הרב אורי שרקי

נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת וירא

מכון מאיר, תש"ע

סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב






האם צחוקה של שרה הוא ביטוי לחוסר באמונה?

מצאנו שיש עיסוק רב בנושא הצחוק בפרשות "לך לך" ו"וירא": אברהם ושרה צוחקים בשמעם את בשורת הולדת יצחק, יצחק עצמו נקרא על שם אותו הצחוק, ואף ישמעאל מצחק. ולא עוד, אלא ששרה אומרת: "צחוק עשה לי א-לוהים, כל השומע יצחק לי" - הצחוק מתפשט לשאר העולם. אנו צריכים אם כן להבין מהו עניינו של הצחוק בכלל, ובפרשתנו בפרט.

נאמר בתחילת הפרשה: "ותצחק שרה בקרבה לאמר: אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן. ויאמר ה' אל אברהם: למה זה צחקה שרה? ... ותכחש שרה לאמר: לא צחקתי, כי יראה. ויאמר: לא, כי צחקת!" (בראשית י"ח, יב-יד). האווירה בפסוקים אלו תמוהה, הויכוח נראה ילדותי משהו. וכן מצאנו את דברי המדרש על פסוקים אלו (ב"ר פרשה מ"ה): "מעולם לא נזקק הקב"ה להשיח עם האשה אלא עם אותה הצדקת". 'להשיח' - לדבר דיבורים פשוטים, דברים של מה בכך (שכן מצאנו במקרא שהקב"ה דיבר עם נשים רבות). כנראה שאצל שרה יש מדרגה כזו של נבואה הדורשת שהדברים יהיו מבודחים. והשאלה היא: מדוע זאת? צריכים לזכור מה עורר בשרה את הצחוק הזה: הופעת נשמתו של יצחק הוא דבר שלא היה כמותו בהיסטוריה כולה, שכן הולדת ולד לאשה עקרה בגיל כה מאוחר זהו דבר בלתי נתפס (בודאי בזמנו). זה שינוי, זו הפתעה, וכל הפתעה גורמת לצחוק (כפי שאמר הפילוסוף אנרי ברגסון במאמרו הידוע "הצחוק"). כמו כן, אנו מוצאים שאדם צוחק כאשר הוא רוצה להתמודד עם דבר שהוא למעלה מכוחו (ובדרך רמז: את מה שאדם יכול ורגיל לקבל אפשר לכנות: 'חוק', ואת מה שמעבר לכך ניתן לכנות: צֵא-חוק, מחוץ ל'חוק', מחוץ לדבר הרגיל והקצוב).

אם כן, אנו מבינים מדוע יש צחוק בעולם, או מדוע אפשרי ששרה צחקה באותה שעה. כל שנותר לנו לברר הוא האם שרה צחקה או לא? הכתוב אומר לנו: "ותצחק שרה בקרבה" - בחלק היותר עמוק שלה, דהיינו: בנשמתה. בתוך נשמתה של שרה התרחש איזשהו שינוי, התרחש צחוק. אפשר לומר בצורה ציורית שבאותה שעה נשמתו של יצחק החלה לרדת לעולם דרך נשמתה של שרה, וזה בודאי "מדגדג" קצת. בכל אופן, שרה מכחישה זאת ובודאי שלא שיקרה. אלא מאי, מבחינתה היא לא הרגישה באותו צחוק פנימי, היא היתה מלאה ביראת שמים בעמדה מול ה' - "לא צחקתי, כי יראה". ולכן 'הוצרך' הקב"ה לגלות לה שהיא צחקה בקרבה, מפני שזה מכין אותה לקראת הופעה חדשה במציאות - נשמתו של יצחק.



מהו חטאם המרכזי של אנשי סדום ועמורה?

