הרב אורי שרקי

מורה נבוכים לרמב"ם - פתיחה (סיכום שיעור)

סיכום שיעור (מכון מאיר, טבת תשע"ב) - עוד לא עבר את עריכת הרב




לאחר שעסקנו בשיעור שעבר ב"אגרת הפתיחה" נעבור לפתיחה עצמה.

שאלה: האם 'מורה נבוכים' הוא ספר אמונה או פילוספיה?

תשובה: יש שאלה גדולה, האם יש הבדל בין פילוסופיה לבין יהדות או שמא זה אותו דבר. יש אנשים שאומרים שרבנים הם פילוסופים, פילוסופים של היהדות, אבל כפי שאפשר בהחלט לשים לב, ברור שהפילוסופים הם לא רבנים, א"כ יש הבדל בין רבנים לפילוסופים. זה דבר שצריך לשים עליו לב. במיוחד שאנחנו רואים שהם מדברים הרבה פעמים על אותו הדבר, על מושגים כמו אלוקים, נשמה, השגחה, משמעות, מעשים, מדינה.

אז מה ההבדל בין העיסוק הפילוסופי לעיסוק הרבני?

כדי להבין את זה הייתי רוצה להציג את זה בהתבוננות בין שתי דמויות שיש להם הרבה צדדי דמיון ואף על פי כן הן שונות מאוד: הרמב"ם ושפינוזה. גם הרמב"ם וגם ברוך שפינוזה הם יהודים, שניהם עוסקים בפילוסופיה, הרמב"ם נחשב לאחד מגדולי הפילוסופים שבכל הדורות וגם שפינוזה. גם מצאנו ששניהם עסוקים בלימוד כתבי הקודש, תנ"ך, עד כאן צדדי הדמיון. ההבדל הוא שהאחד בפנים והשני בחוץ. כלומר, הרמב"ם 'ז"ל' ושפינוזה 'אאוט', מוחרם, אסור ללמוד אותו. יש משהו ששם את הרמב"ם בפנים ואת שפינוזה בחוץ וזו נקודה שצריך לברר מהי.

ההבדל הוא נקודת המוצא. השאלה היא: מתוך מה אתה מתחיל? כשאנחנו נשאל את הרמב"ם או את שפינוזה: "למה אתה מתכוון כשאתה אומר שדבר מסוים הוא אמת?", בסופו של דבר הפילוסוף יאמר שבעיניו מה שאמת זה מה שנראה לו. הוא יכול לנסח מערכת שלמה של קריטריונים על פי מה שהחליט שדבר מסוים הוא אמת, אבל בסופו של דבר כל מערך הקריטריונים מורכב ככל שיהיה, הוא מערך אוטונומי, מתחיל בפילוסוף עצמו ונגמר בו. מה שאין כן הרבנים - אצלם הקריטריון לאמת הוא קריטריון הטרונומי, חיצוני: ההתאמה של מה שאני אומר לדברי הנביאים. הרמב"ם בח"ג, פרק נ"ד, בסוף "המורה", מסביר לנו מהו ההבדל בין תורה לבין חכמה [1]:

"אבל ההגיוניות [דעות פילוסופיות] שבתורה מקובלות ואינן מוכחות בדרכי העיון".

כלומר, התורה מוסרת לנו שיש אלוקים, שהוא אחד, שאין לו גוף, שהוא משגיח, אבל בלי להביא הוכחה לזה.

"לפיכך בספרי הנביאים ודברי חכמים עושים ידיעת התורה מין והחכמה בסתם מין אחר, אותה החכמה בסתם היא אשר הוכח בה מה שלמדנו מן התורה מאותם ההגיוניות על ידי קבלה".

יש מסורת ההתגלות, ואחר כך החכמה משמשת כבירור בדרכי העיון של מה שכבר קיבלנו מן הנביאים - בזה שונה הרמב"ם מן הפילוסופים. לכן אפילו שהרמב"ם משתמש בספרו במונחים פילוסופים מכאן ועד להודעה חדשה, ומצטט מספרי אריסטו, אפלטון, אבו נאסר אלפארבי וכו', בכמויות רציניות, אף על פי כן הוא לא פילוסוף. ענין זה מוסבר בפתיחה שאנחנו עומדים ללמוד היום.

 

הפתיחה

שלושה פסוקים פותחים את "המורה":

"הודיעני דרך זו אלך כי אליך נשאתי נפשי,
אליכם אישים אקרא וקולי אל בני אדם,
הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי".

