הרב אורי שרקי
בהעלתך - חצוצרות
סיכום שיעור (מכון מאיר, כ"ב באדר א' תשס"ח) - עוד לא עבר את עריכת הרב
בזמן יציאת מצרים לא היה עניין של אמונה - במובן להאמין במשהו לא ודאי: בזמן שיש שכינה אין עניין של אמונה כי הכל ברור. מי שחטא עשה זאת בגלל יצרו ולא בגלל חוסר אמונה. רק לאחר הסתלקות השכינה ישנה המציאות של אמונה. אמונה קימת במציאות של עולם ללא שכינה - לפני זה לא היתה כלל תופעה של אמונה. (כמו שאני בחדר עם תריסים סגורים ואני מאמין שיש אור בחוץ, אך אם אני בחוץ ויש אור זו לא אמונה, אלא זו מציאות). כך גם כאשר הנביא ראה את ה' יושב על כיסא רם ונישא, לא היו לו שאלות פילוסופיות .המציאות הייתה ברורה לו. כך גם עם ישראל בזמן יציאת מצרים - המציאות היתה ברורה להם, הם חיו במציאות האלוקית.
שאלה: מה משמעות מונחי האמונה בתנ"ך כגון: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", וכן: "וגם בך יאמינו לעולם"?
תשובה: משמעות המונח אמונה בזמן התנ"ך איננה כמו שאנו מבינים אותה היום אלא היא במשמעות של ידיעה.
פסוק ה': "ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החונים קדמה".
תרועה היא קול קטוע. הקולות השבורים הם מלשון "רעוע" - משהו מתחיל לזוז. יש תקוע שזו התקיעה, ויש רעוע שזה משהו שמתחיל לזוז = התרועה. אך כתוב: "ותקעתם תרועה", ולא: "הרעתם תרועה". מכאן למדו חז"ל כי יש לתקוע קודם תקיעה ואז תרועה על מנת לומר שגם חוסר היציבות והתנועה הם מתוך התקיעה והסדר. כלומר, ישנה נימה של אופטימיות.
הראשונים נוסעים דגל מחנה יהודה. "ותקעתם תרועה שנית" - מי שנוסע זה מחנה ראובן. "ובהקהילכם את העם תתקעו ולא תריעו" - ובני אהרון הכוהנים הם יתקעו בחצוצרות חוקת עולם לדורותיכם.
מהי תקיעת שופר? "עורו ישנים מתרדמתכם!" האדם מתחיל מתקיעה ממקום יציב ואז הוא מרגיש שהוא מתרועע עם התרועה, אך בסוף יש עוד תקיעה יותר ארוכה שמנחמת אותו ומחזירה אותו למצב יציב.
"כי תבוא מלחמה... והרעותם בחצוצרות..." - דווקא במלחמה, שהיא דבר לא יציב ששובר את כל הסדר, אנו רוצים לעורר רחמי שמיים ולכן אנו תוקעים תרועה על מנת לומר לקב"ה שהסדר הטבעי איננו. עיקר המצווה הוא בזמן הצרות, במקדש, על יד המזבח, להריע בחצוצרות. לכן בעת צום החצוצרות מאריכות והשופר מקצר, כי מצוות היום בחצוצרה, בעוד שבראש השנה השופר מאריך והחצוצרות מקצרות, כי עיקר היום הוא בשופר.
היה רב שרצה שגם בבית הכנסת שלו יתקעו גם בחצוצרות וחכמים אסרו עליו ואמרו לו כי רק בבית המקדש ניתן לנהוג כך. ומה ההבדל?! מסביר הרב קוק שהשופר מגיע מהטבע ולכן אין בו הרבה טומאה ואילו החצוצרה היא מעשי ידי אדם ובטכנולוגיה קשה למצוא קדושה. לכן בזמן שבית המקדש קיים ניתן לקחת מקדושת הטבע ולהכליל אותה גם על הטכנולוגיה החיצונית. אך כשבית המקדש חרב זה מסוכן להתעסק עם ניסיון להשתית קדושה על הטכנולוגיה ולכן אנו הולכים לדרך הבטוחה של שופר = קדושת הטבע.
לפעמים יש מלחמות שלמרות שחוזרים בהן בתשובה בכל זאת מפסידים בהן - לא מצד עונש אלא מצד הכפרה, כיון שישנם חטאים שלא מספיק תשובה אלא צריך גם כפרה עליהם. ומה עם חילול השם שנגרם כתוצאה מהפסד עם ישראל במלחמה? לכן הקב"ה משתמש בזה במשורה. זה "הקלף החזק" שלנו, כשאנו מבקשים מהקב"ה שלא יגרום לנו להפסיד למען שלא יתחלל שמו.
