הרב אורי שרקי

נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת וישב

מכון מאיר, תש"ע

סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב




כיצד יעקב 'נפל' לטעות של אפליית אחד מבניו, דבר שחש על בשרו?

רבותינו אמרו (גיטין מג.): "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן". נראה כי קשה להיות חכמים לפני מעשה, ביחוד בניסיון היסטורי רחב היקף שכזה. ובאמת, מאוחר הרבה יותר התורה מציינת במפורש את הטעות הזו, באמרה: "כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה, וילדו לו בנים - האהובה והשנואה, והיה הבן הבכר לשניאה... לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכר" (דברים כ"א, טו-טז). כרוצה לומר - מה שנעשה, אל תעשה זאת יותר. כך גם מצאנו בתלמוד (שבת י:): "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת [=צמר משובח] שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו - נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".

ולמרות זאת, אפשר להסביר את התנהגותו של יעקב באופן הבא: יעקב סובר שאין זה משנה מה יבחר - להעדיף את הבכור או לא, בסופו של דבר המגמות שצריכות לצוץ באומה - תצוצנה; לעולם יהיה צאצא שידבק בשיטתו של יוסף, וצאצא שינטה אחר שיטתו של יהודה. ואם כך, מדוע שלא ללכת אחר הנטיה הטבעית, שהיא - לאהוב את יוסף מכל בניו? רמז לדבר מצאנו בבואם של האחים להרוג את יוסף, כאשר הם בעצמם אומרים: "ונראה מה יהיו חלומותיו" (בראשית ל"ז, כ), כלומר - גם אם נהרוג את יוסף, גם אילו יעקב לא היה מבדיל בין הבנים, השיטות השונות בעם תמשכנה להתקיים בצורה זו או אחרת.



האם יוסף היה בעל מידת הגאוה?

זה מה שהיינו עלולים לחשוב ולייחס לו ליוסף, אלא שלמרבה הפלא - התורה מגלה לנו שיוסף היה צדיק. עד כדי כך שבמהלך הדורות יוסף נחשב לצדיק הגמור, צדיק יסוד עולם. ואולי דווקא דבר זה מושך את ההתנגדות אליו, שהרי מי שהוא לגמרי טהור, שאין לו רבב - גם איננו מושך אהדה. ידועים דברי התלמוד (יומא כב:): "אין ממנים פרנס על הציבור, אלא אם כן קופת שרצים תלויה מאחוריו". יוסף איננו כזה - ליוסף אין קופת שרצים, הוא בסדר גמור. אולי דווקא דבר זה הוא שגרם לכך שיוסף לא יהיה זה שינהיג את האומה - לא מפני חסרון אישי שבו, אלא דווקא משום שלמות יתירה שיש בו.



מהו שורש המחלוקת של יוסף והאחים?

ברור שיש כאן מחלוקת מהותית בין יוסף לאחיו לגבי אופיה של האומה. לאחר שתמה לה גלות יעקב, יעקב חוזר לארץ ישראל: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" (בראשית ל"ז, א) - זוהי תמצית כל השאיפה המשיחית: ישיבה בשלוה בארץ ישראל (בניגוד להתגוררות ארעית בה). אלא שאז קפץ עליו רוגזו של יוסף. יוסף מציע איזושהי צורת קיום שאיננה תואמת את הישיבה בארץ כנען; הוא חולם על כוכבים בלילה - כאשר הלילה מסמל את הגלות, כלומר: יוסף מעוניין בצורת קיום שתביא את האומה בסופו של דבר אל מחוץ לבית, אל מצרים, והוא רואה בכך אידיאל. וכך, באמרו: "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה" (בראשית ל"ז, ז) - מתברר שמה שיוסף רוצה לעשות הוא לאסוף את החיטה בשביל העולם כולו, הוא רוצה לתקן את העולם דרך המימד הכלכלי (הלא ידוע שמשפחת יעקב אבינו לא היתה זקוקה כלל וכלל לעבודת הקרקע, רעיית צאן הספיקה להם. לכן, חלומו של יוסף בהכרח מבטא חזון גדול יותר).