הפסוקים האלה הם בעצם תבנית כל הספר כולו.

"הודיעני דרך זו אלך כי אליך נשאתי נפשי".

ה"דרך" זה הכלים, הכלים שבהם צריך להשתמש כדי להגיע לדבקות בקב"ה. דרך זו מבוררת בחלק הראשון של ספר מו"נ.

"אליכם אישים אקרא וקולי אל בני אדם".

"בני אדם" זה בני אדם, אמנם "אישים" זה לא בני אדם - אישים זה מלאכים. המדריגה העשירית של המלאכים היא הנקראת "אישים". בהלכות יסודי התורה [2] הרמב"ם כותב שהנביאים מקבלים את דעותיהם ואת הבנתם מן המלאך העשירי הנקרא אישים. אם כך "אליכם אישים אקרא". מתוך כך בא משך של נבואה או של חכמה אל בני אדם, יושבי הארץ. דבר הזה מבואר בחלק השני של מו"נ.

"הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי".

הפירוש של "לדעתי" אינו 'הדעה שלי' אלא 'לדעת אותי'. זוהי מטרת האדם לפי הבירור שבחלק השלישי של ספר מורה הנבוכים, דרך המצוות ודרך ההתבוננויות השונות. החלק השלישי מסביר לנו כיצד יודעים את ה' בסוף.

שלושת הפסוקים האלה הם בעצם תמצית כל ספר מו"נ מי שהבין את שלושת הפסוקים האלה פטור מללמוד את הספר.

"מאמר זה..."

כל מקום שכתוב כאן 'מאמר' פירושו 'ספר'. כלומר, "ספר זה..."

"...מטרתו הראשונית ביאור עניני שמות שנאמרו בספרי הנבואה..."

זה ביטוי לדיון שעסקנו בו מקודם: האם יכול להיות שהרמב"ם הוא פילוסוף? תשובה: לא, הוא לומד את ספרי הנבואה.

"...מאותן השמות שמות משותפים, והבינום הסכלים לפי אחד העניינים אשר עליהם נאמר אותו השם המשותף ומהם מושאלים והבינו גם אותם לפי העניין הראשון אשר הושאלו ממנו ומהם מסופקים פעמים אפשר לחשוב בהם שנאמרו מתוך אי הקפדה, ופעמים אפשר לחשוב בהם שהם משותפים..."

המטרה היא ליצור מילון, כל החלק הראשון של המו"נ זה מילון, הוא לוקח מילים ומסביר אותם.

דבר זה הוא דבר שחשוב לדעת אותו, חלק גדול מאי-ההבנות בין אנשים נוצר מכך שהם לא יודעים באיזה שפה הם משתמשים. לפעמים יש מילה שיש לה שתי משמעויות ואתה חושב שאני מתכוון לפי משמעות האחת, אמנם אני התכוונתי לפי המשמעות השניה. למשל, המילה Bee באנגלית, מה זה? דבורה. אבל Be זה להיות, אז התכוונתי לדבורה או ל"להיות"? או שניקח דוגמא בעברית: המילה "כוס" היא תיאור לכלי לקיבול נוזלים, אבל יש גם ציפור טרף שקוראים לה כך, "כוס חורבות". אין שום קשר בין הציפור לבין הכוס. למשל אחד אמר את המילה 'כוס' והבינו את זה באופן אחד והוא התכוון באופן שני. זה נקרא 'מילה משותפת'. הסכלים לא הבינו את המילים האלה שבספרי התנ"ך, בדברי הנביאים. לפעמים זאת מילה משותפת והנביא התכוון לפי משמעות אחת והם הבינו לפי משמעות אחרת.

יש גם מילים מושאלות - כלומר, שהפירוש הוא מאותו ענין אבל התכוונתי למשהו אחר. למשל, המילה 'יד'. אם אני אומר "יש בידי לעשות כך וכך", 'בידי' - פירושו 'ביכולתי'. אין הכוונה שיש לי ביד משהו, השתמשתי במילה יד בתור מילה מושאלת ליכולת והטיפש חושב שאני מתכוון ליד הגופנית. כמו שאומר הפתגם, "כאשר מראים את הירח באצבע הטיפש מסתכל על האצבע".

