הרב אורי שרקי

נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת חיי שרה

מכון מאיר, תש"ע

סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב




מדוע פתיחת פרשת "חיי שרה" עוסקת דווקא במותה?

אפשר להסביר זאת בעזרת התבוננות במשחק המילים שבפסוק: "שני חיי שרה" (בראשית כ"ג, א) - 'שני' במובן של שָנִים, אך גם במובן של: שְנַיִם, פעמיים. כביכול בא המקרא לספר לנו ששרה חיה פעמיים: פעם ראשונה עד מותה, ופעם נוספת לאחר מותה. כלומר, נראה לומר שכוונת המסורת בנתינת השם הזה לפרשה היא לומר ששרה אמנו התחילה לחיות את חייה האמיתיים דווקא בפטירתה. שרה מופיעה בתור הקנאית לקדושת ארץ ישראל, הקנאית לזכותו הבלעדית של עם ישראל לארץ ישראל. בפרשה הקודמת היא עמדה על כך שישמעאל "לא יירש... עם בני, עם יצחק" (בראשית כ"א, י). גם בפרשתנו, היא הראשונה שתקעה יתד - אחיזה ראשונה בקרקעה של ארץ ישראל. דוקא פטירתה היא זו שהכריחה כביבול את אברהם אבינו, לחפש חלקת אדמה שתהיה שלו בארץ ישראל, על מנת לקברה, ובזה החלה אחיזתה של האומה בארץ ישראל - אלו הם חיי שרה. זוהי חיות שאין כמותה, שאנו יודעים שכל מי שיודע לכבד את קברי אבותיו - יודע לינוק מהם חיים, שכן דווקא מתוך שמירת קשר בלתי פוסק עם מערת המכפלה, נשמר קשר לאורך כל הדורות עם ארץ ישראל. אמנם הדבר מפתיע, שראשית אחיזתו של עם ישראל בארצו נעשית דוקא על ידי חלקת קבר, שכן לכאורה ראוי היה יותר שאחיזתו תתחיל דוקא ע"י שדה שעובדים אותה ושיש בה חיים. אלא שכאן הדבר היה נותן מקום לטעות - לחשוב שארץ ישראל היא של עם ישראל במידה והוא מעבד את האדמה, הנובעת מן המחשבה שכל האחיזה תלויה אך ורק בעמל הכפיים ובמעשים. דוקא בקברים אין האדם עושה דבר, אלא הוא שוכב בלבד. הדבר בא ללמדנו שאחיזתנו בארץ ישראל וזכותנו עליה היא זכות עצמית שאיננה תלויה במעשים כל שהם, זוהי זכות נצחית ששום מעשה ושום החלטה לא יוכלו להפקיעה לעולם. החיבור המיוחד שלנו לארץ ישראל מביא לתפיסה חדשה באלוהות. עד אז נקרא הקב"ה בשם "אלוהי השמים" - כאשר אברהם אבינו מדבר עם עבדו על הקב"ה כשהוא - אברהם - היה בחוץ לארץ, הוא אומר: "ה' אלוהי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי" (שם כ"ד, ז), אבל כאשר אברהם מדבר על הקב"ה המולך עליו כשהוא בארץ ישראל, הוא אומר: "ה' אלוהי השמים ואלוהי הארץ..." (שם, ג). אם כן מתחדש כאן חידוש תאולוגי - דרך ארץ ישראל מתגלה שהקב"ה הוא גם "אלוהי הארץ" (כפי שפירש הרמב"ן בעקבות חז"ל על הכתוב הזה). אם כן כל הפרשה כולה רצופה בקנאות עם ישראל ואחיזתו על ארצו.



אברהם לא רוצה לקבל את מערת המכפלה בחסד, הוא רוצה לזכות בה בדין. מדוע זאת?