במה שעולה מן הפרשה, מספר יחזקאל ומן המדרשים השונים אנו למדים שהיתה בסדום התנגדות אידיאולוגית-משפטית למעשה הצדקה: יש חוק בסדום האוסר לתת צדקה. השאלה היא: כיצד חברה מגיעה למצב שכזה? אין זה אלא מפני שאנו רואים שסדום היתה כולה עשירה, שנאמר: "כולה משקה... כגן ה' כארץ מצרים" (בראשית י"ג, י). בסדום הופיע לראשונה באנושות הרעיון לבנות חברה שבה לא חסר דבר. למעשה, זוהי הטרמה של הרעיון של חברה משיחית, של עולם מושלם. על רקע זה מובן כי בחברה שכזו, ברגע שאדם נותן צדקה הוא חושף את העובדה שיש עדיין חסרון בעולם. אנשי סדום החליטו שהואיל והם הגיעו לעולם משיחי מבחינה מסוימת, עליהם להתנתק משאר העולם (שבו עדיין קיים החסרון). זו היתה הבעיה המוסרית השורשית שלהם. אחת מהנגזרות של הגישה הזו היתה שהם סברו שהואיל והעולם מושלם מבחינתם, אין צורך להביא ילדים לעולם. בפועל, היצרים עדיין היו קיימים אצלם - ובעקבות כך הם הגיעו לקלקול של משכב זכור, של ההִמשכות אחר הדומה ולא אחר השונה, של ההשארות בתוך המסגרת האישית.

אם כן, מה מחפש לוט בסדום? ומדוע אברהם מתפלל להצלתה?

לוט רצה לתקן את סדום, הוא האמין בכל ליבו שהוא מסוגל להמשיך את שליחותו של אברהם אבינו שבא לתקן את העולם כולו. ואף על פי שהוא נכשל במשימתו, בכל זאת אנו רואים שמתוך התהליך הזה יצאה אישיות חיובית - הלא היא דוד המלך: "א"ר יצחק: 'מצאתי דוד עבדי' - היכן מצאתיו? בסדום!" (ב"ר פרשה מ'). וזאת מתי? "וכמו השחר עלה ויחיזקו האנשים בלוט" (בראשית י"ט, טו) - השחר בלשון חז"ל מסמל את הגאולה. כלומר, הרעיון שאפשר להגיע לגאולה שלמה, לחברה המושלמת - התחיל בסדום. סדום זהו אמנם המקום הנמוך בעולם - מבחינה גיאוגרפית ומוסרית כאחד, אך דווקא משם הועלה איזשהו ניצוץ דרך בנותיו של לוט. וזהו האתגר, להעלות את הניצוצות דווקא מן הקצוות היותר נמוכים.

גם אברהם הרגיש שיש משהו שאפשר להציל מתוך סדום. אלא שאצלו זה עוד יותר קיצוני; המדרש שם בפיו של אברהם ביטוי קשה ביותר: "''השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!' - א"ר יצחק: אם עולם אתה מבקש - אין דין. ואם דין אתה מבקש - אין עולם!" (ב"ר מ"ט). כלומר, אברהם מתנגד בשלב הראשון לעצם הרעיון של עשיית דין ברשעים. לנו זה נראה תמוה, שכן סדום היא חברה מושחתת ביותר שאם לא תושמד - היא תמשיך להזיק. האם אברהם מוכן לקחת על עצמו את האחריות לכל הרשע שיתפשט בעולם? ודאי שלא. אלא מאי, אברהם מחפש מה כן אפשר להציל מסדום, כדי לשכנע את מידת הדין שלא לצאת בכל תוקפה. בסופו של התהליך, אל לנו לשכוח שאברהם קיבל את הדין ושב למקומו.



מדוע שרה מגרשת את הגר וישמעאל?

עלינו לזכור שישמעאל הוא האפשרות המקורית שהיתה לו לאברהם להמשך זרעו, זהו בנו בכורו. אברהם אוהב את ישמעאל, שנאמר: "וירע הדבר מאוד לאברהם על אודות בנו" (בראשית כ"א, יא), 'בנו' במובן של ממשיך דרכו. בשלב זה עוד לא נאמר לנו שאברהם רואה את יצחק באותו אופן. ואילו שרה אומרת: "לא ירש בן האמה הזה עם בני עם יצחק" (שם, י). כלומר, אברהם ושרה רואים באופן שונה לגמרי את המשך בית אברהם, הויכוח הוא מהותי. לבסוף, הקב"ה נגלה אל אברהם ומדגיש שיצחק הוא הנבחר להיות ממשיך דרכו של אברהם: "אל ירע בעיניך על הנער כי ביצחק יקרא לך זרע, וגם את בן האמה לגוי אשימנו..." (בראשית כ"א, יב). ולי נראה שההכרעה הסופית של הדילמה שהיתה לו לאברהם אבינו בשאלת ממשיך דרכו - תגיע רק לאחר עקידת יצחק.