ולפעמים יש מילה מסופקת - אפשר להסביר אותה כמושאלת ואפשר להסביר אותה כמשותפת והתבלבלו. הרמב"ם מתכוון להסביר לנו במילון שכדי להבין את ספרי הנבואה עלינו לרכוש את ההבנה שיש למילים האלה אצל הנביאים. לדוגמה, המילה "כיסא". הקב"ה יושב על כיסא - ומה בכלל הפירוש המילה שהוא 'יושב'? למה מתכוונים כשאומרים את המילים האלה? אלה מילים שהרמב"ם יצטרך להסביר אותם. אם תשימו לב במהלך הלימוד הרמב"ם ישתמש באוצר מילים שלקוח מכמה מקומות עיקרים, מבריאת העולם, או ממעמד הר סיני, או מהמרכבה של יחזקאל, זה שלושת המקורות העיקריים שמהם הוא שואב את המילים שהוא רוצה לבאר. דרך זה אנחנו נוכל להבין את כל העניינים הנקראים "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה".

"ואין הכוונה במאמר זה להבין את כולם להמון ולא למתחילים בעיון, ולא ללמד מי שלא עיין אלא בידיעת התורה, כלומר: דיניה..."

מי שהוא המוני, לא התאמץ בלימודים, לא יודע לפתור משוואה ריבועית, לא יודע טריגונומטריה, או שעסק רק בהלכות - הספר הזה לא בשבילו. הספר הזה דורש איזו ידיעה מקדימה, ואם היא חסרה, אתה לא תבין כלום. צריך להשיג איזה מדרגה שעל יסודה אפשר להבין את הספר הזה.

שאלה: האם בגרות זה מספיק?

תשובה: איזה בגרות, זאת השאלה.

שאלה: מיהם הסכלים?

תשובה: יש הרבה, בהקדמה לפרק חלק הרמב"ם אומר שביחס להבנת דברי חז"ל והנביאים יש שלושה סוגי אנשים, "כת הסכלים", "הכת הארורה", ו"החכמים". כת הסכלים - הם אלה שהבינו את דברי חז"ל כפשוטם, ולכן הם מוכנים לקבל כל מיני דברים שכתובים בחז"ל כאילו זה כפשוטו. למשל, כתוב בגמרא, במסכת בכורות [3], שיש ציפור שקוראים לה "בר יוכני" שתוך כדי מעופה היא יכולה להטיל ביצה באוויר וביצה זו כל כך גדולה שהיא מטביעה שישים ערים בבת אחת. אז יש כאלה שאומרים: "אתה רואה שחכמים ידעו על פצצת האטום?! אין כמו תורתנו הקדושה, מורי ורבותי!" :). על זה הרמב"ם כותב שם ביטוי קשה (אני מסיר כל אחריות מהביטוי של הרמב"ם): "רחמנות על סכלותם". הכת השניה - הארורה (שוב, אני מסיר אחריות) - האקדמאים. הם מבינים על פי שכלם את האמת, מבינים שאי אפשר להגיד דברים כאלה, אבל הם חושבים שהרבנים שכתבו את הדברים האלה בגמרא התכוונו לזה כפשוטו ולכן הם מזלזלים ברבנים. הם כת ארורה כי הם מזלזלים באנשים חכמים שנתבררה חכמתם. הכת השלישית היא נקראת כת, או סוג, או מין, על דרך ההשאלה כמו שאפשר לקרוא לשמש מין, והיא יחידה - כלומר, הוא מדבר על קבוצה שמכילה רק אדם אחד - והם אלה שמבינים את דברי חכמים לאשורם, ויודעים שהם משל וגם יודעים למה זה משול. עכשיו, אם הרמב"ם אומר שבתוך הקבוצה הזאת נמצא רק אדם אחד, כמו שהשמש יחידה, לא מסובך להבין למי התכוון הרמב"ם כשאמר את זה - לעצמו. ויש עוד כמה אנשים פה ושם שהרמב"ם מוכן להכניס אותם למועדון שלו, אז לשאלה "מי זה הסכלים?", יוצא - רוב בני האדם.

