הרב אורי שרקי

יְסוּרֵי גְאֻלָּה

מהחוברת "גָּאַל יִשְׂרָאֵל - על גאולה ראשונה וגאולה אחרונה",
אברהם כהן - ארז הוצאה לאור, ירושלים, חשון תשס"ו.
כל הזכויות שמורות למחבר ולארז הוצאה לאור.




ההקדמה לחוברת "גָּאַל יִשְׂרָאֵל"

החוברת המוגשת בזה מכילה שני מאמרים שנכתבו בהשראת תורתו של מו"ר הרב יהודה ליאון אשכנזי זצ"ל. האחד העוסק בדמותו של משה רבנו, הינו סיכום של דברים שנאמרו באזכרת הרב בשנת תשס"ד.

המאמר השני הינו ניתוח של סוגיה במסכת סנהדרין, על פי שיעורים שזכיתי לשמוע מפיו, בתוספות משלי.

רבנו, שמבטו החודר ידע לדלות ממעמקי תורה שבכתב ותורה שבעל־פה יסודות להבנת מהלכי תקופתנו הגדולה והסבוכה, השפיע על דור שלם של שומעי לקחו, ודבריו שנשארו בעיקרם בגדר תורה שבעל־פה עדיין נדרשים להיוודע בציבור הרחב. יהיו דפים אלה לעילוי נשמתו הצרורה בצרור החיים.

תודתי העמוקה נתונה לאברך החשוב ר' עז בלומן שליט"א, שאלמלא הוא לא היו הדברים רואים אור.

אורי שרקי  
 

***




לעילוי נשמת רבנו הגדול הרב יהודה ליאון אשכנזי זצ"ל



א. עקבות משיח

  במסכת סנהדרין [1] מופיעה סוגיה המבררת את אופייה של תקופת הגאולה, ודנה על הקשיים השונים שאתם תידרש האומה להתמודד. ידוע שבזמן הגאולה ישנם יסורים הנקראים 'חבלי משיח', ו'בעקבות משיחא חוצפא יסגא' [2], נשתדל לעמוד על משמעותם של המושגים מתוך התבוננות בדברי הגמרא:

"אמר עולא: ייתי ולא אחמיניה. וכן אמר רבה: ייתי ולא אחמיניה, רב יוסף אמר: ייתי, ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה."

  התלמוד מספר לנו על מספר חכמים מבין האמוראים שלמרבה הפלא בקשו שלא לחיות בתקופתנו. הסוגיה מפורסמת, אלא שיש לדייק בה מספר דיוקים מאד משמעותיים. חכמים אלו אינם דומים זה לזה כפי שידוע לנו עליהם בתלמוד [3], וגם המוטיבציה שלהם, הסיבה שבגללה הם לא רצו לחיות בתקופתנו – שונה.

  הראשון הוא עולא, מחכמי האמוראים בדור השלישי. "אמר עולא: ייתי" – יבוא. כלומר – המלך המשיח יבוא, "ולא אחמיניה" – ולא אראנו. דברים תמוהים ביותר. כיצד יתכן שאחד מחכמי ישראל, המתפלל בכל יום לביאת המשיח, יתפלל שהוא לא יהיה בין אלו הזוכים לראות אותו? כנראה קיימת סיבה רצינית לכך, אך לעת עתה עולא סתם ולא פירש.

  "וכן אמר רבה: ייתי ולא אחמיניה". כלומר, לא רק עולא הוא שאמר כך, אלא גם רבה, מגדולי האמוראים בדור מאוחר יותר, אומר: יבוא ולא אראנו. יש להתבונן בכך שהתלמוד נוקט בלשון "וכן". אין הכוונה לחזור על הדברים ולומר שקיים עוד חכם הסובר כמו עולא, משום שאין זו דרכו של התלמוד למסור את שמות כל הסוברים כחכם שהוזכר. אלא כוונת התלמוד היא שרבה הגיע לאותה מסקנה שעולא הגיע אליה, אך מסיבה אחרת. כלומר, הסיבה שבגללה עולא איננו רוצה להיות שותף לגאולה, שונה מהסיבה שבגללה רבה אינו רוצה להיות.

  הטעם של רבה יפורש בהמשך הסוגיה. הטעם של עולא איננו מפורש, אבל ניתן לעמוד עליו מן התגובה של רב יוסף לדברי עולא.  


ב. רב יוסף

  "רב יוסף אמר: ייתי" – יבוא, "ואזכה דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה" – ואזכה לשבת בצל הגללים של חמורו.

  יש פה הרבה מה לתמוה. רב יוסף לא נקט בלשון 'אראנו', ייתכן שהדבר נבע מכך שהוא היה עיוור. אולם מדוע המקום בו בוחר רב יוסף לשבת בזמן הגאולה הוא דווקא בצל הגללים של החמור? ייתכן לומר על דרך הפשט שהוא מוכן לחיות באותה תקופה אפילו בצל הגללים, במקום גרוע, אך נראה מסגנון הדברים שיש לדברים עומק אחר. רב יוסף רואה ערך דווקא בישיבה במקום הזה, בצל של הגללים של המשיח, והדברים טעונים ביאור.

  עוד בטרם נפרש מה כוונתו של רב יוסף, ניתן אולי ללמוד מכאן שהדבר שהפריע לעולא הוא צל הגללים של החמור. החמור בימי הקדמונים היה כלי רכב, ולפיכך הכוונה בביטוי 'חמורו של המשיח' היא: התהליכים המובילים את הגאולה. כדי שהגאולה תתקדם מוכרחים להשתמש בכלים, והכלים האלה ידועים לנו ככלים של עשייה חומרית מרובה. מכיוון שאנו עסוקים ביצירת עצמאות מדינית, אנחנו מוכרחים שתרבה החומריות באומה: אי אפשר להקים מדינה בלי לייבש ביצות, אי אפשר לייבש ביצות בלי להשקיע כסף, אי אפשר להשקיע כסף בלי ריבוי השאיפות החומריות באומה. זהו חמורו של המשיח. על דרך הדרוש ניתן לומר 'חמור' מלשון חומר. השאלה היא: מהו המעמד שאנו מייחסים לחומר? לא ניתן לומר שהחומר הוא רע, שכן זוהי הטענה הנוצרית, המפרידה בין העולמות. גם אין אנו מוצאים את החומר במצבו הראשוני כבר קדוש. אנו נדרשים לומר שהחומר הוא ניטראלי: ערכו נקבע על־פי מה שעושים ממנו. יתכן שימוש בחומר לטובה, ויתכן שימוש בחומר לרעה. לפיכך, אין אמורא שיש לו דבר כנגד חמורו של משיח בעצמו. אבל כשמרבים להתעסק בחומר, טבע הדברים הוא שהעיסוק מוליד גם רע, אלו הם הגללים בעלי הריח הרע הבאים מן החמור. יתכן שהרע הנלווה להתעסקות הרבה בענייני החומר בימות המשיח הוא זה שהפריע לעולא, שכלפי דבריו מופנים דברי רב יוסף.