הדברים באים על רקע השאלה - מהי הדרך האמיתית להגיע לידי מימוש חזונה האוניברסלי של האומה - "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית י"ב, ג)? ויכוח זה החל עוד בבית עבר - בין נחור לבין אברהם, בין מי שאומר שצריך לפנות מן המרכז אל הפריפריה, כלומר - לצאת מן המרכז של עם הסגולה ולהאיר את חשכת האומות, להשתלב בנקודות השפעה בתרבות הכללית ומשם להאיר עליה, לבין מי שאומר שצריך ללכת מן הפריפריה אל המרכז - ליצור מרכז של קדושה, מדינת קודש, כאשר אל אותו מרכז "ונהרו אליו כל הגוים" (ישעיהו ב', ב). יתכן מאוד שזהו שורש המחלוקת בין יוסף ליהודה והאחים. אפשר לומר שבזה יוסף היה דווקא נאמן לנסיונות של אבותיו: אברהם, יצחק ויעקב; של אברהם - אצל נמרוד, של יצחק - אצל אבימלך, של יעקב - אצל לבן. האחים אומרים כאן ליוסף - כל הנסיונות האלו נכשלו, וג' פעמים "הוי חזקה" (בבא קמא קו:), ולכן צריך לפנות אל הדרך האחרת, אל "וישב יעקב בארץ מגורי אביו". מבחינה זאת, יוסף מציע דגם שמהווה מבחינת האחים סכנה (עד כדי כך שיוסף נחשב מבחינתם ל"רודף" של האומה); הרעיון הזה שאנחנו נאיר אצל אומות העולם בתוך התרבות שלהם, ואחר כך הם יודו לנו (כשיטתו של הרש"ר הירש) - התברר בסופו של דבר ככשלון מובהק. שיטה זו המליאה נדיבות לב, התבררה כאסון כבר בימי אברהם, יצחק ויעקב והאחים ידעו זאת, אלא שיוסף מפני שהיה צעיר, והתורה מדגישה את צעירותו, לא היה מודע לסכנות שבדבר באותה שעה.

יחד עם זאת, ניתן לומר שעל כל צד במחלוקת הזו צריך ללמוד משהו מן השני: אם נבודד את יוסף מאחיו, נקבל יהדות קוסמופוליטית על סף ההתבוללות. יוסף סומך על כך שהוא יעמוד בצדקותו, על זה שמצד הסגולה שלו - הוא נשאר תמיד "ישראל", "עברי", וכתוצאה מכך הוא יכול להרשות לעצמו את הכניסה העמוקה כל כך לתרבות המצרית. מצד שני, אם נבודד את יהודה מיוסף, נקבל דמות שמתמקדת רק בזהותה הפנימית ולא חושבת כלל על השפעה על זהויות אחרות. דווקא האינטראקציה בין יוסף ליהודה, הדיאלקטיקה הזו היא זו שבונה בסופו של דבר דגם שיכול לתפקד בתור "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, ו) המשפיע על כל העולם כולו.



האם לעד נועדנו לסכסוכים ומחלוקות בין האחים?

מתוך שאלתך ניתן להסיק דבר עמוק: האהבה בין האחים בעם ישראל (ובכלל) היא איננה דבר הברור מאליו. למחלוקות בין האחים יש גלגולים רבים בספר בראשית (קין והבל, אברהם ולוט, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, יוסף ואחיו), והתורה מבהירה לנו שאי אפשר לסיים את ה"ראשית" כל עוד שלא נפתרה הבעיה באופן שורשי; כל אימת שלא נפתרה "בעית השלום", אי אפשר להתחיל את ההיסטוריה של עם ישראל ושל העולם כולו. נאמר: "ולא יכלו אחיו דברו לשלום" (בראשית ל"ז, ד) - האחים לא יכולים לשאת את השלום ביניהם כל אימת שהם לא פתרו את הבעיות. מביא רש"י שם בשם חז"ל: "מתוך גנותם למדנו שבחם, שלא דברו אחת בפה ואחת בלב" - לא מתוך ותרנות על האמת ניתן להגיע לשלום, אלא אדרבה - מתוך שמלכתחילה לא יכלו דברו לשלום, מפני שהיו אנשי אמת, מתוך כך מובטחים הם שסופם להגיע לשלום, כפי שבאמת היה בסוף הסיפור. ומכאן מוסר השכל בכלל לדרכי השגת השלום לאורך הדורות - אי אפשר "לייצר" שלום על ידי טאטוא הבעיות מתחת לשטיח, חיבוקים והסכמים חיצוניים בלבד, מבלי שדנים בשורש המחלוקת באופן גלוי.

יש לנו מזל גדול - אנו היהודים - שיש לנו תעודת ביטוח; הרי מאחר ו"מעשה אבות סימן לבנים", התורה הקדימה וסיפרה לנו את הסיפור שעתיד לחזור ולהישנות בעתיד: אתם עתידים לריב עד שכמעט ותהרגו האחד את השני, אך לבסוף תעשו שלום. איך בדיוק יעשה השלום? זה יהיה כואב, יהיו הרבה בירורים בדרך, אבל מובטח לכם שלבסוף האחים יבינו האחד את השני.



מה ניתן ללמוד מסיפור מכירת יוסף לדורנו?