שאלה: [ביחס ללימודי החול]

תשובה: בחלק הראשון של המורה, הרמב"ם אומר שכדי לדעת את ה' צריך לדעת את מעשיו. יש מי שכתב פעם מאמר שודאי כוונת הרמב"ם במילה "מעשיו" לתארי האלוקות, אבל לא לחכמות החול. הבעיה היא שהרמב"ם כתב במפורש אחרת מזה. בספר "פאר הדור" [4] יש תשובה בנושא האסטרונומיה. חכמי צור שאלו את הרמב"ם בשביל מה ללמוד אסטרונומיה, והרמב"ם עונה להם שזה חלק מדעת ה', כמו שכתוב בברייתא, ומביא ברייתא שלא נמצאת לפנינו אבל כנראה היתה לפניו: "ר' מאיר אומר: התבונן במעשיו שמתוך כך אתה מכיר מי שאמר והיה העולם". אם כן, רואים שהרמב"ם מבין שהאסטרונומיה היא הנקראת מעשה ה' ולא תאריו של הקב"ה.

שאלה: הרב אמר שיכול להיות שאחרי התפתחות המדע של היום יכול להיות שהרמב"ם לא היה אומר את זה, למה?

תשובה: הרמב"ם סבר שדעת אלוקים כוללת בין היתר הוכחות שכליות למציאות אלוקים, אחדותו, השגחתו, ואי גשמיותו וכו', והוכחות אלה מושגות ע"י ידיעות מדעיות. בזמנו היה קשר בין עניני אמונה לעניני מדע, באופן שטעות מדעית מולידה טעות באמונה. זו היתה המחשבה שהיתה מקובלת בימי-הביניים והיתה מקובלת גם על הרמב"ם. בימינו אפשר לומר שבמידה רבה השתחררנו זה מזה, המדע השתחרר מן הדת, והדת השתחררה מן המדע. אז השאלה היא האם הדברים הללו הם עדיין תקפים ורלוונטיים. על זה אני ממליץ ללמוד שני טקסטים שאולי קצת יעזרו: האחד – המאמר שלי על אמונה ומדע בחוברת "שורשי החיים", וגם מה שאמרתי בכנס תשובה מאהבה לפני שנתיים שנקרא "תשובת החכמה" –20 דק', שם אני גם מתייחס לזה, וכל המעוניין יכול לקרוא באורות הקודש של הרב קוק בח"א, פרק ו'.

"כי מטרת כל המאמר הזה, וכל שהוא מסוגו, הוא ידיעת התורה באמת..."

הידיעה האמיתית שבתורה. דיניה בלבד זה לא מספיק. מי שיאמר שהתורה זה ידיעת דיניה אינו יודע את אמיתת התורה.

"...אלא מטרת המאמר הזה להעיר לאדם דתי, שכבר נקבע בלבו והושג בדעתו אמיתת תורתנו, והוא שלם בדתו ומידותיו..."

מדובר כאן על אדם שלמד תורה, מאמין, יש לו מידות טובות, הוא עשה כבר כברת דרך ארוכה.

"...ועיין במדעי הפילוסופים וידע ענייניהם , ומשכו השכל האנושי והדריכו להעמידו במעונו..."

אלה ההכנות שיש לו: תורה, מידות טובות, פילוסופיה.

"...ועמדו בפניו פשטי התורה..."

הוא קורא בתורה דברים שהשכל הפילוסופי מתנגד להם.

"...ומה שלא הצליח להבינו, או שהבין אותו מענייני השמות המשותפים או המושאלים או המסופקים וישאר במבוכה והיסוס..."

וההיסוס הוא:

"...או שיימשך אחר שכלו ויעזוב מה שידע מאותם השמות ויחשוב שעזב יסודות התורה..."

כי הוא חושב שההבנה הפילוסופית שלו סותרת את מה שתורה אומרת.

"...או שיעמוד כפי מה שהבין מהם ולא ימשך אחר שכלו, ונמצא שפנה אחור משכלו ופירש ממנו..."

"זרוק את השכל".

"...ויחשוב עם זאת שהוא הביא על עצמו נזק והפסד בדתו, וישאר עם אותם הדעות הדמיוניות תוך הרגשת צער ומועקה, ולא חדל להיות בכאב לב ומבוכה גדולה..."

קודם כל תגיע לכל זה, לכאב הזה, למבוכה הזאת, ואז הספר הזה מדבר בשבילך.

"...וכלל מאמר זה עניין אחר, והוא ביאור משלים סתומים מאוד שנאמרו בספרי הנביאים, ולא נתפרש שהם משל, אלא ייראה לסכל ולפתי שהם כפשטם ואין להם עניין נסתר. וכאשר יתבונן בהם החכם באמת, ויבינם כפשטם, תהיה לו בכך מבוכה גדולה. וכאשר נבאר לו אותו המשל, או נעירהו שהוא משל, ימצא הדרך הנכון וינצל מאותה המבוכה. ולפיכך קראתי מאמר זה מורה הנבוכים..."