  אבל עדיין אין הדבר מובן. האם לא ברור לאותו אמורא שהרע הבא מההתעסקות החומרית ההכרחית, מועט הוא לגבי ערך הטוב הטמון בגאולה? יש לומר שמדובר כאן ברע יוצא דופן, וניתן לדייק כך מדבריו של רב יוסף: רב יוסף דיבר על הצל של הגללים. כאשר חמור מטיל גללים אין הוא יוצר צל שאדם יכול לשבת בתוכו, הדבר איננו אפשרי כשהחמור הולך. כשהגאולה מתקדמת וצועדת, הנטייה החומרית לא מהווה בעיה. אבל כשהגאולה דורכת במקום אז מתרבים הגללים. יש תופעות של ריבוי רע, והרע הזה מטיל צל על זוהר הגאולה. אם כן, עולא חושש שריבוי הרע בזמן הגאולה כשהמהלך דורך במקום, יגרום לאנשים להתייאש מלראות את האור הנפלא של הגאולה.

  ניתן לומר שמה שהפחיד את עולא זו החילוניות, פריקת עול התורה והמצוות הבאים בעקבות השקיעה החומרית. הוא יודע שאין ברירה, הדבר יופיע כיוון שהוא הכרחי לגאולה, כפי שאומרת המשנה בסוף סוטה: בעקבות משיחא מוכרח להיות שתגבר החוצפה, שתתרבה פריקת העול, מה שאנחנו קוראים בימינו – חילוניות מיליטנטית. הוא מודה: נדרשים עצבים חזקים כדי לסבול מצבים כאלה, ולכן הוא מבקש לא לחיות בתקופה שבה הדבר הזה יקרה. זו היא שיטתו של עולא.

  לעומת זה, רב יוסף איננו מפחד. קיים סוג מיוחד של חכמים, ששפל המדרגה אינו מרתיע אותם. ניתן לחשוף עוד קומה בדיבורו של רב יוסף על הצל: צל אינו רק רע, צל גם מגן מפני השמש. הסיבה שבגללה יש גללים היא שהשמש של הגאולה כל כך חזקה, שמוכרחים להניח מסכים בפניה [4], מוכרחים אפילו קצת פריקת עול כדי שהקודש לא יתפרץ בצורה מהירה מדי, בצורה שתזעזע את החיים יתר על המידה. ולכן רב יוסף אומר: בשבילי הגללים מטילים צל של ברכה דווקא, ולא צל של קללה. בעצם רב יוסף בהסתכלות הזאת הפך את החושך לאור. דבר שנראה מר, נראה בעיניו מתוק.  


ג. היכלו של משיח

  הדברים מזכירים לנו את הנאמר בהקדמת ספר הזוהר [5] שיש לכל צדיק וצדיק 'ישיבה' בשמים. יש בשמים גם ה'ישיבה' של המלך המשיח. והזוהר אומר שכדי להיכנס, כדי להתקבל כתלמיד בישיבה של המשיח יש 'קריטריון קבלה' אחד: לדעת להפוך חושך לאור ומר למתוק. מי שאיננו מסוגל לכך לא יוכל להיכנס לישיבה. כדי להתמודד עם החושך של תקופת הגאולה, יש צורך באנשים היכולים לראות אור בחושך, ולהפוך את החושך לאור.

  הזוהר אומר שאחד החכמים שהיה יכול להיכנס לאותה ישיבה הוא רבי חייא. בתלמוד הירושלמי מסופר [6] שרבי חייא התהלך בבקעת ארבל יחד עם רבי שמעון בן חלפתא. בקעת ארבל היא הבקעה היורדת לטבריה, וטבריה היא המקום בו תתחיל הגאולה לפי התלמוד [7]. כלומר: ההליכה בבקעת ארבל היא העיסוק בענייני גאולה. אותם חכמים הלכו בבקעה באמצע הלילה, ואת הנושא עליו הם דיברו אנו למדים מהמשך הדברים: "עד שראו איילת השחר שבקע אורה" ראו את האור הראשון שיוצא מתוך החושך, "אמר לו רבי חייא הגדול לרבי שמעון בן חלפתא: ברבי, כך היא גאולתן של ישראל" זאת אומרת שהם עסקו בשאלה איך תיראה הגאולה, וכאשר הופיעה איילת השחר הסביר רבי חייא לרבי שמעון בן חלפתא: כך היא הגאולה. השחר, במהלך הלילה, הוא אותו שלב שבו אור הכוכבים מועם מכיוון שהשמש עומדת לעלות. מבחינה פסיכולוגית נדמה לצופה שהחושך רק הולך ומעמיק. מי שאין לו ידיעה שעוד מעט האור עולה – מתייאש, ואילו מי שיש לו ידיעה שעוד מעט יבוא האור – שמח כשהוא רואה שהכוכבים נכבים, כי אצלו זהו סימן לכך שהגאולה מופיעה. הדבר מסביר את המשמעות הכפולה של המלה 'שחר': יש לה אמנם דמיון לשוני לתואר 'שחור', אבל יש לה גם משמעות נוספת הנובעת מהפועל 'לשחר' שפירושו בעברית הוא 'לקוות': "נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך" [8]. כלומר, כשרואים את תגבורת החושך – זה הזמן של הציפייה לאור. מי שאיננו מסוגל לראות את זה, מי שאיננו מסוגל ללמוד את תורת הרב קוק, המלמדת כיצד בתוך החושך גנוז האור של הגאולה – קשה לו לחיות ב'ישיבה של המשיח', לחיות את תקופת המשיח.

