תחילת המבול הייתה בי"ז מרחשוון והסיום הוא שנה אח"כ, בכ"ז במרחשוון. יוצא, איפא, כי המבול ארך שנה ועשרה ימים. ורש"י אומר כי עשרה ימים אלו הם הימים שיתרה שנת חמה על שנת לבנה ולכן ארך שנה אחת בלבד.

אך בואו נסתכל שוב בפרק ז', פסוק י"ב, כתוב: "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה". אם נסתכל בפרק ח', פסוק ו', נכונה לנו הפתעה: "ויהי מקץ 40 יום ויפתח נוח את חלון התיבה אשר עשה". כאילו עברו רק 40 יום. אמרנו כי לאחר שנה נח פתח את התיבה. עלינו להבין כי לא עבר אותו זמן בחוץ ובפנים. מחוץ לתיבה עברה שנה, אך בתוך התיבה עברו 40 יום. מדובר כאן על ספירות שונות של זמן ולכן נוח לא הזקין בשנה אלא רק ב-40 יום. והשאלה היא: מדוע קיים השינוי הזה? כי בחוץ היתה מהפכה בטבע. אלוקים הפך את הכל. אבל בתוך התיבה מה שקרה היה מתן תורה. נח מקבל את התורה שלוקח לקבלה 40 יום ו-40 לילה. זהו הזמן התורני המוסרי אשר עובר על נח. כך הכל מובן. רש"י מתחיל מחדש למנות את הזמן על מנת להראות לנו כי לא ניתן למדוד את הזמן של המבול. רש"י אומר כי הגשם התחיל בחודש השני ל-40 יום ו-40 לילה. יוצא מכאן כי החודש השני לתשרי בו מתחילים הגשמים. אם כך, יוצא כי נעצרים בי"ז בכסלו. אח"כ נעצרים בחודש השביעי, רש"י אומר השביעי לכסלו בו נעצרו הגשמים. לפי זה השביעי הוא בעצם התשיעי, אבל למה נקרא השביעי?! מסוף הגשמים. ופסוק אחד לאחר מכן הוא אומר כי העשירי (בו נראו ההרים) הוא העשירי לתחילת הגשמים. ואח"כ שנאמר בחודש הראשון, אומר רש"י כי מדובר על תשרי והשני ג"כ לתשרי. יש שלושה תאריכים שנמדדים מתחילת השנה, אחד מתחילת הגשמים והשני מסוף הגשמים. ואמרנו שמה שדחק את רש"י הוא שספירת הימים לא מסתדרת, אם אנו מניחים כי החודשים היו אחד מלא אחד חסר כמו שלנו. אבל אם נאמר כי היו רק 12 חודשים של 30 יום בלבד, אזי זה מסתדר. אבל יהיו שני דברים מוזרים: שהשנה היתה קצרה משלנו ושספרו אחרת את החודשים. לכן יש לומר תיזה שלישית: כי בתוך התיבה ומחוץ לתיבה עברו זמנים אחרים. וההוכחה היא פרק ח', פסוק ו'. לכן יש כל הסרבול על מנת לומר שלשנה הזו אין תחילה ואין סוף ולא ניתן למדוד אותה.

מדוע בד"כ הלילה קודם ליום? וכאן אומרים 40 יום ו-40 לילה? למה האור נברא אחרי החושך? כי מההעדר מגיעים להוויה. (יש יוצא מן הכלל אחד – הקורבנות: קודשי קודשים נאכלים ליום ולילה - מן ההוויה אל ההעדר, כי שוחטים את הבהמה כלומר עוברים מההוויה אל ההעדר. ולכן כל מקום בו עוברים מההוויה אל ההעדר כמו מה שקורא כאן לעולם, קודם מדברים על היום ואח"כ על הלילה).

