הרב אורי שרקי

סוכות - חגו של יעקב אבינו

סיכום שיעור (מכון מאיר, ז' בתשרי תשע"ב) - עוד לא עבר את עריכת הרב




כפי שהזכרנו בשיעורים הקודמים, ראש השנה הוא יומו של יצחק אבינו שעניינו מידת הדין והוא מכוון כנגד יצרא דשפיכות דמים, ויום הכיפורים הוא יומו של אברהם אבינו ומכוון כנגד יצרא דעבודה זרה. ליעקב אבינו נותר, אם כן, חג הסוכות. על דרך הרמז נאמר: "וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה" – כלומר, השעיר נשלח לעזאזל – "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה".

כנגד שלושת היצרים הללו יש שלושה מישורים של תשובה: תשובה כנגד היצר של שפיכות דמים, שהיא בין אדם לחבירו, תשובה כנגד יצר של עבודה זרה, שהיא בין אדם למקום, ותשובה כנגד יצר העריות, שהיא בין אדם לעצמו. לכל אחד מן היצרים הללו יש תיקון משלו: תיקון על ידי מידת האהבה בראש השנה, על ידי מידת היראה ביום הכיפורים ועל ידי השמחה בסוכות.

בתורה נאמר מספר פעמים שיש לשמוח בסוכות. מהי הסיבה לשמחה מיוחדת זו? ניתן לומר שהשמחה היא על התיקון המוחלט של היצר הרע, וכפי שכתוב:

"וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת".

יש לשאול: כפי שאמרו חז"ל, האבות קיימו את כל התורה כולה - אם כן, מדוע יעקב לא עשה סוכה גם לעצמו? התשובה היא שאדם שלם גר בבית ולא בסוכה שהיא דבר ארעי ובלתי מושלם, ולכן עבודת ה' של יעקב אבינו, שהיה אדם שלם ולא היה חסר לו דבר, היתה על ידי בניית בית דווקא – מבנה קבוע המבטא תיקון מוחלט ליצרא דעריות.

אפשר לראות מעין תיקון זה בחופה. בחופה ניתן לראות שקורה דבר מיוחד מאוד – זהו רגע קצר ומשמעותי שבו הכל שמחים. מה כל כך מיוחד בחופה שהכל שמחים בה? הסביר זאת ר' יהודא אשכנזי: בחופה מתברר באופן גלוי שהמגמה של היצר הרע והיצר הטוב בסופו של דבר זהה. המחלוקת שקיימת בעולם בין היצר הטוב והיצר הרע, שהיא זו שעושה את החיים כה מרים, פוסקת לרגע אחד - בזמן החופה - והרגע הזה מספק לנו את ההוכחה לכך שהעולם הזה הוא לא גהינום, שהרי עולם בן מתקיימת מלחמה מתמדת בין היצר הטוב והיצר הרע, הוא בלי ספק גהינום. בשעת החופה, אם כן, ישנו תיקון של יצר העריות ומכאן השמחה הגדולה.

אצל יעקב אבינו עניין יצר העריות היה מתוקן, כפי שאנו מוצאים בספר בראשית:

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ".

לכאורה זהו ביטוי גס ובוטה, וכך גם שואל רש"י: "והלא קל שבקלים אינו אומר כן!" ומתרץ רש"י: "אלא להוליד תולדות אמר כן". אולם עדיין יש לשאול: וכי בגלל שיעקב אבינו מתכוון להנשא כדי להביא ילדים זה מתיר לו שימוש בסגנון זול?

מסביר רבי צדוק הכהן מלובלין: אצל יעקב אבינו תוקן חטא אדם הראשון, ולכן מה שנאמר על הבושה: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת", לא שייך לגביו. הוא שייך למדרגה שטרם החטא:

"וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ".

לכן יעקב אבינו, ש"מיטתו שלמה", בונה לעצמו בית.