  ובזאת ראינו מה הייתה הסיבה שבגללה עולא ,לעומת רב יוסף, התנגד לחיות בתקופת הגאולה.  


ד. רבה

  דעת רבה היתה כנראה אחרת. התלמוד מבאר לנו מה היתה הסיבה שבגללה ביקש שלא לחיות בתקופת הגאולה:

  "אמר ליה אביי לרבה", אביי, תלמידו של רבה שואל את רבו: "מאי טעמא?" כלומר מהי הסיבה שבגללה אינך מעוניין לחיות בתקופת הגאולה? "אילימא משום חבלו של משיח". ההשערה הראשונה של אביי היא שהדבר המפחיד את רבה איננה הירידה החומרית החילונית אלא 'חבלי משיח'. מהם 'חבלי משיח'? מבאר לנו רש"י: "פחדים וחבלים שיהיו בימיו מחיל האומות". כלומר, לא מדובר על צרות רוחניות של עם ישראל, מדובר על צרות מבחוץ. אותן הצרות אינן בזמן הגאולה, אלא לקראת הגאולה, 'חבל' – מלשון חבלי לידה, הבאים לפני הלידה. כדי להוליד את הגאולה עוברים דרך שלב של אסון נורא המופיע עלינו מאומות העולם. זהו 'חבלו של משיח'. אותו 'חבל' מוזכר גם בספר דניאל [9], שם נאמר: "בעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך והיתה עת צרה אשר לא נהיתה מהיות גוי עד היום הזה". לקראת הגאולה יהיה אסון נורא באומה הישראלית. המשך דברי דניאל: "ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר", מה פשר הביטוי "בעת ההיא ימלט עמך"? "ימלט" – יגאל. לא כל אחד יגאל, רק "כל הנמצא כתוב בספר". על מנת להבין את פירוש "כל הנמצא כתוב בספר" אנו נזקקים לפסוקים אחרים בנביאים: "וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַיִם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ כָּל־הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלָֽיִם: " [10] אם כן כוונת דניאל כשאמר "כל הנמצא כתוב בספר" היא שיושבי ארץ ישראל לא יפגעו מהאסון הזה.

  אם כן רבה פחד מן השואה [11]. מדובר לא על מאורע פנימי אלא על מאורע חיצוני. על כך באה שאלתו של אביי: "מאי טעמא? אילימא משום חבלו של משיח", אם נאמר שאנו עוסקים בפחד מהשואה "והא תניא" – והרי שנינו – "שאלו תלמידיו את רבי אלעזר: מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח? יעסוק בתורה ובגמילות חסדים, ומר הא תורה והא גמילות חסדים!". אביי הניח הנחה, שאנחנו יודעים היום שהיא איננה נכונה, שכאשר יהיו חבלי משיח מי שיש בידו תורה וגמילות חסדים – לא ייפגע, שהרי כך אמר רבי אלעזר. אנחנו יודעים היום מן ההיסטוריה שלא כך היה, אלא גם מי שהיו בו תורה וגמילות חסדים בכל זאת נפגע מחבלו של משיח. כך גם רבה מעמיד את אביי תלמידו על האמת: "שמא יגרום החטא" נכון, רבי אלעזר צודק, אבל יתכן שהחטא יגרום שגם מי שיש לו תורה וגמילות חסדים לא ינצל מן השואה.

  אבל נראה שהדברים אינם כפשוטם, שהרי כמעט אין לנו אדם בעולם שאין לו חטא כלשהו. ולפיכך, דברי רבי אלעזר שאדם שיש לו תורה וגמילות חסדים יינצל, אין להם על מה לחול כמעט, אולי אדם אחד או שניים בדור. מוכרחים אם כן להבין, שהחטא שמדבר עליו רבה איננו חטא כלשהו, אלא יש חטא מיוחד בלבד שבגללו ייתכן שאדם לא ינצל מחבלו של משיח למרות שיש לו תורה וגמילות חסדים.

  מהו אותו חטא? הגמרא נותנת לנו פתרון, בדרכים של רמז, כדרכה בכל פעם שהיא מדברת על נושאים כאלה: "כדרבי יעקב בר אידי. דרבי יעקב בר אידי רמי" כלומר, רבי יעקב בר אידי הקשה מפסוק על פסוק. "כתיב: וְהִנֵּה אָֽנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר־תֵּלֵךְ" כלומר, הקב"ה הבטיח ליעקב שלכל אורך דרכו, עד שישוב לארץ ישראל, לא יאונה לו כל רע. "וכתיב: וַיִּירָא יַֽעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" יעקב פחד מעשו אחיו. דבר זה הנו מפתיע מאד – אם הקב"ה הבטיח לו שלא יקרה לו דבר, הרי שגם נגד עשו אחיו הוא מובטח שלא יקרה לו דבר. אלא אומר רבי יעקב בר אידי: "שהיה מתיירא שמא יגרום החטא" כאן עלינו קצת להעמיק. מהו החטא של יעקב אבינו? הרי נאמר במפורש בתחילת הפגישה שלו עם עשו: "כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי", ומפרש רש"י: "ותרי"ג מצות שמרתי". אם כן אין חטא ליעקב, ומדוע הוא ירא? לא ניתן לומר שזוהי זכותו של עשו שיש לו כיבוד אב ואם שהפחידה אותו, כי זכותו של עשו איננה 'חטא' של יעקב. ואם נאמר: מפני שיצא לחוץ לארץ – אין זה נכון, שהרי דווקא אחרי שהחליט לצאת לחוץ לארץ הבטיח לו הקב"ה שמירה. אם כן החטא של יעקב איננו חטא במובן הרגיל, לא ניתן ליחס את חולשתו של יעקב באותה שעה לאיזושהי עבירה על סעיף של השלחן ערוך.

  יש להמשיך ולקרוא בכתוב: "כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם־לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד־עָתָּה: ". כשהגיע הזמן לשוב – התעכבתי. כשהקב"ה נתן סימן ליעקב שעליו לחזור לארץ ישראל בכך שנולד יוסף: "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף" כשהתחילה הציונות, ('יוסף' בגימטריא ציון) [12], "ויאמר יעקב ללבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי", יעקב הבין שעליו לשוב אל הארץ, אך התמהמה שש שנים בשביל הצאן.

