הרב אורי שרקי

ראש השנה - העמידה בדין מתוך חירות

סיכום שיעור (מכון מאיר, אלול תש"ע) - עוד לא עבר את עריכת הרב




כפי שהסברתי בשיעורים הקודמים, ראש השנה הוא הזמן של החירות והשאלה היא איך החירות הזו באה לידי ביטוי?

אחד מביטויה זה מידת הדין - ברגע שהאדם יוצא מעבדות לחירות אז אפשר לדון אותו, אך כל זמן שהאדם עבד הוא לא עומד בדין. רבונו של עולם אומר לו: "אתה לא יכול לעשות כלום כי אתה משועבד, אז מימלא אתה לא עומד בדין".

למשל, מדינת זימבבואה הייתה בעבר מכונה רודזיה. במדינה הזאת הלבנים, שהם היו מיעוט, שלטו על הכושים, שהיו הרוב, ומעולם לא הייתה שם בצורת, משום שהקב"ה לא העמיד את המדינה לדין - כשאדם משועבד אי אפשר להעמידו לדין. באותה שנה שהכושים השתחררו מהלבנים ומדינת רודזיה הפכה להיות מדינת זימבבואה הייתה שם הבצורת הגדולה ביותר ומתו אלפי אנשים ברעב. ברגע שאתה נחשף לחירות שופטים אותך.

אם כן לעמוד בחירות זה אחריות.

השאלה היא האם הדבר הזה כדאי או לא. כלומר, יכול להיות מצב שבו הקב"ה אומר לאדם שהוא פוטר אותו מכל משפט ודין: "תעשה מה שאתה רוצה ולא תקבל שכר ולא עונש". יכול להיות מצב אחר שבו הקב"ה אומר: "אני לא מוותר לך - אני רוצה שתקיים מצוות ולא עבירות. אם תעשה עבירה הכי קטנה על המקום אתה חוטף". השאלה מה עדיף בין שני המצבים האלה?

באפשרות הראשונה, אפילו אם אני הופך להיות מיליארדר, בעל שלטון וכד' - אבל לקב"ה לא אכפת. אני בעולם נורא, עולם חסר משמעות לחלוטין, זהו עולם שלא כדאי לחיות בו.

לעומת זה אם אני עומד במשפט סימן שאני חשוב למישהו ולהיות חשוב למישהו זה שווה גם אם אני חוטף. האדם מעוניין שיהיה לעולמו משמעות גם אם יהיה מחיר כלשהו.

באותו הקשר נעיין בדיני בינוני וצדיק:

לפי ההלכה, בינוני זה מי שיש לו מחצה עוונות ומחצה זכויות - אם הוא עושה עבירה אחת יתירה על זכויותיו, מוחלין לו שנאמר: "מעביר ראשון ראשון". אז יוצא שהוא חוזר להיות בינוני, עושה עבירה שניה - עוד פעם מוחלין לו, הוא חוזר להיות בינוני וכן הלאה. לעומת זאת עם צדיק הקב"ה מדקדק כחוט השערה. מסקנה: יותר כדאי להיות בינוני מאשר צדיק.

אבל כותב הריטב"א שאסור להיות בינוני.

נגיד את זה אחרת: האם כדאי להיות אידיאליסט?

התשובה היא שאידיאליסט לא שואל את עצמו האם זה כדאי - אם הוא אידאליסט, אז השאלה של הכדאיות לא עומדת בפניו. ברור שלאידיאליסט יוצא בסוף טוב. למשל, כשמשה רבנו היה מוכן לוותר על עולם הבא שלו כדי להציל את עמ"י (אחרי חטא העגל), האם הוא לא שם לב שהמוכנות הזו לוותר על עולם הבא שלו זה מקנה לו עוד יותר עולם הבא? לא - כי אחרת זאת לא היתה מסירות נפש.

הדברים אלה נכונים גם לגבי ראש השנה. ראש השנה נקרא בתורה "זכרון תרועה מקרא קודש". מצד שני, כפי שאומרים חז"ל, העולם נידון בארבעה פרקים ובראש השנה, שהוא אחד מהם, כל בני עולם עוברים לפני הקב"ה כבני מרון.

יוצא שלפי התורה שבכתב ראש השנה הוא יום הזכרון ולפי חז"ל הוא יום הדין.

יום הזכרון זה יום טוב - זוכרים אותי וזה אומר שאני חשוב. אבל חז"ל אומרים שאם סופרים אותך אתה תעמוד בדין שהרי אתה נחשף.

אם כן השאלה היא האם להיות בשמחה או בחרדה בראש השנה?