חוקרי המקרא מבחינים בכך שעל פי החוקים הקדומים מי שיש לו חלקת קבר במקום מסוים - הדבר מורה על כך שהוא אזרח הארץ, ואברהם רוצה להיות אזרח החברה שכעת יושבת בארץ (בני חת). על הדרך הוא מלמד את בני חת דבר נוסף: "גר ותושב אנוכי - עמכם" (בראשית כ"ג, ד) - אברהם מגדיר את עצמו כאן בצורה פרדוקסלית: מצד אחד הוא גר, מצד שני הוא תושב. זהו בדיוק מעמד האדם בעולם הזה - הוא גר מצד נשמתו, והוא תושב (של קבע) מצד הטבע. אברהם רוצה ללמד את בני חת שלא רק הוא ("אנוכי") אוחז בזהות הדואלית הזו, אלא גם הם ("עמכם").



האם עפרון בסיפור הזה הוא דמות שלילית?

אפשר לראות את עפרון כמי שדווקא מנסה לסייע לאברהם. במשא ומתן שהם מנהלים לעיני בני חת, שניהם מעמידים פנים שאברהם בסך הכל יקנה שדה בכסף, שכן מכירת שדה תהיה מקובלת על בני חת ולא תעורר התנגדות. אבל אברהם מסכם עם עפרון שקנית השדה תעשה גם באמצעות חזקה (ע"י הקבורה) - וקבורת שרה בשדה זה תקבע את אופיו של המקום בתור אחוזת קבר. עפרון מודע לכך שהוא תולדה מדורדרת של מה שהיה טהור בעבר ("עפרון" - מלשון עפר, "בן צוחר" - לבן, בוהק), והוא מצפה מאברהם שיהיה זה שירומם את השושלת הנפולה הזו, שיפרה את העפר הזה ולכן מוכן לסייע לו. לא בכדי חז"ל ראו במערת המכפלה לא רק את מקום קבורתם של אברהם ושרה, אלא גם של אדם וחוה - כי זהו המקום שבו הזהות האנושית מוצאת את ההשלמה שלה דרך עם ישראל ומתוך כך מביאה מאוחר יותר ברכה ושפע לעולם כולו.



האם יש קשר ישיר בין עקידת יצחק למותה של שרה?

הפסיכואנליזה (ובראשה פרויד) גרסה שהאדם מובל בעולם על ידי תסביכים, שהמפורסם מביניהם הוא "תסביך אדיפוס", בו האדם מבטא את האהבה הסמויה שלו לאימו ומתוך כך את המאבק שלו עם אביו במין איזשהו ניסיון תת-מודע אפל שלו לרצוח את האב כדי לזכות באם. דווקא בסיפור עקידת יצחק, הראו חז"ל את המסר ההפוך: בהסכימו לעלות על המזבח, יצחק גרם בעקיפין למות אימו כשנענה לעשות כרצון אביו. יש כאן התגברות של המוסר על פני הטבע, התגברות של יצחק על טבעו בכדי לקיים את רצון אביו. עם זאת, יצחק מתנחם כשהוא נושא את רבקה, שנאמר: "ויביאה האהלה שרה אימו" (בראשית כ"ד, סז) - ומגלה מחדש את אימו דרך אשתו.



יצחק נתפס כדמות פסיבית, האם זהו דבר חיובי או שלילי?