  זאת אומרת, שבתהליכי הגאולה ידוע לרבה שקיים שלב בו הקב"ה נותן לנו רמז שהגיע הזמן. יש הצהרת כורש, יש הצהרת בלפור. דווקא אז, כשמתחילה הגאולה, יש סכנה של "ואחר עד עתה", ואז אנחנו חשופים לסכנה של שואה.

  יש להבין את הדברים לעומק. השואה, לפי זה, איננה עונש על עבירה, אלא תוצאה טבעית, אם כי לא הכרחית. יש סכנה בראשיתה של גאולה, של חשיפה למצבים אלה. למשל, כאשר התחילה העליה של בית שני בימי זרובבל בן שאלתיאל והחל קומץ קטן לבנות את א"י, דווקא אז בא המן עם ההצעה של הפתרון הסופי. כל פעם שגאולה מתחילה, הנביאים מזהירים אותנו – צריך לצאת מהר ולא להתעכב. אותו דבר קרה ליעקב. לפני הפגישה עם עשו, יעקב התעכב כדי לקחת פכים קטנים, ואז עמד בסכנה מפני מלאכו של עשו, כפי שנאמר שם: "ראיתי אלוהים פנים אל פנים ותנצל נפשי", אם הוא ניצל סימן שהיה בסכנת נפשות.

  אם כן יש לרבה נסיון מיעקב אבינו שכאשר גאולה מתחילה יש סכנה ממשית של שואה, ומזה הוא חושש.

  אך אם רבה יודע מהי הסכנה, אם כן יש בידו גם את המפתח להינצל! כשתתחיל הגאולה הוא יעלה מיד לארץ ישראל! לפי זה אדרבא, רבה אינו צריך לחשוש. אם כן מדוע הוא אומר: "ייתי ולא אחמיניה"? אלא רבה הבין שגם הוא יתעכב כשתתחיל הגאולה, שהרי אי אפשר לומר שיעקב אבינו התעכב ללא סיבה. יעקב אבינו לא היה אדם חומרני, שבגלל כבשים יתעכב לחינם. יעקב אבינו התעכב משום שהבין שהסיבה שבגללה הוא ירד לחרן היא שהייתה לו שליחות כפולה: השליחות האחת הייתה להקים את המשפחה של בית ישראל, אחד עשר שבטים. המשימה השניה הייתה להביא את הכבשים. הכבשים הם הרכוש הגדול של חרן. אחת המטרות של הגלות היא להוציא רכוש גדול מאומות העולם, כפי שנאמר באברהם אבינו: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם... ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". הרכוש הגדול הוא נושא התרבות, בבחינת 'ניצוצות הקדושה' שחכמי הקבלה מדברים עליהם, המפוזרים בכל אומה ולשון. יעקב אבינו ידע שניצוצות הקודש המפוזרים בחרן נתונים דווקא בכבשים של לבן [13]. יש אפילו סיפור שמספרים החסידים שהבעש"ט היה לו ניגון שהוא לימד ואמר: 'את הניגון הזה למדתי כאשר הייתי כבשה בעדרו של יעקב'. עם כל המשליות שיש בסיפור הזה אנחנו מבינים שהכבשים של לבן הם שורשי נשמות ישראל. יעקב אבינו רצה בכל כוחו שהגלות שלו תהיה הגלות האחרונה. אם יעקב היה שוכח כבשה אחת אצל לבן היה צריך לחזור לשם שנית. אם כן, כל פעם שאנחנו בסיומה של גלות, דווקא חכמי ישראל, הנאמנים לדרכו של יעקב אבינו, מבינים שהגיע הזמן לקבץ מן האומות את ניצוצות הקודש האחרונים שנמצאים אצלם. כשמתחילה גאולה – הצהרת בלפור, הצהרת כורש, הצהרת פרעה – יש תמיד איזה פיתוי לומר שיתכן שעוד לא ליקטנו מן האומות את כל מה שיש ללקט. עשויים אנו אז להתעכב קצת יותר מדי, ובאה סכנת השואה. רבה, שהכיר את עצמו בתור נפש גדולה, כמו זו של יעקב אבינו, ידע שהוא יחטא בחטא הזה – לא חטא של עבירה, אלא חטא של חסרון כשתתחיל הגאולה. לכן אמר: "ייתי ולא אחמיניה".

  הדברים מפורשים יותר בהמשך הסוגיה. התלמוד מבאר לנו מה היה חטאו של יעקב, ומוסיף ביאור: "כדתניא" כפי ששנינו בברייתא. "עַד־יַעֲבֹר עַמְּךָ ד' עַד־יַעֲבֹר עַם־זוּ קָנִיתָ:". שירת הים מספרת על שתי כניסות לארץ: "עד יעבור עמך ד' – זו ביאה ראשונה" כלומר בימי יהושע, "עד יעבור עם זו קנית – זו ביאה שניה" בימי עזרא. "אמור מעתה ראויים היו ישראל לעשות להם נס בביאה שניה כביאה ראשונה אלא שגרם החטא" איזה חטא היה לעולי בית שני? – שלא כולם עלו [14]. זוהי הוכחה לפירושנו, שרבה ידע שהוא עתיד להיות מאותם הצדיקים שעשויים להתעכב בגלות מסיבות אידיאליסטיות, ולכן פחד מן השואה.

  עד כאן ראינו את דבריהם של שני חכמים גדולים מחכמי האמוראים, עולא ורבה. כל אחד חושש מן הגאולה מסיבות שונות: עולא מפני החילוניות ורבה מפני השואה.  


ה. רבי יוחנן וריש לקיש

  אך נכונה לנו הפתעה גדולה בסוגיה. הגמרא מספרת על חכם שלישי המפחד מן הגאולה, ודווקא ממנו לא היינו מצפים לתגובה כזאת: "וכן אמר רבי יוחנן: ייתי ולא אחמיניה " גם רבי יוחנן לא רצה לחיות בתקופתנו.