מה אפשר ללמוד מסיפור ישמעאל והגר במדבר?

זוהי פרשה מופלאה שניתן לכנותה: פרשת "עקדת ישמעאל". שימו לב למוטיבים הבאים שאנו מוצאים גם בעקדת יצחק: ישמעאל יוצא אל המדבר עם אימו, ושם הוא מוצא עצמו נתון לסכנת מוות. אימו יושבת מרחוק ומשלימה עם מותו, עד שמגיעה ההתערבות מצד מלאך ה' שמונע זאת. לאחר מכן מגיעה הבטחת הזרע, אגב, אולי בעקבות פרשיה זו נזרק לישמעאלים הרעיון של החלפת עקידת יצחק בעקידת ישמעאל. זה המקום אבל סוף-סוף יש הבדלים גדולים בין שתי העקידות, שכן "הקרבתו" של ישמעאל לא היתה רצונית, בך הכל נגמרו המים מן החמת באופן טבעי לגמרי ולא מיוזמתה של אימו. וכן אימו לא היתה מסוגלת להתמודד רגשית עם מותו ולכן מפקירה אותו, וגם אצלה לא מדובר במעשה רצוני-בחירי. בסופו של דבר מתואר לנו שישמעאל הופך להיות אוהב חירות, אך בצורה מופרזת - "פרא אדם", הפרא הוא חמור הבר שאיננו מקבל מרות. נראה שמדובר כאן במשהו שהוא עודנו 'בדרך' להיות יצחק. לכן אפשר לומר שיש כאן מין "טיוטה" של מה שעתיד לקרות בעקידת יצחק, בטיוטה של עם ישראל.



מה בין אמונתו יצחק לבין זו של ישמעאל?

ראשית יש לומר כי לעומת הנצרות שחרגה מן המונותיאיזם הטהור בכך שנטתה אל יסודות אליליים של האלהת אדם, אצל הישמעאלים יש שמירה מפני עבודה זרה. יחד עם זאת, אמונת היחוד של ישמעאל שונה בתכלית מזו של יצחק: דת האסלאם דוחה את כל מה שאיננו היא, וכך הקריאה: "אללה הוא אכבר" (האלוה הוא למעלה מכולם) באה לבטא כניעה וביטול גמור של האדם אל מול מי שגדול ממנו. אבל חסרה כאן האהבה, חסר החיבור. ביהדות הקריאה המרכזית היא: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" - ה' הוא הגורם המאחד, המכליל, המטיב לכל. זהו ההבדל בין מונותיאיזם אקסקלוסיבי (המפריד) לבין מונותיאיזם אינקלוסיבי (המאחד).



מה עומד מאחורי סיפור עקידת יצחק? מדוע נדרש אברהם לניסיון זה?