לעומת הבית שבנה לעצמו - "וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת". מי אלו הכבשים שבעדרו של יעקב אבינו? אנחנו! אנחנו הנשמות שבאות מאיתו והוא המטפל בנו. מדרגתנו היא ארעית ולא קבועה ואנו זוכים לתיקון הזה רק מדי פעם – למשל בחג הסוכות או בחופה.

על פי דברינו מובנת המחלוקת הגדולה בין רבי יהודה וחכמים בתחילת מסכת סוכה:

"סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה - פסולה. רבי יהודה מכשיר" (משנה סוכה א'-א').

בגמרא מובאים שלושה הסברים לשיטת חכמים. ההסבר השלישי הוא שסוכה היא דירת ארעי ומעל עשרים אמה סתם אדם עושה דירתו קבע. רבי יהודה לעומת זאת מכשיר, אולם הגמרא לא מסבירה מדוע. במסכת עירובין מצאנו מחלוקת דומה בעניין הכשרת מבוי (רחוב הפתוח לרשות הרבים) לטלטול בשבת:

"מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה - ימעט. רבי יהודה אומר: אינו צריך." (משנה עירובין א'-א').

הגמרא לומדת את דברי רבי יהודה מפתחו של האולם של בית המקדש שהיה גבוה ארבעים אמה. התלמוד הירושלמי בסוכה קושר גם כן את דינו של רבי יהודה לפתח האולם. נמצא שרבי יהודה לומד את דיני הסוכה מבית המקדש, שהוא בודאי דירת קבע:

"כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ. זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ" (תהלים קל"ב, י"ג-י"ד).

מבית המקדש שכינה לא זזה לעולם. יוצא אם כן שהסוכה האידיאלית היא בית המקדש, ככתוב:

"וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן" (תהלים ע"ו-ג').

ניתן, אם כן, לומר שרבי יהודה לומד את הלכות סוכה ממידתו של יעקב עצמו ואילו חכמים ממקנהו.

לפי זה ניתן להבין את ההבדל בית מדרגת בית ראשון ובית שני ביחס לשמחת בית השואבה. במשנה נאמר:

"אמרו: מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" (משנה סוכה ה'-א').

מכאן משמע, ששמחת בית השואבה לא היתה שייכת לעולם הזה. ובהמשך נאמר: "במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תקון גדול". מה פשר ההדגשה "ירדו"? יש לפרש שזו ירידה למקום נמוך בו יש מכשול לאדם, כדי לתקן. על חוה נאמר ש"כיון שנבראה, נברא שטן עמה" (בראשית רבה י"ז-ו'). מכאן ניתן ללמוד שני דברים. הראשון - שחוה אינה השטן, כפי טענת הנוצרים, והשני - שהשטן נמצא באיש דווקא, שיצירת האשה מציבה בפניו צורך בהתמודדות.

שאלה: אני מרגיש שאם הייתי מוותר על מצוות עונה אולי הייתי מתעלה יותר בעבודת ה'.

תשובה: בשביל זה יש מנזרים. ביתר הסבר: הקב"ה הוא כמובן לא גשמיות. אבל הוא גם לא רוחניות. הוא א-לוהי הרוחניות וא-לוהי הגשמיות. לפי היהדות, ה' הוא אחד. היהדות היא מונותיאיסטית, ולכן גילוי הייחוד ההוא דווקא בחיבור בין העולמות. השקפה אחרת היא דואלית - שתי רשויות: הקב"ה, כביכול, לצד הנשמה והשטן לצד הגוף, כפי הנחש רצה ללמד את האדם. תורת משה לעומת זאת מלמדת שה' הוא קדוש, כלומר, נמצא בכל. לכן עבודת ה' אמיתית כוללת כחלק אינטגרלי, ואולי אף משמעותי, גם את מצוות עונה. אמנם במעמד הר סיני נצטוו ישראל לפרוש מנשותיהם, אולם זה היה באופן זמני, שהרי אחר כך נאמר: "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם" - כדי לממש שם את התורה שזה עתה קבלו. כדי לקבל את התורה יש לפרוש, אבל אחר כך מגיע שלב קיום התורה בתוך מסגרת החיים.