  נשאלת השאלה: הרי ודאי שהחילוניות איננה מפחידה את רבי יוחנן, שהרי הוא החזיר בתשובה את גדול השודדים בדורו, את ריש לקיש, שנהיה לבסוף לגיסו ולחברותא שלו. אם כן רבי יוחנן איננו מתיירא מפני הירידה הרוחנית של בני ישראל. ולא עוד, אלא שכתושב טבריה ידע ש"למה נקרא שמה 'רקת', שאפילו ריקנין שבה מלאים במצות כרימון" [15] – מצד מה הם מלאים במצוות? מצד הסגולה שבהם. אם כן רבי יוחנן יודע לראות את האור הסגולי שמאיר בכל אחת מנפשות ישראל בזמן הגאולה [16], ואיננו ירא כעולא מהחילוניות.

  שמא נאמר שרבי יוחנן מפחד מן השואה? בודאי שלא. רבי יוחנן הרי יודע שהשואה היא בחוצה לארץ והוא היה כולו 'ארץ־ישראליות' צרופה. פזורים מרבי יוחנן מאמרים רבים בתלמוד המראים את קנאותו הרבה לארץ ישראל דווקא, כגון במסכת שבת, שם הוא מבאר שהתורה בחוץ לארץ איננה במקומה [17], וכן במסכת ברכות [18], שם רבי יוחנן תמה כיצד יתכן שתלמידי חכמים מאריכים ימים בבבל, והרי נאמר 'למען יאריכון ימיך על האדמה', ועוד רבים כהנה וכהנה.

  "אמר ליה ריש לקיש: מאי טעמא?" ריש לקיש, שחזר בתשובה דרכו, הוא ששואל אותו: ממה אתה מפחד? עוד לפני שקיבל את התשובה מפיו של רבי יוחנן, מציע ריש לקיש סיבה נוספת לפחד מן הגאולה, כך שיש לנו כאן סיבה שלישית. החשש יכול להיות מפני כל הבעיות שיש במדינת ישראל: ביטחוניות־טריטוריאליות, חברתיות, כלכליות. ייתכן שהקושי של חיי היום־יום והחיים הפוליטיים במדינת ישראל – הם המפחידים את רבי יוחנן. אבל על זה ריש לקיש תמה: "מאי טעמא?" מפני מה אתה מפחד? "אילימא משום דכתיב: 'כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדב ובא הבית וסמך ידו אל הקיר ונשכו נחש'?" עמוס הנביא מתאר את תקופת הגאולה בצבעים שחורים. הדבר דומה לאדם ההולך בדרך ופוגש אריה מולו. הוא מוכרח לברוח, ותוך כדי בריחה הוא פוגש דוב שרודף אחריו. סוף סוף הוא מצליח להגיע הביתה, סומך את ידו אל הקיר כדי לנוח מעט, ואז נחש יוצא מן הקיר ונושך אותו. אומר לו ריש לקיש: "בוא ואראך דוגמתו בעולם הזה". ריש לקיש אומר שכל הבעיות שתמצא בזמן הגאולה, קיימות גם בלי גאולה, אז אין מה לפחד במיוחד. " בזמן שאדם יוצא לשדה ופגע בו סנטר דומה כמי שפגע בו ארי". מה הוא "סנטר"? רש"י מפרש: "שיודע מצרי השדות וגבוליהן עד כאן של פלוני מכאן ואילך של פלוני. ובידו" – כלומר יש לו רשות מן המלכות, "לרבות לאחד ולמעט לאחר. וכשפוגעו אותו סנטר רוצה למדוד שדותיו לקצר מיצרי השדות ודומה כמי שפגע בו ארי". כלומר, הסנטר הוא פקיד מלכותי, 'סנטור' אומרים היום, פקיד מלכותי שתפקידו לקבוע גבולות. אם נראה לו שאדם חרג מתחום השדה, הוא מקצר לו את גבולו. יש פה בעיות טריטוריאליות – זה לא שלך, עליך להחזיר. אם כן, בעיות כמו אלו הקיימות במדינת ישראל – שמידי פעם באים סנטורים ואומרים לנו המקום הזה אינו שלכם, עליכם להחזיר, ומדברים במונחים של פעימות ונסיגות – בעיות כאלה יש גם לאדם פרטי בזמן הגלות. אם כן, בעיות טריטוריאליות של כיבוש שטחים וכדומה אינן דאגתו של רבי יוחנן. כי הן כמו "פגע בו ארי".

  "נכנס לעיר פגע בו גבאי". גבאי – הוא מי שבא לגבות את המס, "דומה כמי שפגעו דוב". אם בבעיות הכלכליות של מדינת ישראל מדובר, אומר ריש לקיש לרבי יוחנן, אין מה לפחד, לכולם יש בעיות כלכליות. "נכנס לביתו ומצא בניו ובנותיו מוטלין ברעב" – בעיות חברתיות, "דומה כמי שנשכו נחש". אם כן כל הבעיות האלה אינן מספיקות. צריכה להיות סיבה אחרת, והתלמוד מוסר לנו אותה:

  "אלא משום דכתיב" יש פסוק בירמיה [19] שהוא הסיבה האמיתית לדאגתו של רבי יוחנן: "שאלו נא וראו אם יֹלד זכר" – האם הזכר יכול ללדת, "מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה" – כמו אשה יולדת הסובלת מכאבים, "ונהפכו כל פנים לירקון". באמצע תיאור תהליך הגאולה הנביא ירמיה מפסיק לרגע ומתאר משהו נורא, ש'כל פנים נהפכו לירקון'. ירקון – פירושו חיוורון, כולם חיוורים מפני הבעיה. התלמוד מוסיף פירוש: "מאי 'ראיתי כל גבר', אמר רבא בר יצחק אמר רב: מי שכל גבורה שלו" כלומר כביכול אפילו הקב"ה נתון בבעיה הזאת שתהיה לעתיד לבוא. "ומאי ונהפכו כל פנים לירקון? אמר רבי יוחנן פמליא של מעלה ופמליא של מטה", כלומר גם מלאכי השרת וגם ישראל. כולם יהיו בבעיה – הקב"ה, מלאכי השרת, עם ישראל – כולם לא ידעו איך לפתור את הקושי. "בשעה שיאמר הקב"ה הללו מעשה ידי והללו מעשה ידי היאך אאבד אלו מפני אלו". על מה מדובר? התלמוד מוסיף ביאור: "אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי" זה מה שבני אדם רגילים לומר: "רהיט ונפל תורא ואזיל ושדי ליה סוסיא באורייה": רץ ונפל השור והלך והכניס לו בעליו סוס באבוסו. כדי לבאר את המשל, רש"י נותן לנו פירוש רחב המבאר כל קושי: "כשרץ השור ונפל" כלומר יש לאדם שור שחורש בשדה. לפעמים השור נופל וכבר אינו כשיר לעבודה בשדה, וכיון שאינו יכול לעמוד – מאכילים אותו כשהוא שוכב. "מעמידין סוס במקומו באבוסו". מדוע מעמידים את הסוס? משום שבינתיים הסוס הוא זה שחורש בשדה. "מה שלא היה רוצה לעשות קודם מפלתו של שור, שהיה חביב עליו שורו ביותר. וכשמתרפא השור היום או למחר ממפלתו," אחרי כמה ימים השור חוזר לבריאות ויכול שוב לחרוש בשדה, "קשה לו להוציא סוסו מפני השור לאחר שהעמידו שם". השור חוזר לשדה ולאבוס, אבל פתאום הוא מגלה שבזמן שהוא לא היה שם, הגיע מישהו אחר. זה מאד לא נעים. רש"י מפרש: "כך הקב"ה כיון שראה מפלתן של ישראל נותן גדולתו לאומות העולם", מהי הגדולה אותה נותן הקב"ה לאומות העולם? ארץ ישראל. "וכשחוזרים ישראל בתשובה ונגאלין קשה לו לאבד אומות העולם מפני ישראל". כלומר, אחרי שרבש"ע נתן כבוד לאומה אחרת, כשחוזרים ישראל לארצם בזכות מליאה, יש קושי מוסרי כביכול לרבש"ע להוציא את האומה האחרת. זהו מה שנאמר כאן: "הללו מעשי ידי והללו מעשי ידי היאך אאבד אלו מפני אלו".

  אם כן, הבעיה של רבי יוחנן היא, שמרוב עדינות נפשו לא יכול היה לסבול את הקושי המוסרי. למרות שיכול היה להתמודד עם הנפילה המוסרית של האומה, ולמרות שיכול היה להתמודד עם ייסורי השואה, אבל עם הבעיה הפלשתינאית – רבי יוחנן אומר: אינני חפץ להתמודד! הסיבה לכך היא שרבי יוחנן מרגיש שכביכול גם אצל רבש"ע נמצאת השאלה הזאת. הקב"ה הוא אלוהי כל העולם, אלוהי כל בני האדם, ויש צער לפני המקום כשאומה אובדת מן העולם.

  רבי יוחנן, דווקא מפני עדינותו הרבה, לא היה מסוגל לחיות בתקופה כזאת.

  אך עלינו להוסיף ולהתבונן בדברים. מעשה דומה מצאנו בשעה שישראל עברו בים סוף, והיה צריך לאבד את מצרים מפני ישראל. רבי יוחנן עצמו במסכת מגילה [20] אומר לנו שנגשו מלאכי השרת לומר שירה ואמר להם הקב"ה: "מעשי ידי" אותו הביטוי שיש כאן, "טובעין בים, ואתם אומרים שירה?" אבל קיימת שם הבחנה ברורה: הקב"ה מצווה למלאכי השרת שלא לומר שירה, אבל מעם ישראל מצפים באותה שעה לשירה! כאשר עם ישראל ניצל ואינו אומר שירה – עבירה יש בידו, כפי שמצאנו [21] בחזקיה מלך יהודה שנענש מפני שלא רצה לומר שירה בשעה שהשתחרר מעולו של סנחריב. כנראה גם לחזקיה מלך יהודה היה צער לראות את מפלתו של מלך אשור, שבה מתו מאה שמונים וחמשה אלף חיילים בלילה אחד אצל האויב, אך מפני רגישותו הרבה הוא נפסל מהיות המשיח. המלך חזקיה הרגיש שהקב"ה באותה שעה איננו נותן למלאכי השרת לומר שירה, והוא היה 'מלאכי' מדי, 'אלוהי' מדי. גם רבי יוחנן שהוא מעמיק גדול בענייני אמונה, הרואה את הסגולה הקיימת בכל אחד מישראל – מודע יתר על המידה לצער האלוהי שיש במפלת אויבינו. הוא יודע בעצמו שיש לו חולשה שתגרום לו קושי בהשלמת המהלך של הגאולה.

  לאור המקורות שהבאנו מסוגיות התלמוד במסכת סנהדרין ובמסכת מגילה, נראה שכביכול לרבש"ע יש 'שמאלנות של מעלה'. הנטייה הזאת לאהוב את כולם, לאהוב את כל הצדדים בסכסוך, היא שייכת לרבש"ע כיוון שברא את כולם. אבל הוא מצפה מעם ישראל את ההיפך, הוא מצפה מישראל לשיר לו את שירת מפלת האויבים. כמו שנאמר: "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה", ומדייק ב"רב פנינים" [22]: דווקא מפני שהישועה הייתה לי, עלי לזמר, שלא כמלאכים שהם לא היו חלק מן העניין.

  הסיטואציה הזאת ידועה לנו מהשלב שלפני קריעת ים סוף. נאמר: "ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד ויזעקו בני ישראל אל ד'" [23] מה היה לבני ישראל כל כך לפחד מפרעה? נמסר לנו בדברי חז"ל [24] שבאותה שעה השיגו בני ישראל השגה שהיא למעלה מהטבע, וראו את השר של מצרים נוסע אחריהם ושוטח את טענותיו לפני בית דין של מעלה: "הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, מדוע אתה מאבד את אלו מפני אלו?" כלומר הייתה טענה מוסרית. אמנם הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו להוציא אותנו ממצרים, אבל בשעה שהדבר יוצא אל הפועל ממש, יש לצאת ידי חובת הנוסחה המוסרית גם כן, המוסר הפשוט. וכאן המוסר הפשוט היה דווקא לרעתו של עם ישראל: "הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז". לכן כאשר התחיל משה להתפלל, ענה לו הקב"ה: "מה תצעק אלי", כביכול אני לא יכול לעזור לך, כי גם אני נתון בבעיה. אבל נתן לו הקב"ה רמז: צריך להוסיף זכות לטובת האומה הישראלית. יש לברר מה היא אותה זכות.