(הערת הרב על הערותיו לתלמידים בשיעור: הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה אומר ("משנה תורה", ספר המדע, הלכות תלמוד תורה, הלכה ד'): "הרב שלימד ולא הבינו התלמידים לא יכעס עליהם וירגז אלא, חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים עד שיבינו. וכן לא יאמר התלמיד הבנתי והוא אינו מבין אלא חוזר ושואל. ואם יכעס רבו עליו לומר רבי תורה היא וללמוד אני צריך, אין לתלמיד להתבייש אם חבריו מבינים אחרי פעם אחת ושניים אבל הוא לא מבין. במה דברים אמורים בשעה שלא הבינו התלמידים מפני עומקו של הדבר או שהתלמידים לא מצליחים, אבל אם ניכר לרב שמתרשלים בדברי תורה ונרפים עליהם ולפיכך לא הבינו, חייב לרגוז עליהם ולהכלימם בדברים כדי לחדדם. וכדבר זה אמרו חכמים: "זרוק מרה בתלמידים". לכן על הרב לרדת על התלמידים כאשר רואה כי אין מינימום של נכונות שלהם ללמוד".)

האם המבול היה בכל העולם או רק בחלקו? בפשט הפסוקים היה בכל העולם, אך יש כמה מקורות ממדרשים והיסטוריים וגיאולוגיים שמצריכים לצמצם את זה. יש הפרש לעיתים בין מה שהתורה כותבת לבין מה שהיה במציאות שכן התורה רוצה לחנך אותנו כי האנושות של אחרי המבול שונה לגמרי מזו שלפני המבול גם אם ניתן למצוא רציפות היסטורית.

בפרק ט', פסוק א', נוצרת ברית חדשה הנכרתת עם האדם:

"ויברך האלוקים את נח ויאמר אליהם פרו ורבו ומלאו את הארץ ומוראכם וחיתכם.... אך בשר בדמו נפשו לא תאכלו... ומיד האדם איש אחיו אדרוש את נפש האדם...".

פה ניתנה ברית לאדם, ניתן לו גם היתר וגם איסור. הותר לו לאכול בשר - מכאן למדים שעד עכשיו היה אסור לאכול בשר. נאסר איבר מן החי ורציחה. וכאן יש ההשלמה של 7 מצוות בני נוח שנוספו ל-6 המצוות שניתנו לאדם הראשון והם באו במקביל להיתר לאכול בשר.

מדוע הותר כאן לאכול בשר?

הרמב"ן אומר שלפני זה לא היה היתר לאדם לצוד חיות ולאכול אותן, משום שהחיים של בעלי החיים ניתנו להם על ידי הקב"ה. אין הצדקה שתיטול חיים ממי שהקב"ה נתן לו חיים. אחרי המבול בעלי החיים ניצלו על ידי האדם ולכן מי שנתן להם חיים הוא האדם ולכן הוא יכול לקחת אותם. הדגים לכאורה, מחוץ לעסק, אלא שהדג אין בו כל כך חיות, שכן נאמר: "יאספו כל דגי הים". הדג הוא על גבול החיים והלא חיים ולכן שחיטתו היא באסיפתו. אך לגבי שאר החיות האדם גובה מס בזכות שהציל את בעלי החיים.

לפני המבול לאדם היה מותר לאכול רק ירקות וזרעים וכן היה מותר לו לאכול נבלה של חיה שמתה מעצמה, אבל אסור היה לו לשחוט חיה ולאוכלה.

אחרי המבול יש זהות אורגנית בין האדם ובין בעלי החיים והם הופכים לגוף אחד אורגני ומושלם. בגוף האדם קיים מנגנון האוכל חלקים אחרים שלו כל הזמן. איש לא בא בתלונות כי מדובר על חלק מהוויה אחת המשתפת פעולה. לפני כן לא היה כל קשר בין האדם לבין החיות ולכן לא הייתה שום סיבה שהאדם יאכל את בעלי החיים. אבל לאחר המבול הם הופכים לישות אורגנית אחת. לפי הרמב"ן, הביטוי של השינוי הוא בזה שהאדם הציל את החיות ולכן נוצר קשר של אחדות שבא לידי ביטוי בכך שהאדם אוכל מאז את בעלי החיים.