ממשיכה המשנה בסוכה:

"ומתקנין שם תיקון גדול".

מה פשר ההדגשה תיקון "גדול"? כנראה שמדובר בתיקון של אחרית הימים, התיקון שבו נשחט יצר הרע לחלוטין, כפי שמתואר בהמשך הסוגיה. בזמן שמחת בית השואבה ניתן היה לחוש מהו התיקון של אחרית הימים - עולם שבו אין מלחמה ביצר הרע ואין בו מציאות של ספקות. שאלה שנשארת בספק מכונה בגמרא "תיקו". הנו"ן המכוונת כנגד חמישים שערי בינה, הופכת את ה"תיקו" ל"תיקון". אמנם אנחנו בעולם הזה משיגים לכל היותר ארבעים ותשע שערי בינה, וחסרה לנו ההשגה של השער החמישים, כדי שנוכל להכריע ולהפוך את ה"תיקו" ל"תיקון".

המשנה ממשיכה:

"מנורות של זהב היו שם וארבעה ספלים של זהב בראשיהן. וארבעה סולמות לכל אחד ואחד. ארבעה ילדים מפרחי כהונה ובידיהם כדים של שמן של מאה ועשרים לוג, שהן מטילין לכל ספל וספל".

הרבה שמן והרבה אור. תכונת השמן שהוא צף על פני המים. זהו הצד העילאי של האדם. "שמן" - מלשון "שמונה", שהוא מעל לשבע המבטא את העולם הטבעי שנברא בשבעה ימים.

מעניין הדבר, שאופן עשיית הפתילות מאוד מטריד את המשנה:

"מבלאי מכנסי כהנים ומהמיניהן - מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין".

מדוע חשוב למשנה לציין את הפרטים הטכניים הללו - שהמכנסיים והחגורות הבלויות של הכהנים שמשו לעשיית הפתילות? המכנסיים והחגורות היו עשויות מפשתן, חומר הבוער היטב ומתאים לשמש כפתילה: "כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן". בעלי התוספות שואלים שאלה מעניינת: למה לא השתמשו בכותנות ובמגבעות שהיו עשויות גם הן מפשתן? התשובה היא שכיוון שעניינם היה לתקן את יצרא דעריות, לכן היו משתמשים דווקא בחלקי לבוש אלו, ודווקא של פרחי כהונה המצויים בגיל בו מתמודדים מול יצר זה.

ממשיכה המשנה:

"לא היתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה".

הגמרא שואלת:

"מהו התיקון הגדול?"

כלומר, למעשה, מבחינה פרקטית - מה הוא היה? משיבה הגמרא שהיו עושים מחיצה בין הגברים והנשים.

"מאי תיקון גדול? אמר רבי אלעזר: כאותה ששנינו: 'חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה'. תנו רבנן: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה".

איך נעשתה החלוקה בין גברים ונשים? לפי הסוגיה מבואר שבבית ראשון לא היו עושים את החלוקה הזו, והיו עושים את שמחת בית השואבה ללא כל מחיצה בין הגברים והנשים. רק בבית שני, כאשר ראו שבאים לידי קלות ראש, החליטו לעשות מחיצה. שואלת הגמרא:

"היכי עביד הכי?"

איך התירו לעצמם לעשות מחיצה בבית המקדש?

"והא כתיב: "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל!"

כלומר, שכל סדרי המקדש, כל צורת הבניה האדריכלית נעשתה לפי הדרכה נבואית, ואם כן איך התנאים של ימי בית שני יכולים לשנות סדרי נבואה ולעשות מחיצה?! מתרצת הגמרא:

"אמר רב: קרא אשכחו ודרוש: 'וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד'. אמרו: והלא דברים קל וחומר - ומה לעתיד לבא שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, עכשיו שעסוקין בשמחה ויצה"ר שולט בהם - על אחת כמה וכמה".