אז הנבוך הוא אדם חכם, שיודע את התורה, הוא בסדר, הוא צדיק, אפשר לומר. מצד שני, יש לו הבנה בחשיבה הפילוסופית ויש לו מתח בין החשיבה הפילוסופית לבין מסורת הנבואה, והמאמר הזה בא לפתור לו את המבוכה.

"...ואיני אומר שמאמר זה מיישב כל הספקות למי שמבינו, אבל אני אומר שהוא מיישב רוב הספקות והחמורות שבהן..."

כלומר, 80% מהשאלות שלך יפתרו ע"י ספר מו"נ, ואת השאר תמשיך לבד.

"...ואל ידרוש ממני הנבון, ואל יתלה תקוותיו שבכל מקום שאזכיר עניין מסוים שאני אשלימנו, או אם התחלתי לבאר עניין משל מן המשלים שאני אסיים כל מה שנאמר באותו המשל, כי דבר זה אי אפשר לשום משכיל לעשותו בלשונו למי שהוא מדבר עמו כל שכן לקובעו בספר, כדי שלא יהיה מטרה לכל סכל שחושבים עליו שהוא חכם, שיירה חצי סכלותו כלפיו..."

נתרגם את זה קצת לעברית של ימינו, יש אנשים שאומרים שטויות. מותר לאדם להגיד שטויות אם זו המדריגה שלו, הוא יגיד – "תשמע אני לא חכם כמוך, אין לי את הפיקחות הנדרשת כדי להבין את הדברים על אמיתתם ולכן אני מבין הבנה פשוטה". אמנם מה אסור? שמי שהבנתו היא הבנה שטחית פחותה ונמוכה יבוא בטענות אל מי שמבין את הדברים לעומק, ואז הוא יתבע מן החכמים ליישר קו עם סכלותו, וזה לצערנו מצוי מאוד, שלאנשים יש הבנה מאוד שטחית בתורה וביסודות האמונה והם דורשים מן החכמים לקבל את דבריהם כיסוד הכל, כנורמה. אם תגיד "אין לי אותו רוחב הבנה כמוך" - בסדר, לא נזרוק אותך לגיהנם בגלל שלא הבנת את כל דברי הרמב"ם אבל אתה לא יכול לדרוש מהרמב"ם ליישר קו איתך.

דוגמא לדבר: בזמן הרמב"ם התפתח ויכוח מסביב לשאלת ההגשמה. היה חכם אחד, אפשר לקרוא לזה חכם, בבבל, בבגדאד, שכתב מכתב לרמב"ם שבו הוא אומר: "אני לא מבין מדוע אתה, הרמב"ם, מתעקש לומר שלאלוקים אין גוף. אני דוקא חושב שיש לו, וגם יש לי כמה מקורות לזה. אז למה אתה כזה חריף לגבי מי שאומר שיש לו גוף? דוקא יש מקום לכמה דעות". עונה לו הרמב"ם: "עם כל הכבוד לך, רואים שלא למדת את הנושא בכלל, אז למה אתה מתערב? יש אדם שהוא יכול להגיד: 'יש לי ראיות פילוסופיות לזה שיש לאלוקים גוף' - איתו עוד אפשר להתווכח, אבל אתה בכלל לא התחלת לדון בשאלות האלה, לא למדת את זה". זה כמו שתלך לשוק ותעשה סקר: מי בעד תורת הקוונטים ומי נגד: "גברתי, למרות שאת בין קניית גזר לקניית מלפפונים, מה את אומרת?" - "תשמע, דוקא הבוקר היתה נראת לי יותר תורת הקוונטים". אתה לא מבין על מה מדובר בכלל, אז מה אתה מתערב? לכן, אומר הרמב"ם, שיש דברים שאסור לכתוב אותם בספר כי אז הטיפשים ירו את חצי סכלותם כלפי הדברים.

"...וכבר בארנו בחיבורינו בהלכה כללים מסוג זה והעירונו על עניינים רבים..."

במשנה תורה יש כמה מקומות שבהם הרמב"ם לא מלמד הלכות מעשיות אלא עניינים רוחניים, במיוחד בהלכות יסודי התורה, וגם בהלכות תשובה שבהם הוא מסביר עניינים רוחניים ומדי פעם זה מופיע בין הלכות מעשיות.