האם גם היום צריך לזעוק ולהריע בשעת צרה? לכולי עלמא יש להתפלל בשעת צרה, אבל האם צריך חצוצרות לשם זה?! ככל הנראה - לא. חצוצרות הן רק בבית המקדש.
פסוק י' - כדי להבין את פסוק י' צריך להבין את הסמיכות: "וביום שמחתכם ובמועדיכם...". לאחר שניצחתם במלחמה ונושעתם במלחמה, יש לעשות הודיה במקדש ויש מצווה לתקוע בחצוצרות על העולות. למרות שכל יום תקעו בשופר, כאן תקעו בחצוצרות. כך מפרש רבי אברהם אבן עזרא וכך גם רבינו תם. גם במועדים ובראשי חודשים יש מצווה לתקוע בחצוצרות. אך יש שחולקים ואומרים שיום שמחתכם הוא שבת. אלא שמ-ו' החיבור יש הריבוי - של שבת, ו"יום שמחתכם" - זהו יום ניצחון במלחמה.
מתי צוו ישראל לעשות יום שמחה כשיחזרו ממלחמה מנצחים? התורה לא מזכירה דבר שהוא פשוט וברור, שכך העם עושה. נוצר אם כך מצב שהתורה מזכירה מנהג דרבנן ועושה אותו הבסיס לדין דאורייתא של תקיעה בחצוצרות וזה מטשטש את ההבדל בין דאורייתא לדרבנן. יוצא מזה שכשייבנה בית המקדש יש מצווה דאורייתא לתקוע בחצוצרות ביום העצמאות. רבינו תם אומר (מובא בתלמידי רבינו יונה) שרוב הפוסקים אומרים שכאשר קורה נס יש לומר הלל רק אם זה נס של כלל ישראל ולא רק של קהילה פרטית. ענין זה מבוסס על ספר "הלכות גדולות" שמיוחס לרב יהודאי גאון. רבנו תם לומד את זה מכך שנאמר: "וביום שמחתכם ובארצכם". לומדים מכאן שרק ארצכם זה כלל ישראל. מכאן שלפי רבנו תם, רק עם ישראל שבארץ ישראל הוא כלל ישראל. גם אם לא כל עם ישראל יושב בארץ. רבנו תם למד מזה הלכה על הלל שאומרים אותו לדורות ולא רק בשנה הראשונה אחרי הנס. לכן אנו למדים שלפחות לפי רבינו תם, הפסוק הזה נאמר לא רק לאותה שנה אלא לדורות. ולכן בכל שנה בזמן הנס יש לתקוע בחצוצרות בהר הבית.
ומאיפה הקב"ה למד שבני ישראל שמחים ועושים יום טוב כאשר מתרחש להם נס? מכך שנאמר בשירת הים: "ויאמרו לאמור...". כלומר, הם נימנו לומר לבניהם שבכל פעם שיהיה להם נס יאמרו שירה כזו – זאת אומרת, הלל. כל עם ישראל, עם משה אהרון ומרים, קבעו תקנה שהיא התעוררות של האומה שמוזכרת כמקור למצווה דאורייתא. ולכן כאשר המכבים החליטו לומר הלל בחנוכה, הם רק מימשו את ההחלטה של משה רבינו ועם ישראל ביציאת מצרים. וכך גם הרבנות הראשית שציוותה על הלל ביום העצמאות לא תיקנה כאן תקנה חדשה, אלא מימשה את ההחלטה של עם ישראל מימי יציאת מצרים.
יש עוד מקור יותר עמוק להלל. מהו המקור להלל של פסח? ההלל של יום העצמאות. יש גמרא בפסחים בבבלי ובירושלמי ,ששואלת: מאיפה למדו לומר הלל באכילת קורבן פסח? מפסוק בישעיהו האומר: "השיר יהיה לכם כיום יתקדש חג". רש"י מסביר מה זה "השיר יהיה לכם" - זהו היום בו תצאו מן הגלות. כלומר, הנביא לומד שיש לומר הלל ביום הגאולה העתידה כמו בפסח. אומרת הגמרא שבא ליל פסח ללמד ונמצא למד שאומרים בו הלל. הלל של פסח הוא כמו טיוטה של ההלל של היציאה מהגלות. כל הדורות אמרו הלל מתוך ציפייה והכנה ליום העצמאות.