מדברי הגמרא אנו לומדים שני דברים. הראשון - שכדי להפריד היו צריכים היתר, והשני - שבבית ראשון לא היתה הפרדה. הסיבה לכך היא שבבית ראשון שרתה שכינה וממילא אין ליצר הרע שליטה, אבל בבית שני שבו שרתה שכינה ברמה מוגבלת, בדלית ברירה עשו מחיצה, והמחיצה הזו היא המאפשרת את השמחה. אם כן, התיקון שהם עשו היה לפי ערכם ולא התיקון השלם.

מאורע אחר שהיה מתרחש במקדש אחת לשבע השנים ובו השתתפו כל העם - גברים, נשים וילדים ביחד ללא כל מחיצה, היה מעמד ההקהל, בו מלך ישראל היה קורא בתורה לכלל העם. כאן, כאשר המלך קורא בתורה, יש התגברות של השכל על הטבע ולכן אין צורך בהפרדה. יש לומר שזהו המקור למנהג של בני ספרד שכאשר מוציאים ספר תורה מסיטים את הוילון שבין עזרת גברים ועזרת נשים, והנשים מנשקות את ספר התורה. עוד יש לומר שהשראת השכינה של שמחת בית השואבה מזכירה שבשובו של דוד מן המלחמה היו הנשים יוצאות לקראתו ושרות: "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו". גם כאן, בזמן ניצחון ישראל, שורה שכינה וממילא אין שלטון ליצר הרע. כך גם בשירת דבורה שהיתה שירת ניצחון.

כל חג בלוח העברי מקורו במאורע היסטורי שעבר על האומה והוא מייסד את הקדושה של החג. המאורע שאנחנו מציינים בחג הסוכות התרחש בפסח, בט"ו בניסן: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה". משום מה התורה מחלקת את פסח לשני אגפים - אחד באביב ואחד בסתיו. כנראה שחג הפסח לא מושלם: בני ישראל יצאו ממצרים אבל מצרים לא יצאו ממצרים. לכן משהו עדיין שייך לעתיד, כמו שאומר ר 'אליעזר: "בניסן נגאלו ובתשרי עתידין להגאל". אם זה נכון, סוכות צריך להיות העתק של פסח. בפסח יש שמונה ימים - שבעה של פסח ואחד של שבועות, שהוא השלמה של פסח. אך למה אי אפשר לעשות את שמיני של פסח ביום השמיני ויש לחכות שבעה שבועות? אלא שצריך להיטהר מטומאת מצרים שעדיין שולטת בעולם, וכמו אשה המטהרת לבעלה שסופרת שבעה נקיים, צריך לספור שבעה שבועות. אם כך לא מובן מדוע היום השמיני של סוכות חל מיד אחרי שבעת ימי סוכות? (למעשה מצד האמת, אם עם ישראל היה עומד במשימה של יציאת מצרים עד הסוף - " וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה" - אזי ביום השמיני היינו מקבלים את התורה בא"י והיה מועד אחד מט"ו עד כ"ב בניסן, והיינו אוכלים מצות בסוכה ועושים שמחת תורה במימונה. אבל קרה מה שקרה, ההיסטוריה הצליחה באופן חלקי, וכך יש שלושה רגלים). אלא שבסוכות אין טומאת מצרים, כי היה יום כיפור, שהוא הזמן בו אנחנו מסירים את היצר הרע, ואז אפשר לממש באופן מיידי את מה שלא הצלחנו לעשות בהיסטוריה כשהיינו צריכים להרחיק את קבלת התורה מיציאת מצרים ומארץ ישראל. לעתיד לבוא הכל מתכווץ לדבר אחד ולא נותר אלא חג סוכות בלבד. אמנם גם בסוכות זה קצת חלקי - יש דברים שאנחנו משאירים לעתיד. הלולב למשל, לפי ההלכה, צריך להיות של הנוטל - "'ולקחתם לכם' - משלכם". הסוכה לעומת זאת יכולה להיות של אחרים או אפילו סוכה שנבנתה ע"י גוי. כלומר, שיש משהו שלא הפנמת עדיין. עם הלולב גם מקיפים - "החנווני מקיף" - אתה מקבל על חשבון העתיד. בשמחת תורה זו ההקפה שבהקפות, ללא הלולב.