לכן אמרו הספרדים בפיוט שנקרא "עת שערי רצון": "עין דמר בוכה ולב שמח".

זה משקף את הדואליות של החוויה של ראש השנה. הדואליות מגיעה עד כדי כך שהפוסקים נחלקו בשאלה האם מותר להתענות בר"ה או לא. יש שאמרו שמותר להתענות שהרי אני בחרדה, ויש שאסרו, כיון שזה יום של שמחה גדולה, יום טוב.

החוויה של ראש השנה היא הכפילות הזאת: שמחה וחרדה כאחד.

בואו נראה מה כתוב על זה בתנ"ך.

בספר נחמיה כתוב שעזרא אסף את כל הציבור בראש השנה (ביום הראשון של החודש השביעי). הוא אסף את כולם בכיכר שער המים והוא קרא להם את התורה והעם התחילו לבכות. הוא קרא להם עד חצי היום - 6 שעות.

בצהריים הוא שאל אותם: "מדוע אתם בוכים? הרי זה יום קדוש!". למה הוא לא היה יכול להגיד את זה בבוקר?

אגב, רואים משם שהוא עשה שני ימים של ראש השנה - גם ביום השני הוא עשה אותו דבר: קרא חצי יום בתורה אז אמר להם ללכת. יוצא שהוא קרא בתורה סה"כ 12 שעות. איזה חלק של התורה אפשר להספיק לקרא ב-12 שעות? כל חמישה חומשי תורה - הקריאה שלו לא הייתה כקריאה שלנו. מה שמעניין הוא שבבוקר הוא נהג כפוסקים שאומרים שצריך להיות עצובים ואחרי צהריים נהג כאלה שאומרים שצריך לשמוח.

זאת החוויה של ראש השנה - הכפילות. הקרבה והשמחה - ולעומתם החרדה מיום הדין. למה עומדים בדין לפני הקב"ה דווקא בראש השנה?

יש מסורת (לפי דעת רבי אליעזר בתלמוד) שזה יום בריאת העולם. בראש השנה קורא משהו מיוחד: יש מפגש ישיר עם מי שברא אותי.

בד"כ זה מפגש לא ישיר - אני מודע שיש מסכים (מסכים של הטבע, מסכים מנטליים) ביני לבין הבורא. אך בכל זאת משהו מהנוכחות הא-לוהית חודר בתוך העולם. אנו מציינים את זה בראש חודש, שהוא יום של שמחה על זה שהתחדש הירח, "המאור הקטן": במשך 24 שעות הוא היה חשוך, לא ראינו אותו, ואז הירח התחיל להראות מחדש.

נשאלת השאלה: מאיפה בא האור של הירח? מהשמש. אבל אנו לא עושים חג על השמש, וזאת משום שמהירח אנו חשים את הנוכחות הא-לוהית בעולם - אור עקיף, לא אור ישיר. אבל בראש השנה, שחל בראש החודש, אנו בכל זאת מעלימים את ראש חודש - אנו לא מזכירים את ראש החודש בתפילה במפורש, חוץ מתפילת מוסף. בתפילת מוסף אנו אומרים: "את מוספי יום הזיכרון הזה" (לא "את מוסף יום הזיכרון הזה ואת מוסף ראש החודש הזה"), כאילו רוצים לומר שעכשיו המימד של ראש החודש לקוי ומכוסה ואנו רוצים מימד אחר - אנו לא רוצים את מלכות הבורא באופן עקיף אלא באופן ישיר. זאת משום שזה היום שהקב"ה בראנו והבריאה היא פעולה של התגלות ישירה.

הדבר הזה בא לידי ביטוי בסיפור של בריאת האדם, כפי שנאמר בספר בראשית: "וישמעו את קול ה' מתהלך בתוך הגן לרוח היום". אדם וחוה החביאו את עצמם משום ששמעו את ה'. מהו הקול הזה? זה היה הקול של שופר, משום שזה היה ראש השנה. הם התחבאו כי הרי כל הזמן אנו "מוחבאים" מהקב"ה אלא אם כן הקב"ה מתגלה. לכן יש בראש השנה העלמה של המלכות הא-לוהית הבאה באופן עקיף, דרך הירח, ודיבורים על ההתגלות הישירה שהיא מתבטאת בקול השופר.

שאלה: מדוע הקב"ה תקע בשופר?