  הירושלמי מספר לנו [25] שבאותה שעה נעשו אבותינו ארבע כתות על הים: "אלו אמרו ניפול לים" כלומר אחת האופציות כשיש מצבי לחץ היא מדיניות של התאבדות. הנה נכשלנו, אין מה לעשות, הבה נפרק את הכל. אפשר לנהל מדיניות כזאת עם דחף של מוות, דחף של פירוק הכל. זאת מדיניות אחת: ניפול לים.

  הכת השניה אמרה: "נחזור למצרים". אופציה נוספת היא לומר שהציונות הייתה חלילה כשלון. לא הצלחנו, ב"ה יש לנו גולה מפוארת שממתינה לנו. יש לי בן דוד בניו־יורק, עוד אחד בקזבלנקה, יש בכל מיני מקומות.

  כת שלישית אמרה: "נעשה מלחמה" יש לנו טנקים, עוד לא אבדה תקוותנו, נוכל להפעיל כח. מה יש לפחד? נעשה מלחמה.

  ואלה אמרו: "נתפלל": אין כוחנו אלא בפה, 'ריבונו של עולם יעזור', צריך להביא תהילים, צריך להביא שופרות, נזעק אל ד' וזה יעזור. כל המעמד הזה מתרחש בזמן שפרעה רודף אחרי בני ישראל: היהודים מגיבים בויכוח ציבורי.

  אלא שהתלמוד אומר שכל האופציות האלה היו רעות, בגלל שאין בכל האופציות האלה אין שום דבר שמוסיף זכות באמת לעם ישראל. זה טבעי שאדם שנמצא בסכנה נלחם. זה גם טבעי שאדם שנמצא בסכנה – מתפלל. אין פה זכות יתרה. "ויאמר משה אל העם": משה דיבר עם כל אחת מהכתות. לאלו שרצו לקפוץ לים אמר משה: התיצבו" אל תנועו, עצרו את התהליך "וראו את ישועת ד' אשר יעשה לכם היום". למי שרצה לחזור למצרים אמר משה: "כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם". לאלו שרצו להלחם אמר משה: "ד' ילחם לכם" ולאלה שרצו להתפלל אמר: "ואתם תחרישון", זה מפריע עכשיו התפילות, זה איננו הזמן.

  אם כן היה צריך למצוא פתרון אחר, והתלמוד מספר לנו במסכת סוטה [26] שנחשון בן עמינדב הוא זה שקפץ לים. בזה הוא שונה מהכת הראשונה. הוא לא קפץ לים כדי למות. הוא קפץ לים כדי לפתוח. כשראה שיש צורך של הכרעה – עשה מעשה, קבע עובדות בשטח. לא עובדות של מלחמה, אלא עובדות של אמונה. הוא פותח את הים, הוא יורד אל הים על מנת לפותחו. מעין מה שמצאנו למשל, שלפני מאה שנה הביל"ויים, קבוצה של כמה עשרות סטודנטים שמעולם לא נגעו בטוריה מגיעים לארץ ישראל ואומרים: אנחנו, הקבוצה הקטנה הזאת, אנחנו עם ישראל שחוזר לארצו. מתוך אמונה גדולה הם אמרו את זה, ובאמת פתחו את הים. לכן, גם כשיש מצב שלא יודעים להכריע בין השור לבין הסוס, בין הללו מעשי ידי והללו מעשי ידי – צריך פשוט לקבוע עובדות בשטח. פעולה מעשית הנובעת מתוך אמונה מבליטה את ייחודם של החיים העליונים, חיי הקודש, שבהם סגולתם של ישראל, מהווה תוספת זכות אחת המטה את כל הכף של ההיסטוריה לכיוון האומה הישראלית.

  אם הפתרון ידוע מראש. ממה מפחד רבי יוחנן? רבי יוחנן כנראה מפחד שלא יהיה מי שיקפוץ לים, שלא יהיה מי שיקבע עובדות בשטח. לכן אמר: "ייתי ולא אחמיניה".  


ו. חזקיה מלך יהודה

  הנטייה לעשות את החשבונות של הקב"ה ומתוך כך לקבוע עמדה מעשית, מצויה במיוחד במדיניותו של חזקיה מלך יהודה. כבר רמזנו לעיל ממסכת סנהדרין, אבל הדברים מפורשים במסכת ברכות [27]: "אמר רב המנונא מאי דכתיב 'מי כהחכם ומי יודע פשר דבר' – מי כהקב"ה שיודע לעשות פשרה בין שני צדיקים בין חזקיה לישעיהו. חזקיה אמר: ליתי ישעיהו גבאי דהכי אשכחן באליהו דאזל לגבי אחאב". חזקיה אמר: מכיוון שאני מלך, על הנביא לבוא לקראתי. כפי שמצאנו באחאב שהיה מלך ישראל, ואליהו הנביא בא לקראתו. "ישעיהו אמר: ליתי חזקיה גבאי" – ישעיהו אמר את ההיפך, שחזקיה יבוא לקראתי, "דהכי אשכחן ביהורם בן אחאב דאזל לגבי אלישע" – הרי מצאנו שיהורם בן אחאב בא לקראת אלישע הנביא. "מה עשה הקב"ה הביא ייסורים על חזקיה ואמר לו לישעיהו לך ובקר את החולה". כלומר, מצד ביקור חולים כולם מסכימים שצריך לבוא לבקר את החולה ולכן אין מחלוקת. "שנאמר: 'בימים ההם חלה חזקיה למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ד' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה' מאי כי מת אתה ולא תחיה? מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא". הייתה ביקורת קשה לנבואה על התנהגותו של חזקיה מלך יהודה. "אמר ליה: מאי כולי האי?" מה הרע הגדול שעשיתי שלא מגיע לי גם חלק לעולם הבא, חלילה? "אמר ליה: משום דלא עסקת בפריה ורביה" – משום שאינך עוסק בפריה ורביה. " אמר ליה: משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו" – מפני שראיתי ברוח הקודש שהילדים שיצאו ממני אם אעסוק בפריה ורביה, יהיו רשעים. אנחנו רואים שחזקיה עושה חשבון של רבונו של עולם, זו מגמה קבועה אצלו, משום 'מלאכיותו'. "אמר ליה: בהדי כבשי דרחמנא למה לך?" כלומר מה לך להתעסק במה שהסתיר הקב"ה, "מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד" – מה שנצטוית עליך לעשות, ומה שנוח לפני הקב"ה – יעשה. אם רבש"ע ציווה אותנו להביא ילדים לעולם – אין לאדם להימנע מכך מפני שבניו יהיו רשעים, שהרי אותם רשעים הם חלק מההנהגה האלהית. כמו שלא יאמר אדם: אינני מניח תפילין מפני שאני מרגיש ירידה רוחנית, או אינני בונה את המדינה מפני שאני מרגיש ירידה רוחנית. הרי בנין המדינה – מצווה, ההגנה על אותה מדינה – מצווה. ההתעסקות בבנין הארץ בכלל, גם אם מדובר בפעולה הנעשית יחד עם אנשים רשעים – מצווה. לכן "בהדי כבשי דרחמנא למה לך?". גם אם יש לך קושיות שלכאורה יש חולשה מוסרית מצד ישראל לעומת אומות העולם – הרי אם המצווה היא לכבוש את הארץ, לקבוע עובדות בשטח – עליך לקבוע עובדות.