זאת אפשרות אחת לפיה המאורע שאנחנו חוגגים בסוכות התרחש בפסח. (כך משמע גם מהגמרא במסכת מנחות שהיה ראוי לשבת בסוכה בפסח). אבל יש אפשרות אחרת לגמרי: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל". מדוע בסוכות? הרי הם ישבו באוהלים! אלא שהיה אירוע אחד בו אכן ישבו בסוכות - מעמד הר סיני, כנאמר: "וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה". בהמשך נאמר: "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם". מכאן שהגברים יצאו מן האוהלים. היכן היו באותו זמן - בשמש? אלא שעשו סוכות למרגלות הר סיני: "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אם כן יכול להיות שהמאורע הוא מתן תורה. זה אומר שאם חג מתן תורה כבר דחוי, אז צריך שיהיה בתשרי. לאחר שביום הכיפורים קיבלנו את הלוחות השניים חוגגים את חג מתן תורה בסוכות מיד לאחר יום הכיפורים.

אפשרות שלישית, מהפכנית, היא שהמאורע ההיסטורי התרחש באותו תאריך של סוכות... איפה מצאנו זאת? "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה". סוכות היתה בעבר הירדן המזרחי, כמו שרואים במלחמת גדעון במדיינים: "וְעֵמֶק סֻכּוֹת אֲמַדֵּד" (תהלים ס', ח'). גם בתיאור המלחמה של דוד על רבת עמון מצאנו: "וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל דָּוִד: הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים" (שמואל ב י"ד). לסוכה היו מספר שימושים: מגורים, הסוואה בעת מלחמה ומגורים זמניים של רועי צאן. בעבר הירדן המזרחי יש מרעה רב, כפי שמצאנו בעניין בני גד ובני ראובן. אם כן המקום בו נבנות סוכות באופן טבעי הוא עבר הירדן המזרחי. בני ישראל נכנסו לארץ כאשר עברו את נחל ארנון ונכנסו לעבר הירדן המזרחי.

על פי החשבון יוצא כך: אהרון מת בר"ח אב. משה החל את נאומו בר"ח שבט: "וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן... בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר" וגו'. יוצא שמלחמת סיחון היתה בין ר"ח אב לר"ח שבט. אחרי מות אהרון סבבו את ארץ אדום: "ונסב את הר שעיר ימים רבים". ר' אליעזר מורמייזא, בעל "הרוקח", אומר שמלחמת סיחון היתה בסוכות.

יוצא, אם כן, שיש חג על יציאת מצרים, חג על מתן תורה וחג על הכניסה לארץ ישראל. בהתאמה: חג על העבר, על ההווה, ועל העתיד. יוצא גם שיש התלכדות בין השמחה לארץ ישראל. גם הרמב"ם כותב ב"מורה הנבוכים" שחג הסוכות הוא שמחת באי הארץ. ענפים ירוקים מבטאים שמחה של אנשים הבאים ממדבר לארץ ירוקה. (עבור יושבי מדברות הירוק מסמל את שמחת היישוב - עד היום הערבים שבמקורם הם יושבי מדברות, ונווה המדבר מדבר אליהם, אוהבים את הצבע הירוק).

אם כן, השמחה של ארץ ישראל היא השמחה של הטבע ושל תיקון יצר הרע. זוהי התאחדות של מדרגות שבדרך כלל נפרדות זו מזו, ומכאן השמחה הגדולה.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)