תשובה: כי הוא רצה למלוך. תקיעה בשופר נעשית ע"י נפיחה. הקב"ה היה הראשון שנפח: "ויפח באפיו נשמת חיים". ראשית הווית האדם היא מנפיחה א-לוהית. כלומר, הקול שהם שמעו זה המשך הקול של "ויפח באפיו נשמת חיים", וכיוון שהם היו במצב של חטא הם לא יכלו לשאת את מעמד פנים אל פנים והם היו מוכרחים להתכסות.

מסקנה: אנו לא תוקעים בראש השנה כדי לעורר את עצמנו לתשובה אלא בשביל המלכת ה'. אבל איך בכל זאת כתוב "עורו ישנים משנתכם"?

אלא שזה נאמר על "תקיעות דמעומד" - התקיעות של מוסף. אבל התקיעות שלפני מוסף - התקיעות דמיושב" - הן כדי להמליך את הקב"ה. כיוון שאני ממליך אותו עליי זה מעורר אותי לתשובה באופן עקיף, כי המפגש עם הא-לוהות והחזרה לנקודת בריאתי יוצרים בי את השאלה האם אני מתאים שמה שציפו ממני כשנבראתי.

אנו אומרים את "שמע ישראל" פעמיים כל יום ואנחנו אומרים את הפסוק הזה גם בחלק של מלכויות בתפילת מוסף של ראש השנה. מה הבדל בין הפסוק "שמע ישראל" שאנו אומרים כל יום לבין "שמע ישראל" שאנו אומרים במכלויות?

כשאני אומר "שמע ישראל" כל יום אני מבטא את הנאמנות שלי למלך.

בראש השנה אני ממליך את המלך - היום שבו הקב"ה מקבל כביכול את המינוי, משום שביום זה הוא בורא ועצם המעשה של הבריאה היא המלכה. לכן לאמירת "שמע ישראל" במלכויות יש משמעות אחרת לגמרי - זה טקס ההמלכה של בורא עולם.

אם כן מה הייתי צריך לחגוג בראש השנה? לכאורה, הייתי צריך לחגוג את העובדה שאני נבראתי, ואז המרכז של כל התפילות של ראש השנה היה צריך להיות - לכאורה - אני, האדם. אבל המרכז של התפילות זה הקב"ה.

אלא שביום הזה אני מידמה לבורא: הוא נתן לי קיום אז אני נותן לו מלכות. הבריאה זה העלם של הקב"ה ועכשיו, אחרי שהוא נתן לי קיום, אני "מחזיר" אותו בכך שאני ממליך אותו עליי. יוצא שההמלכה היא "החדירה" של האינסוף אל העולם שלנו.

אם כן יש יחס מאוד חשוב בין כמה דברים: בין העובדה שנבראתי, לבין העובדה שאני בן חורין, לבין העובדה שאני עומד למשפט.

אם נשים לב הדברים האלה חוזרים על עצמם בתפילה של ראש השנה:

במלכויות - כיוון שקבלתי את האני, אז אני ממליך את ה' על האני שלי. זה בבחינת 'נפש': מאחר שיש לי 'אני' אני שואף להיזכר ומתוך כך לעמוד למשפט. זה מה שאני אומר בזכרונות וזוהי בחינה יותר עליונה של האישיות שלי - ה'רוח', אותו חלק שבי ששואף כלפי מעלה ומוציא אותי מן היציבות. אבל כדי לעמוד לדין באמת אני צריך להיות בן חורין. לכן אני צריך את "השחרור העליון" ולגלות את החלק החופשי שלי שקוראים לו "נשמה" ואת זה אני עושה בשופרות. השופר פותח אצלי את החלק שבי שהיה חבוי בתוך הטבע, ולכן גם השופר נראה צר והולך ומתרחב, וזה מראה שיש בי חלק שמתפתח עד אינסוף - הנשמה. במלכויות אני מודע לנפש, בזכרונות - לרוח, ובשופרות - לנשמה.

שאלה: אם אני ממליך את ה' על ידי תקיעת שופר, למה הברכה שאנו מברכים על המצווה היא "לשמוע קול שופר" ולא "לתקוע"?

תשובה: התקיעה צריכה לפתוח בך משהו והפתיחה היא רק דרך האוזניים. אני אסביר למה הכוונה. יש ביטוי שלקוח מהמסורת היוונית: "השקפת עולם". השקפה היא באה דרך עיניים. לאדם יש ציור איך מצטייר העולם ("השקפת עולם"), באמצעות הציור הזה הוא, כביכול, כובש את העולם תחתיו. מה שאין כן "שמיעת עולם" (הביטוי שהרב דוד כהן - "הרב הנזיר" - השתמש בו). כשאני שומע אני בעמדה פסיבית ואני נותן למימדים יותר רחבים מן ההשקפה שלי לחדור לקרבי. המימדים היותר הרחבים האלה הם החירות הפנימית שלי שהיא הנשמה. לכן המצווה היא לשמוע קול שופר.