אנו מוצאים שיחד עם אברהם ויצחק יצאו לדרך גם שני הנערים, שעל פי המדרש היו ישמעאל ואליעזר עבד אברהם (עבד במשמעות של תלמיד, שהיה "דולה ומשקה מתורת רבו אברהם לאחרים" (יומא כה:)). כל אחד מאותם ארבעה אנשים היה נימול: אברהם נימול על פי צו ה'. יצחק נימול מפני שהוא בנו של אברהם - ויש מצוה למול את הבן. אליעזר נימול מפני שהוא עבד - ויש מצוה למול את העבדים. וישמעאל - מדוע הוא נימול? האם הוא בן או עבד? יורש או 'בן השפחה'? אולי הוא שניהם גם יחד. אם כן, כל אחד יכול היה לטעון לכתר 'יורשו של אברהם' - יצחק יטען שהוא הבן הנבחר, אליעזר יטען שהוא התלמיד המובחר, וישמעאל יטען שיש בו גם מזה וגם מזה. וכך ארבעתם יוצאים אל הדרך יחדיו אל עבר הבירור הזה, וממתינים להכרעתו של הקב"ה. עוד קודם לכן, מצאנו בציווי ה' אל אברהם את הדברים הבאים: "קח נא, את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק" (בראשית כ"ב, ב). כל הביטויים הללו אינם מורים כלל על כוונה לשחוט מישהו, אלא אדרבה - לקבוע מיהו הממשיך. אלא שבסיום הציווי נאמר: "והעלהו לעולה" - במה שמעורר בנו מיד קושי לוגי - מדוע הנבחר צריך להשחט? דבר זה מתברר תוך כדי השיחה המופלאה שמתנהלת בין אברהם ליצחק: "ויאמר יצחק אל אברהם אביו: אבי!" (שם, ז). לראשונה אנו מוצאים שיצחק רואה באביו "אב". לא היה פשוט לצדיק מן הסוג של יצחק - צדיק שכל כולו מידת הדין והמוכן להקרבה - לראות את עצמו כהמשך של מי שהוא כל כולו מידת החסד. אנו מוצאים כאן בין השיטין מאבק בין החסד לבין הדין - האם אפשר להמשיך את בית אברהם שהוא כולו חסד דרך צדיק שהוא כולו מידת בדין? התשובה לשאלה הזו ניתנת לנו מיד לאחר מכן, כאשר אברהם עונה ליצחק: "ויאמר: הנני בני" - לראשונה בחייו אברהם מעניק את התואר "בן" ליצחק - ולא לישמעאל. וכתוצאה מן דו-השיח הקצר הזה שניהלו אברהם ויצחק נאמר לנו: "וילכו שניהם יחדיו" (שם, ח). לפי הסבר זה, כל מטרת העקדה היתה להביא לידי איחוד ומיזוג המידות: אם עד כה אברהם היה "אוהב א-לוהים", כפי שאומר הנביא: "זרע אברהם אוהבי" (ישעיה מ"א, ח), לאחר העקידה התברר שיש באברהם גם צד של מידת הדין: "עתה ידעתי כי ירא א-לוהים אתה" (שם, יב). וכפי שלימדנו אנטיגנוס איש סוכו במסכת אבות (א', ג): "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס" - זוהי עבודת ה' מאהבה. וההמשך: "ויהי מורא שמים עליכם" - זוהי עבודת ה' מיראה. בעקבות האיחוד הזה מופיע רמז להולדת יעקב (שהוא המיזוג השלם בין המידות): "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, עקב אשר שמעת בקולי" (שם, יח). כך שאפשר להכליל ולומר שההצלחה של איחוד המידות בעקידת יצחק היא שאפשרה את הופעת עם ישראל בהיסטוריה.



של מי היה הניסיון בעקידת יצחק - של אברהם או של יצחק?

על מנת לענות על השאלה יש צורך לעשות אבחנה בין שני הצדיקים הללו: כאמור, אברהם היה צדיק של מידת החסד המכיר את הקב"ה בתור הבורא, בתור מי שנותן את החיים. לצדיק כזה קשה לקבל את העובדה שמי שנתן את החיים רוצה לקבל אותם בחזרה, ולכן בודאי שזהו ניסיון עבורו - "והא-לוהים (מידת הדין) ניסה את אברהם" (בראשית כ"ח, א). מה שאין כן עבור יצחק, שהיה צדיק של מידת הדין - ועמדתו כלפי הבורא היא שהנברא צריך לשלם את המחיר של מה שהוא מקבל, והמחיר של עצמי חייב להיות בסופו של דבר - עצמי. כך שהעקידה מבחינת יצחק היא לא רק דבר שאין בו ניסיון, אלא זהו דבר המתבקש. יחד עם זאת, ניתן לומר שגם יצחק עמד בניסיון, אלא שניסיונו היה דווקא בסיומה של העקידה - בהתמודדותו עם צו ה' שלא להיות קרֵב ולהמשיך לחיות את החיים. ליצחק התחדש שיש דבר שהוא למעלה ממידת הדין, שהמשך הקיום מתגבר על השאיפה המיסטית של דבקות בבורא באופן מוחלט.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)