  חזקיה מלך יהודה מבטא משהו עמוק מאד בזהות הישראלית. דווקא בעלי רוח הקודש עשויים להימנע מנקיטת עמדה בויכוח הציבורי ובחיים הפוליטיים מפני מבטם העילאי והמרומם. מדבר זה פחד רבי יוחנן. רבי יוחנן יודע עד כמה עסוק הוא כל הזמן לראות את פנימיותן של נשמות ישראל, יודע הוא שגם יראה את פנימיות ההנהגה האלוהית בשעה שתעמוד להכרעה המחלוקת עם האומה האחרת. משום כך אומר רבי יוחנן שהוא לא מסוגל לעמוד בזה.

  הגמרא במסכת ברכות ממשיכה בשיחה מעניינת בין הנביא ובין המלך: "אמר ליה השתא הב לי ברתך אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך". חזקיה אומר: אם כך תן לי את בתך לאשה, כדי שזכותי וזכותך אולי יפירו את הגזירה. "ונפקי מנאי בנין דמעלו" – אולי על ידי זה יצאו מאתנו בנים טובים. ובאמת, חזקיה התחתן עם בתו של ישעיהו הנביא, ויצאו בנים רשעים שאין כמותם: מנשה מלך יהודה ואמון מלך יהודה. כלומר גם זכותו של ישעיהו לא הועילה, וצאצאיו היו רשעים. מכאן למדים אנו שכאשר אדם בא לתבוע התנהגות מעשית, עליו גם להיות מוכן לשאת בתוצאות המעשיות של המהלך שהוא בא לתבוע.

  "אמר לו: כבר נגזרה עליך גזירה" – אומר לו ישעיהו: זה לא יעזור כי כבר נגזר עליך למות. "אמר לו: בן אמוץ כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבי אבא: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. איתמר נמי" – כך נאמר גם – "רבי יוחנן ורבי אלעזר" אותם חכמים שמופיעים לפנינו בסוגיה, "דאמרי תרוייהו אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים שנאמר הן יקטלני לו איחל". כלומר, רבי יוחנן אומר לנו שאין להתייאש גם במצבים שאין בהם תשובה ברורה מה לעשות.  


ז. מסקנה

  מצאנו אמוראים מסוגים שונים: אמוראים שמפחדים מן החילונות, אמוראים שמפחדים מן השואה, אמוראים שמפחדים מן הבעיות של מדינת ישראל ואמוראים שמפחדים מן הבעיה הפלשתינאית. כולם ביקשו 'ייתי ולא אחמיניה' – ביקשו שלא לחיות בתקופה של הגאולה. וריבונו של עולם שמע לתפילתם ולא זיכה אותם בימי הגאולה, ולא ראו את מדינת ישראל.

  אבל אנו שחיים בתקופת הגאולה – לנו אין הרבה ברירה. כבר איננו יכולים להגיד: 'ייתי ולא אחמיניה'. המאורעות דוחקים בנו. אנחנו כבר לא דוחקים את הקץ, אלא כפי שרגילים לומר: הקץ דוחק אותנו. לא נותרה לנו ברירה אלא להתמודד עם הבעיות הבאות לפנינו, ועלינו לקבוע עובדות בשטח, לפתוח את הים, כדרך שעשה נחשון בן עמינדב.






הערות

1. סנהדרין צח, ב.

2. סוטה מט, ב.

3. עיין ברכות סד, א סנהדרין מב, א בעניין סיני ועוקר הרים.

4. אורות התשובה טז, יב.

5. ח"א, ד, א.

6. ברכות פ"א ה"א.

7. ראש השנה לא, ב.

8. ישעיה כו, ט.

9. דניאל יב, א.

10. ישעיה ד, ג.

11. עי' מאמר הגאולה לרמח"ל, מהדורת מכון רמח"ל, עמ' קח-קי.

12. וע"ע מאמרי ראי"ה, 'המספד בירושלים' עמ' 99-94.

13. עיין שער הגלגולים, הקדמה לו.

14. עיין כוזרי מאמר שני, כד.

15. מגילה ו, א.

16. איגרות הראי"ה ח"ב תקנ"ה עמ' קפו-קפז.

17. "מפני מה ת"ח שבבבל מצוינין? מפני שאינם בני מקומן" שבת קמה, ב.

18. ח, א.

19. ל, ו.

20. י, ב.

21. סנהדרין צד, א.

22. "עניני נסי הים" שמות טו, ב.

23. שמות יד, י.

24. עיין שמות רבה כא, ז, ילקוט שמעוני רמז קמג, זהר תרומה קע, ב. ילקוט ראובני בשלח פסוק חיל פרעה, שוח"ט טו, ה.

25. ירושלמי תענית פ"ב ה"ה.

26. לז, א.

27. י, א

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)