הרמב"ם על איסור מחשבות כפירה

כ"ו באלול תשס"ו

שאלה:

כתוב ברמב"ם בע"ז [ב, ג]: "ולא ע"ז בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה, מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו כו', מפני שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולים להשיג האמת על בוריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו, נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו. כיצד, פעמים יתור אחרי ע"ז, ופעמים יחשוב ביחוד הבורא, שמא הוא, שמא אינו, מה למטה מה למטה כו', ופעמים בנבואה כו', ופעמים בתורה מן השמים כו', ואינו יודע המדות שידין בהם עד שידע האמת על בוריו, ונמצא יוצא לידי מינות, ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה (במדבר ט"ו ל"ט): "ולא תתורו אחרי לבבכם.." כו'. כך אמרו חכמים (ברכות י"ב ב): אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות"

האם זה אומר שאסור לנו לשאול שאלות, שכן הם גורמות למחשבות כפירה כאלו או אחרים?

תשובה:

זה אומר שצריך שיהיה מי שיענה לו. דייק מלשונו: "ולא כל הדעות יכולים להשיג האמת וכו'". מכאן שיש כאלה שיכולים. ועיין כוזרי ה,ב.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)