הפסיביות הייחודית של יצחק מגלה עוצמה בלתי רגילה. בד"כ האקטיביות נחשבת למעלה לעומת הפסיביות, אלא שיצחק גילה סגנון חדש של צדקות, והוא: הקדושה המוחלטת. יצחק הוא בבחינת עולה תמימה הרואה את העולם כאידיאלי. זהו אדם שמעל לסדר העולם הזה, המוסר את האקטיביות לסובב אותו, והוא עצמו כצופה עליו מלמעלה. יצחק היה כל כך קדוש, שהוא איננו מפחד מהשפעות חיצוניות, הוא יודע מראש מה לסנן ומה להעלות. אדם שכזה מותר לו להיות פסיבי, זהו סגנון העבודה המיוחד לו: מישהו אחר מביא לו את אשתו, מישהו אחר גורם לו לברך, וכו'. יש במעשיו אלה גילוי של אופטימיות רבה, הוא יודע להתמודד עם כוחות שאחרים לא יודעים כיצד להתמודד עימם; הוא יודע להתמודד עם עשו, הוא גם היחיד מבין שלושת האבות שעסק לא רק במרעה (מלאכתו של הבל) אלא גם בחקלאות (מלאכתו של קין), העושר של העולם הזה איננו מרתיע אותו. אף התפילה של יצחק קרויה 'שיחה' - "ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית כ"ד, סג), שיחה היא דיבור פשוט, בדברים הפשוטים ידע יצחק לעבוד את ה' - להסתובב בין השיחים, לראות את השקיעה. על יצחק גם נאמר: "והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו" (שם כ"ו, ח) - דבר שלא יוחס לאף אחד אחר, משום שיצחק במדרגתו תיקן אף את חטא אדם הראשון, ואצלו אפילו החיים האינטימיים האישיים הם מתוקנים וראויים להכתב בתורה. לאור זאת אפשר לומר שיצחק מבטא שיבה אל הקדושה שבטבע.



מדוע אברהם התעקש שאליעזר לא ישיב את בנו לחרן?

אברהם משביע את אליעזר: "השמר לך פן תשיב את בני שמה" (בראשית כ"ד, ו). זאת משום שאצל משפחתו של אברהם היו שתי אופציות - האחת של נחור, שגורסת שיש להקים קהילות קוסמופוליטיות בארם, והשניה של אברהם - הבונה עם בארץ ישראל ומשם מקרין אל שאר העולם, כאשר בסופו של דבר ההכרעה היא לטובת בית אברהם.



האם יש משמעות מיוחדת לחזרה על הסיפור?

ראשית, חז"ל אומרים לנו: "יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים" (בראשית רבה פרשה ס', ח). אליעזר מספר דברים של מה בכך, ואנו למדים מכך את דרכי הענווה של אליעזר שמכנה את עצמו: "עבד אברהם אנוכי" (בראשית כ"ד, לד) (עבד גם במובן של תלמיד). שנית, לעיתים אליעזר מכונה "עבד" ולעיתים "איש", כך למשל בפסוק: "ותלכנה אחרי האיש, ויקח העבד את רבקה" (שם, סא). במקרא, המילה "איש" מציינת את המלאך (כמו בפרשת "וירא"). ניתן ללמוד מכך שיש בסיפור זה שני מישורים - האחד הוא טבעי, והשני הוא מישור בו המלאך פועל, מהלך אלוהי.



"ויען לבן ובתואל" - מהיכן הגיע בתואל פתאום?

לפעמים, כשצריך לבצע מהלך מכריע בתולדות האנושות או עם ישראל, מצטרפות לשעה נשמות הדורות שעברו כדי להשתתף במאורע. מקובל בישראל שאף בשעת חופתו של אדם נעשה כן. כמו כן מצאנו שאמרו על מצרים (בנו של חם) שעמד מקברו בשעה שטבעו המצרים בים כדי לצפות באובדן אומתו. נראה שעל פי היסוד הזה אפשר להבין את הפסוק המדובר. הלוא בבוא עבד אברהם אל בית רבקה יש לו שיג ושיח עם לבן אחיה ועם אמה, כאשר הכל מצביע על כך שבתואל אבי רבקה כבר אינו בין החיים. למרבה הפלא בשעה שמגיע השלב שבו יש להכריע לטובת הזיווג עם יצחק נאמר: "ויען לבן ובתואל: מה' יצא הדבר" (בראשית כ"ד, נ). הקושי בולט: היכן היה בתואל עד אותה שעה וגם אחרי אותה שעה? מדוע נאמר "ויען" לשון יחיד ולא לשון רבים, כאילו לבן מדבר לבדו? מדוע קודם לבן (הבן) לבתואל (האב)? קשיים אלה הביאו את חז"ל לדרוש שלבן לא כיבד את אביו וקפץ לענות במקומו, ושבתואל גם מת באותו מעמד. אך ניתן לומר שבשעה שהביע לבן את הסכמתו לנישואי רבקה, הצטרפה לרגע נשמת בתואל מהעולם העליון ודיבר מפיו של לבן בנו, הן משום שהיה זה מאורע מכריע בתולדות האומה והעולם, והן משום שהיתה זו שעת חופה, וכך הכל מיושב היטב.