"...והזכרנו בהם כי מעשה בראשית הם מדעי הטבע ומעשה מרכבה הם מדעי האלוהות..."

יש הרי במשנה ביטוי כזה: "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה", שלא דורשים אותם ברבים. השאלה היא למה התכוונו חכמים ב'מעשה בראשית' ו'מעשה מרכבה'. בהלכות יסודי התורה מסביר הרמב"ם ש'מעשה בראשית' זה מדעי הטבע ו'מעשה מרכבה' זה מדעי האלוקות. ביוונית קוראים לזה ה"פיזיקה" וה"מטפיזיקה", למילה 'פיזיקה' בימינו יש משמעות אחרת מאשר בימי הרמב"ם. בימינו פיזיקה זה תחום מסוים במדעי הטבע, פעם לכל מדעי הטבע: אסטרונומיה, ביולוגיה, פיזיקה, כימיה - לכל זה קראו "פיזיקה".

מקשה הר"ן בדרשותיו על הרמב"ם: מה הבעיה לדרוש את זה לרבים? הרי סך הכל מדובר על דברים פשוטים. התשובה היא שכנראה הרמב"ם מבין שההמון לא ידע להשתמש בידיעות האלה באופן שהם יגיעו לדעת אלוקים ולכן מסוכן למסור את הידיעות האלה, כי יגיעו להשקפות לא נכונות מכוחן.

פעם הגיע בחור אחד למכון מאיר לפני שנים רבות, ואמר לי: "באתי למכון כי עזבתי את הטכניון".
שאלתי: "ולמה עזבת את הטכניון?"
הוא אמר: "כי מלמדים שם כפירה".
שאלתי: "איזה כפירה?"
ואז הוא צייר לי נוסחא של זרימת מים בנחל, שהוא למד שם, לקח דף שלם וכתב את הנוסחא.
שאלתי: "מה הכפירה בזה?"
הוא אמר: "ודאי שזה כפירה, כי זה הקב"ה שמזרים את המים בנחל".

כלומר, כשהוא לומד את מה שהוא למד במדעי הטבע הוא מגיע למסקנה כפרנית, ולכן אם הוא רוצה להאמין, הוא מוכרח לדחות את זה. זה הרי שטויות, אני דאגתי שיחזור לטכניון אחרי זה.

"...ובארנו אמרם ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, מוסרין לו ראשי הפרקים, ולכן אל תבקש ממני כאן אלא ראשי הפרקים".

יש לנו הנחיה מהרבנים, חכמי התלמוד, שלא להסביר את הדברים האלה באופן שלם. זה מאוד מתסכל. כשאני לומד רפואה הרופא לא רומז לי מהי האנטומיה ומהי הפרמקולוגיה. הוא אומר לי: "בעיה פלונית נפתרת כך וכו'", ולא אומר: "תשמע, אני אכתוב לך רמז ותסתדר עם זה". למשל, הרופא אומר: "תיקח מרשם ולך לבית מרקחת ותקנה כדורים" - "איזה כדורים?" - "נתתי לך רמז מספיק, ותקנה גם טיפות!" - "אבל איזה?" - "אהה, אתה מגזים!" :). הרופא צריך לומר דברים מדויקים, מינון מדויק וכדו', ואילו כאן הרמב"ם אומר שהוא לא יסביר לנו. בהמשך הוא יסביר לנו למה הוא עושה את זה.

"...ואפילו אותם ראשי הפרקים אינם במאמר זה לפי סדר, ולא ברציפות, אלא מפוזרים ומעורבים בעניינים אחרים ממה שאני חושב לבאר. כי מטרתי שיהו מושגי האמת נוצצים מתוכם ושוב נעלמים, כדי שלא יהא נגד המטרה האלוהית, אשר לא יתכן לעשות נגדו, שעשה את מושגי האמת השייכים להשגתו, נסתרים מהמון בני אדם, אמר סוד ה' ליריאיו".