שאלה: למה אין מצווה על כל אחד לתקוע בשופר ולשמוע את קולו?

תשובה: בשביל זה יש שליח ציבור (בעל תוקע) שהוא תוקע לכל הציבור - כי מלך מולך על ציבור, לא על יחיד.

שאלה: מה ההבדל בין נפש, רוח ונשמה?

תשובה: הנפש זה ההכרה שלי המודעת, מה שאומר בי "אני" - ההוויה הפסיכו-פיזיו-ביולוגית שלי. ברוח יש משהו שמושך אותי כלפי מעלה - כמו בלון הליום ששואף כלפי מעלה אבל קשור למטה. אנשי רוח הם אנשים כאלה שמשהו לא יציב בקרבם ושואף כלפי מעלה. ויש בי מה שדומה לבלון שהשתחרר לגמרי - זה החירות עצמה - הנשמה שלי. זה מה שאני באופן אידיאלי, ללא מעורבות בעבדות הטבעית. (להרחבה עיין ב ספר "נפש החיים", שער א', פרק ט"ו).

שאלה: אם השמיעה יותר עליונה, למה בתלמוד בבלי בהבאת דברי משנה אומרים "תא שמע" ובתלמוד ירושלמי ובספר הזהר (שמדרגתם יותר עליונה מהבבלי) - "תא חזי"? גם נאמר אצל רבותינו שלא תהיה שמיעה גדולה מראיה.

תשובה: יש שלוש מדרגות: ראיה, ולמעלה ממנה - שמיעה, ולמעלה ממנה - הראיה העליונה.

בואו נעמיק בנושא של ראש השנה ובריאה.

איך נברא העולם? העולם נברא יש מאין ולכן הוא חופשי - אין מה שיגביל אותו באופן מהותי. (אילו היה נברא יש מיש אז היש הראשון היה משפיע על היש השני ומגביל את חירותו).

לאחרונה יצאה תיאוריה מדעית חדשה של הפיזיקאי סטיבן הוקינג. (אני לא לוקח אחריות על מה שאני אומר על התיאוריה הזאת משום שלקחתי את מקורותי מהעיתונות האינטרנטית ומה שנמסר לציבור בעיתונות הוא מדע פופולארי מעובד, ולכן אין אפשרות לבחון באופן מדעי את הנאמר).

הוקינג אומר: אין א-לוהים משום שדי בנוכחות כוח הגרוויטציה כדי שהעולם יופיע מכלום. כלומר, עד עכשיו חשבתם שכח זה קושר בין שני גופים ולכן צריך שיהיו גופים ולזה נסחף כוח הגרביטציה. אבל הוקינג הגיע למסקנה שזה הפוך: כח הגרביטציה הוא הראשוני ומכוחו מומצאים הגופים, ומכוחו כל ההוויה כולה. לשיטתו, כוח הגרביטציה קדמון והכל מוסבר ע"י נוכחות כוח הגרביטציה. מסקנתו: אין צורך בא-לוהים. הוקינג אף מוסיף הערה שהדת בנויה על סמכות והמדע על עובדות ולכן המדע ינצח. אפשר ללמוד מזה הרבה דברים חשובים ביותר:

א. שהוקינג סובר שהעולם הופיע יש מאין (כוח הגרביטציה הוא לא ישות) - זאת פגישה מעניינת עם היהדות. אפשר לראות פה גם גלגול מחודש, מדעי, של תיאוריה פילוסופית עתיקה (של אפלטון) של חומר יולי קדמון (חסר צורה ולכן גם לא כל כך ממשי) שממנו נברא העולם.

ב. הוא לא מבין מזה א-לוהים, כי עבורו א-לוהים הוא בכלל "היש". מבחינתו אפשר להגיד על א-לוהים "יש" או "אין". אבל לפי חכמת הקבלה א-לוהים הוא למעלה מהם. אחת מעשרת הספירות היא "כתר", שזה ה"אין", והספירה השניה, "חכמה", היא ה"יש", וה-אלוהות היא מעל כל זה, היא הטרנסצנדנטית המוחלטת עד כדי כך שהאר"י אמר על הקב"ה "האפס המוחלט" - איפה שהמחשבה נאפסת.