מדוע לאחר שיצחק נושא את רבקה - אברהם נושא את קטורה לאשה?

אפשר לומר שברגע שאברהם מצא אשה ליצחק - הוא סיים את משימתו האחרונה, והוא יכול להתמסר לרעיון הראשוני שלו - האוניברסליות - ולהביא אומות נוספות לעולם. כך נולדה לה אומת מדין, דרכה נפגוש את יתרו כהן מדין שישמש מקום קליטה והדרכה למשה רבינו.

חז"ל אומרים ש"קטורה - זו הגר" (רש"י בשם חז"ל בבראשית כ"ה, א). אפשר לומר שזהו דגם מתוקן של הגר, שהרי בבית אברהם אפשר לעבור תיקונים ולהשתנות. כך למשל כאשר יצחק וישמעאל משתתפים בהלוית אברהם אביהם, חז"ל מצאו רמז לחזרתו בתשובה של ישמעאל בכך שהעמיד את יצחק לפניו והכיר בו כבן הגבירה, כאשר עד לאותו רגע היה קושי אצל ישמעאל להשלים עם עצם קיומו של יצחק (לא מצאנו במקרא אף לא שיחה אחת בין השניים). בהקשר זה נזכיר שמאז מלחמת ששת הימים חלק מהאומה הישמעאלית חווה גלות דווקא אצל בני יצחק. ואולי דרך האינטראקציה הזו נזכה יום אחד לראות שגם בני ישמעאל מכירים את תפקידם שאינו משפיל כלל וכלל - לסייע להפיץ את תורת ישראל בעולם.



מה ניתן ללמוד מהעיסוק בסוף הפרשה בצאצאי אברהם?

נאמר: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ולבני הפילגשים אשר לאברהם, נתן אברהם מתנות וישלחם... קדמה אל ארץ קדם" (בראשית כ"ה, ה-ו). נשאלת השאלה: אם אברהם נותן הכל ליצחק, מה נותר לו לתת לבני הפילגשים? אפשר לומר שאברהם נתן ליצחק את מה שבאמת שייך לו - זוהי ארץ ישראל. זאת משום שיעודו של יצחק שונה משל ישמעאל; יצחק מקיים את קדושת הכלל הלאומית דרך מדינה (ממנה הוא יקרין לעולם כולו את סוד הקדושה הכללית) ולשם כך הוא זקוק לארץ. לעומת זאת, ישמעאל שעסוק בהפצת אמונה דתית אין לו צורך במדינה או בארץ. אדרבה, ההשתרשות בטריטוריה עשויה לעכב את הקוסמופוליטיות של המסר, ולכן אין לו כל חלק בארץ.

נוסף לכך, בסוף הפסוק נאמר: "קדמה אל ארץ קדם" (שם) בכפילות כזו המרמזת על המזרח של המזרח, הלא הוא המזרח הרחוק. יש כאן מין רמז להשפעה רוחנית של אברהם אף על המזרח הרחוק, ואמנם מצאנו שהוְדוֹת - כתבי הקודש ההודים - נכתבו פחות או יותר בתקופתו של אברהם, ולמרבה הפלא מצאנו שהם מעניקים את השם "ברהמה" למי שברא את העולם. דבר זה איננו מקרי, שכן חז"ל דרשו על הפסוק: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" (בראשית ב', ד) - "אל תקרי "בהבראם" אלא 'באברהם'" (זהר ח"ב עט.) - שבשביל אברהם נברא העולם. וכן באגדת רבותינו בפרק חלק (סנהדרין צא.) מוזכר שאברהם מסר כוחות רוחניים לאותם העמים. עניינים אלו יכולים אולי להסביר את המשיכה של כמה יהודים אל המזרח הרחוק, במטרה נסתרת להשיב ולהעלות את אותם ניצוצות אבודים.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)