במילים אחרות, אם אני רוצה להסביר לך את העניינים האלה זה חייב להיות על ידי גילוי והסתרה, ואם זה לא יהיה כך אתה לא תבין, אתה תחשוב שאתה מבין, ודוקא על ידי שאני לא אגיד לך את הכל, אתה תתחיל להבין. זו הגדרה מאוד מיוחדת. לכן אם, למשל, אני רוצה לדעת מה הרמב"ם אומר על איזה נושא ב"מורה נבוכים", אני צריך לראות את הנושא הזה בארבעה מקומות בספר, לחבר נקודה לנקודה, לראות את הסתירה, ומתוך השוואה בין המקורות לנחש למה הרמב"ם התכוון באמת. בלי זה אני לא יכול. כנראה שהסבל שנגרם לך על ידי הסתירות הפנימיות בתוך "המורה" יוצר אצלך תובנה חדשה. זה מה שהוא רוצה לומר - כלומר, אם הוא לא יעשה את זה אתה לא תבין לעולם.

"ודע, כי גם עניני הטבע אי אפשר ללמד בפירוש מקצת תחילותיהם כפי שהם וכבר ידעת אמרם ז"ל ולא במעשה בראשית בשניים ואם יבאר אדם כל אותם הדברים בספר, נמצא שכבר דרש לאלפי בני אדם".

מעניין שגם היום בפיזיקה זה ככה. תשאל פיזיקאי בן ימינו: "האם אתה מוכן להגדיר לי מה זה אנרגיה?". אין הגדרה בפיזיקה לאנרגיה, אבל באופן שימושי, אמפירי, אומרים בפיזיקה שאנרגיה זה הכח לעשות פעולה. אבל זו הגדרה שימושית ולא הגדרה מהותית של מה זה האנרגיה. אז זה מעניין שמושג שהוא משמש יסוד בהרבה מאוד דברים הוא עצמו לא מבורר.

שאלה: האם מעשה בראשית ומעשה מרכבה הם מה שנקרא בזוהר "תורה של מעלה"?

תשובה: כן, אבל הרמב"ם אינו ממסורת המקובלים, לכן יש לו שפה משלו.

שאלה:  הרב תמיד מסביר שהתורה זה 'דבר ה' ' והרמב"ם מכנה תמיד בשם 'מדע האלוקות', מה ההבדל?

תשובה: 'דבר ה '' זה כשיש נבואה, 'מדע האלוקות' זה כשאין נבואה.

"ואל תחשוב שאותם הסודות הגדולים ידועים עד סופם ותכליתם לאחד מבני אדם, לא! אלא פעמים נוצץ לנו האמת עד שנחשבהו יום, ומיד יעלימוהו החומרים וההרגלים עד שנשוב בלילה אטום, קרוב למה שהיינו בו בתחילה. והרי אנו דומין למי שהבריק לו הברק פעם אחר פעם והוא בלילה אפל מאוד".

אנחנו בעולם שדומה ללילה חשוך, עם ברקים. נאמר את זה בצורה יותר ציורית: אדם נמצא ביער סבוך, ג'ונגל ממש, ובג'ונגל יש גם מכשולים, גם בע"ח, גם בורות, גם סלעים, ואדם איננו יודע את הדרך לצאת. ואז, פתאום בתוך הלילה, יש ברק שמאיר לו את הכל, ופתאום הוא רואה את כל היער כולו, כולל וגם את דרכי היציאה. אבל מיד הברק נעלם ומכאן ואילך הוא משתמש בזכרון, מהזכרון של ההכרה האינטואיטיבית שלו הוא מפיק את הדרכים לצאת מן היער. אנחנו ביער אפל, לילה הכרתי.

"יש ממנו מי שיברק לו הברק פעם אחר פעם, עד שכאלו הוא ביאור תמידי בלי הפסק, ויהיה הלילה אצלו כיום. וזו היא מעלת גדול הנביאים, אשר נאמר לו ואתה פה עמוד עמדי ונאמר בו כי קרן עור פניו וכו'".

גם אצל משה האור לא היה דולק כל הזמן, אבל ההפרשים של ההארות והכיבויים היו כל כך קטנים שהיה נראה כאילו שהאור מתמיד.

"...ומהם מי שהבריק לו פעם אחת בכל לילו, והיא מעלת מי שנאמר בהם ויתנבאו ולא יספו..."

נביאים "חד-פעמיים" כאלה.



[1] במהדורת הרב קאפח עמ' תיג, ח"ג, פ' נ"ד, שלוש שורות לפני סוף העמודה הימנית.

[2] פ"ד הל' ז', פ"ז ה"א.

[3] דף נ"ז.

[4] אחד הקבצים הראשונים שפורסמו של תשובות של הרמב"ם, זה נקרא קובץ "פאר הדור". יש שם הרבה תשובות שיצאו מן הגניזה.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)