מה שהוקינג עשה לקב"ה זה שירות אדיר כי הוא שחרר אותו מלהיות תשובה לנוסחה מתמטית. הוקינג סבר שאם יש א-לוהים הוא חייב להיות קיים בתור הכרח מדעי ואז הקב"ה היה, כביכול, בבעיה: הוא לא היה צריך להתגלות לאף אחד כיוון שכולם יודעים על קיומו מתוך הנוסחה המדעית. אבל עכשיו שהוא שחרר את הא-לוהים מלהיות חלק מהטבע יש סיבה טובה לא-לוהים להתגלות. למה הקב"ה טרח להתגלות במהלך ההיסטוריה? משום שאין שום דבר בטבע שמורה על קיומו.

הוקינג בעצם נפגש מבחינה מסויימת עם תורת הקבלה האומרת שההוויה אפשרית דווקא ע"י סילוקה של הא-לוהות.

אצל הוקינג מיהו הא-לוה? כוח הגרביטציה. הוא הפך אותו לישות פנימית להוויה. הוא מאמין בא-לוהות אימננטית ובמובן זה הוא כמו שפינוזה. אבל כוח הגרביטציה שלו איננו בעל כוונה ורצון. לכן העולם של הוקינג הוא עולם אבסורדי. במונחים תנ"כיים, הוא קורא את התורה מפסוק ב' של בראשית ואילך. מתוך התוהו הופיע היש, אבל אין מאחרי זה הכוונה שלומדים עליה מהפסוק הראשון. אלמלא שהקב"ה גילה שלנו בפסוק הראשון הלתוהו יש ראשית לא היינו יודעים זאת. יוצא שהוקינג מפנה את השטח להתגלות של הכוונה שהייתה לפני התוהו ובוהו ("בראשית ברא א-להים") - הוא מפנה את השטח לחידוש הנבואה.

המהר"ל בספרו "נצח ישראל", פרק ג', דן בשאלה: איך יתכן שמן האחד יצא הריבוי? (גם אפלטון ועוד פילוסופים יווניים שאלו זאת).

תשובת המהר"ל היא הקב"ה - האחד - השפיע (וחזר והשפיע) בעולם רק דבר אחד בלבד והוא הראשית ומכוחה נתהווה הכל (והופיע הריבוי). "בראשית" - פירושו, לפי המהר"ל, "על ידי ראשית" - הקב"ה ברא.

זה מזכיר את הוקינג: כוח הגרביטציה הוא הכוח היחיד שהושפע ע"י הסילוק של האינסוף מהמציאות וע"י זה הכל נתהווה יש מאין.

בתורת הקבלה של הרב אשלג הוא מסביר שכל ההוויה כולה הופיע מדבר אחד - הרצון לקבל. במונחים של הרמח"ל - הקב"ה רוצה להטיב. אם מישהו רוצה להטיב אז מה מונח בעצם הרצון של ההטבה? מישהו שיקבל, אבל המישהו שיקבל בלוע במי שרוצה להשפיע ואין לו נוכחות ומאחר שהקב"ה מעוניין בהשפעה באיזשהו שלב (ביטוי מושאל) הרצון לקבל נפרד מהרצון להשפיע והוא מהווה את ראשית הבריאה. מאחר שיש רצון לקבל אזי הכל מושפע על אותו רצון לקבל שהוא מופיע כמין ישות ריקה ומתוכה מתהווה כל המציאות.

מה זה כוח הגרביטציה? כוח המשיכה. מהו כוח המשיכה? במובן מסוים הרצון לקבל. אם כן זה מעניין שהאינטואיציה המדעית פוגשת את הרעיון של הקבלה שהרצון לקבל הוא ראשית כל הוויה.

האם התיאוריה של הוקינג היא נכונה או לא? אין לי שום אפשרות לדעת. אני לא איש מדע, ומן הסתם לא מסביר אותה נכון שהרי אני מסביר אותה כפי שהיא מופיעה בעיתונות. אבל יש כאן דבר חשוב: הוקינג מאמת את מה שאומר הרב קוק באורות הקודש - שההתפתחות המדעית בעולם היא תכריח לחשוף סתרי תורה. כי ההכרות כל כך התפתחו עד שאי אפשר להסביר אמונה פשוטה לאנשים בינוניים בלי הצעת רזי עליון. זה כמו שאומר הרב קוק על תורת האבולוציה שלא משנה אם היא נכונה או לא אבל עצם הופעתה בעולם הכריחה לגלות סתרי תורה. אותו דבר כאן: התיאוריה של הוקינג מכריחה את בעלי ההסברה התורנית לפנות אל השאלות האלה לא במונחים פשוטים אלא במונחים של סתרי תורה.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)