הרב אורי שרקי

הרב מאיר יהודה גץ זצ"ל - גיבור בארץ

אלול תשע"ה




שמחת החיים הטבעית אפיינה את הרב גץ. כשאנו עומדים לפגוש מקובל, נדמה לנו שנצפה בפנים רציניות, שיש בהן מאימת המסתורין. הרב גץ היה ההיפך הגמור מזה. סיסמת חייו, שאותה יישם בכל מלוא אישיותו, היתה: "תוגתו בלבו, צהלתו על פניו". מי שהחיים הטילו עליו אסונות אישיים כבדים: אבדן שני בניו ומחלת לב שהכריעתו, לא שידר כלל טרגיות. עמדתו זו נבעה מהכרת ערך החיים ושהם חשובים ומהותיים יותר מכל כוח של מוות. אך לא היה בכך משום נאיביות או התעלמות מעומקו של הסבל. כששמע מי שאמר שהרע איננו רע באמת כי אם רק נראה לנו כך, ענה: "אתה יכול לומר את זה למי ששכל שני בנים וחולה במחלה אנושה"? בכך התאים לעמדתו של רבי יוחנן שכאשר נשאל "חביבים עליך יסורין?", כלומר גודל השכר הצפוי לך משום כך, ענה: "לא הן, ולא שכרם!". לא האידיאולוגיה המופשטת היא זו שהדריכה את חייו, כי אם חכמת חיים עצמתית.

מידתו היסודית, זו שהיוותה את עמוד השדרה של אישיותו, היתה הגבורה. איש חכם מבני אומות העולם, המבין במהות הנפש, התבונן בו ואמר: "יש לו עורף של גיבור". ואכן, גיבור היה כבר מצעירותו, כשהכריע במבטו הגאה את גאוותו של החייל הגרמני בטוניס שבאיומי אקדח טעון רצה להכריח אותו להשפיל את עצמו. גיבור היה בדרישתו הבלתי נלאית לאמת לאמיתה. לא נשא פני איש כשמדובר היה בבירור האמת. פירוש הדבר הוא שכאשר התקשה בסוגיה כלשהי, ובפרט בתורת הסוד, לא הסתפק בתשובות המצויות, הן באלה שאצל החיים בינותינו, והן באלה שבספרות הרבנית לדורותיה, יהיו המחברים אשר יהיו, אם היו לו קושיות על אותן תשובות. בזה נהג כתלמיד נאמן להדרכתם של חז"ל במסכת אבות: "הוי מתאבק בעפר רגליהם", לפי פירושו של רבי חיים מוולוז'ין שהוא מלשון "מאבק", "שאסור לתלמיד לקבל דברי רבו אם יש לו קושיות עליהם" (רוח חיים על אתר).

מידת הקדושה, אותה קנה בעמל של שנים של פרישות מוצנעת, בריבוי תעניות ותיקונים על פי תורתם של האר"י והרש"ש, חוללה בקרבו יכולת של פתיחות ללא מעצור לכל תוכן רוחני ותרבותי איזשהו. מתוך בטחון עצמי עז, הנובע מקדושתו האישית, המחוברת לאהבת ישראל ואהבת כל יצור ללא גבול, יכול היה להיפגש עם כל העולם המחקרי, הפילוסופי והדתי, יהא מקורו אשר יהיה. זכיתי להיות נוכח בפגישה בינו לבין אחד מחכמי המזרח, שעסקה בעיונים נשגבים, כשמצד אחד מצייר אותו חכם מושגים בסינית, והרב גץ מצביע על המקבילות לדבריו בספרות הסוד.

דבר מופלא הוא שעם היותו ראש ישיבת המקובלים "בית אל" הנודעת לתהילה, ובעצמו מהמעמיקים בתורת האר"י, לא בלט הדבר כלל בתדמיתו הציבורית. הוא נודע בקהל יותר בתור רב הכותל, דמות ססגונית החובשת כובע פרווה לבן. ניתן לומר שהוא העמיד פני "צדיק נגלה", רב פעלים ומאיר פנים, על מנת לחפות על עובדת היותו "צדיק נסתר".

על אף היותו תלמיד חכם מופלג, הנודע בגדלותו כבר בגיל צעיר עוד בחוץ לארץ, לא ראה את עצמו פטור משירות צבאי פעיל ואף פיקד על גדוד מרגמות בצה"ל.

מכיון שעסק רבות בתורת הסוד, החליט שעליו "לוותר על הנגלה", ולכן היה חוזר "רק" על שש מסכתות בשנה ועל ארבעה חלקי השולחן ערוך.

בתשובות הגאונים מובאים עשרה מנהגי חסידות שבהם הצטיין האמורא הגדול "רב". העשירי שבהם הוא שהיה קולו ערב. הדבר מפתיע, משום שאנו רגילים לייחס את איכות הקול של האדם לנתונים שאינם בשליטתו. אלא שלא כך האמת. אישיות עמוקה עשויה לבטא את עצמיותה בקולה. ידוע שהרב "הנזיר" רבי דוד הכהן, החליט להתקשר לראי"ה קוק כששמע את קולו בסדר הקורבנות של תפילת שחרית (מבוא לאורות הקודש). כך גם יכלו הסובבים להיווכח שבשעה שהיה הרב גץ קורא בתורה, נשמתו היא שהיתה מדברת מתוך גרונו. קולו הערב לא רק שידר חוש אסתתי עמוק, ולא רק דייקנות פדגוגית המאהיבה את התורה על שומעיה, כי אם עדות למפגש עם המרומים של הדיבור כנתינתו מסיני.

הוא ידע לעמוד על אופיה של תקופתנו המופלאה. היה רגיל להסביר שנשמות מיוחדות מופיעות בעולם דווקא מאז מלחמת ששת הימים, כאמור בתלמוד ובזוהר ש"נשבע הקב"ה שלא ייכנס בירושלים של מעלה (=מאגר הנשמות העילאיות) עד שייכנסו ישראל בירושלים של מטה (=חיילי צה"ל במלחמת ששת הימים)". כשנשאל על ידי אחד המפקפקים: היכן הן הנשמות האלה? ליל יום ירושלים היה, והיו רבבות חובשי כיפות סרוגות מציפים את רחבת הכותל המערבי. הצביע הרב גץ אל הרחבה ואמר: הנה הן, הנשמות האלה!

כאישיות כללית, ידע לשמור על יחסי ידידות עם בני כל החוגים, וכולם כיבדו את עמדותיו בהנהגה הציבורית ונמנעו מלהתעמת אתו.

בעידן של מאבקי כוח, הרוכבים על גבי תנועות רבות של מבקשי דרך, של הגדרות מחודשות של האמנה החברתית ושל זהות היחיד, כשהעמדות מוקצנות עד גיחוך והאמת נעדרת, הארת פניו של הרב מאיר יהודה גץ זצ"ל מהוה כמין מצפן, המורה כיצד משתלבים כאחד בהירות העקרונות וצלילות הדעת, יחד עם אנושיות אותנטית, שאינה יודעת גינונים מיותרים, אוהבת הבריות באמת.

ראויים לו דבריו של התנא רבי מאיר, שעל שמו נקרא:

"רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה.

ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו.

נקרא רע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות,

משמח את המקום, משמח את הבריות,

ומלבשתו ענוה ויראה,

ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן, ומרחקתו מן החטא, ומקרבתו לידי זכות,

ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה.

ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין, ומגלין לו רזי תורה,

ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק,

והוי צנוע וארך רוח, ומוחל על עלבונו,

ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים".

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)