בין בני האדם לא ניתן להעלות את הזולת - כי אתה אדם והשני אדם, ולכן אתה לא יכול לרומם אדם אחר למדרגת האדם. ואילו כאשר אתה אוכל חיות אתה יכול להרים למדרגת האדם. ומדוע על בני ישראל נאסרו חלק מן החיות באכילה? כי אנו צריכים להגיע למדרגת הקדושה ולכן יש חלק מהחיות אותו אנו צריכים לאכול ויש כאלו שלא. לכן מי שצמחוני הוא מונע חסד מן העולם על פי שיטה זו.

הרב קוק אומר כי המדרגה היותר עליונה היא שהאדם לא יתאכזר לבעלי החיים ולא יאכל אותם. ומדוע הותרה אכילת בעלי חיים?! כי לאחר נפילת האדם ממדרגתו יש צורך לנתב את האכזריות של האדם. ואם את שארית החמלה שיש לאדם הוא יוציא על בעלי חיים הוא עלול להפוך לאוכל אדם. כפי שמצאנו אצל גדולי הנאצים ימ"ש, שהם היו פעמים רבות צמחונים. כי הם הרגישו רגשי חמלה שהיה צורך לתת להם ביטוי והפנו זאת כלפי בעלי החיים.

ולכן כל זמן שלא הגיעה המציאות לכזו מדרגה, יש לאכול בעלי חיים. כמובן שיש יחידי סגולה כמו הרב הנזיר שהיה בדרגה גבוהה ולכן יכול היה להיות צמחוני. לכן לפי הרב קוק צמחונות עדיפה על פני אכילת בשר.

בסיכומו של ענין: לפי הרמב"ן, אכילת הבשר היא פרי עלייתה של האנושות ולפי הרב קוק היא פרי ירידתה של האנושות.

הרצי"ה בספר "אור לנתיבתי", במאמר "האחדות השלימה", אומר כי לאכול בעל חיים זה אכזרי וגם לאכול מלפפון זה אכזרי. המלפפון היה חי ואנו כובשים את העולם תחתינו ואוכלים אותו. גם כאשר אנו נושמים את האוויר והופכים אותו לדו-תחמוצת הפחמן וכן כאשר אנו דורכים על האדמה וכובשים אותה אנו עושים מעשה אלים ולכן גם זה צריך להיות אסור. ובאמת יש חכמים מחכמי המזרח, בעיקר הבודהיסטים, הרואים בקיום העולם הזה דבר מושחת ולכן לפיהם יש להעדיף את ביטול העולם ואת המוות.

יש שישיבו לרצי"ה ויאמרו כי הצמח לא מרגיש (בהנחה שהטענה נכונה). אבל יש כאן רק הבדל דרגאי. יש לומר כי כל מעשי בראשית לווים זה מזה. האדם אוכל את הפרה שאוכלת את החסה, שאוכלת את האדמה, שאוכלת את האדם - כמו דעת הרמב"ן. אך הרצי"ה אומר כי ראינו במדרשים שיש ערך בהחזרת הצמחונות וזה לא בגלל שיש אכזריות שיש לבטלה, אלא בגלל התנוצצות העולם הבא. הנבראים לא נזקקים יותר זה לזה, אלא כל אחד בבחינת עצמו מגלה את הערך האלוקי שלו. זוהי מדרגת משה רבינו - שניזון מנשמתו. ולכן אין צורך באכילה כלל וגם לא לדרוך על הקרקע. וזה מה שנאמר: "לא ילמדו עוד איש את רעהו". כי גם לימוד שמלמדים אותי היא חדירה לתוך יישותי. ולכן הצמחונות היא הופעה של תחילת הדרך הזו לקראת המצב העליון ההוא.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)