בפרשה הבאה נקרא את הפסוק: "ויכר יוסף את אחיו, והם לא הכירוהו" (בראשית מ"ב, ח). בפסוק זה טמון סוד להבנת המחלוקות בעם ישראל. כאמור, כדי לבנות את בית ישראל אנו זקוקים לכוחות שונים - ואף מנוגדים זה לזה. כיום, המתח הגדול ביותר הקיים בחברה הוא בין ה"חילוניים" ל"דתיים", או: בין "חילוניים" שיסדו בסופו של דבר את מדינת היהודים, לבין "דתיים" שהיו מסורים לקודש אך לא תמיד היו מעורים בהיווצרות הזהות הלאומית החדשה. הרב קוק אמר שישנן שלוש מגמות שצריכות להתפתח בכל אומה, והן: המודעות אל הקודש, המודעות הלאומית והמודעות הקוסמופוליטית, כאשר דווקא מתוך החיבור של שלוש המגמות הללו אפשר לספק את צרכיו האמיתיים של האדם. בכדי שהדבר יעשה צריך שתהיה דיאלקטיקה אמיתית, שכל אחד יתמסר לתחום שלו ולא יבין את השני, בבחינת "והם לא הכירוהו". כלומר, יש משמעות מטא-היסטורית לאי ההבנה של מגזר אחד את המגזר השני. על גבי זה, ישנו המבט הכולל של בעלי "הקודש העליון" המהווים מעין מפלגת-על. אלו הם אותם הצדיקים המסוגלים לראות את המשמעות של כל אחד מן המגזרים, והיכולים להוות את הדבק המאחד ביניהם. הם מהווים בחינת "ויכר יוסף את אחיו".

נוסף על האבחנה הדואלית הזו על קיומן של מחלוקות בעם, נראה כי יש דרך טבעית להגעה לאחדות. כל מגזר מבין שאם הוא מקצין את העמדה שלו, הוא לא יכול להתקיים לבדו - מפני שהוא מתכחש לצרכי החיים האמיתיים שלו. יוצא, שבסופו של דבר הדבק של האחדות הוא גם דבר הצומח מאליו. ועיננו הרואות שהמגזרים במדינת ישראל, עם כל הוויכוחים המרים ביניהם, הולכים ומתקרבים זה לזה וכבר יותר נוחים הם להקשיב האחד אל השני. השאלה שנותרה היא: מי בראש? מה יהיה הכיוון המוביל? מי בסופו של דבר יקבע מהו הכיוון הכולל של החברה?



האין זה בעייתי שמלכות בית דוד צמחה דווקא מתוך סיפור יהודה ותמר?

ההפך הוא הנכון. ראשית, דווקא המסוגלות לכלול גם את החסרון, היא השלמות האמיתית של המנהיג. וכך, בניגוד לנצרות ולאסלאם שבו יש האללה של המנהיגים, ביהדות כמעט תמיד תמצא נימה של ביקורת כזו או אחרת אפילו כלפי גדולי הנביאים, וזהו חלק מאנושיותם. יתרה מכך, אם אנו רואים את דמות המשיח בתור מי שמסוגל לתקן, אז בכדי לתקן - צריך הלא לפנות אל המקולקל, שכן אינך יכול לתקן את מה שכבר מתוקן. כלומר, יש איזה הכרח מונותאיסטי שנפש המשיח תופיע מתוך כללות המציאות, מתוך תהליכים מורכבים ומושכי ביקורת, כאשר אנו רואים מבפנים קו של טהרה שהולך ועולה לו.

אנו רואים שהשושלת המשיחית עוברת באופן עקבי דרך סדרה של סיפורים שקליפתם החיצונית נראית בעייתית, כאשר מתברר למפרע שלא היתה כל בעיה. כך בסיפור יהודה ותמר - אם באמת תמר זנתה, היא היתה מחויבת מיתה לפי החוקים של אותם הימים. אך מכיוון שההריון היה מיהודה, מי שלא היה בסדר היה דווקא יהודה שלא ייבם את תמר (הרמב"ן אומר שבימי קדם היבום נהג בכל הקרובים, שלא כמו היבום שציוותה עליו התורה מאוחר יותר). אם כן, תמר התנהגה באופן שמשך אליה ביקורת, אך למפרע התברר שהיא היתה הצדקת הגמורה בכל הסיפור. כך גם אצל רות המואביה (ממנה יצא דוד המלך) - שחברה אל עם ישראל למרות שנאמר "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" (דברים כ"ג, ד), אך חז"ל דרשו: "מואבי ולא מואבית" (יבמות עו:), כלומר - גם כאן מצאנו שהיתה הצדקה לדבר. כמדומני שיש פה מסר עבור כללות הרע העולמי: אנו רואים בעולם הרבה רע. איננו יכולים לתת הצדקה לרע, חלילה, אבל אנו רואים שלמפרע מתברר שיש משמעות חיובית בהנהגה האלוהית לדברים רבים שבמבט ראשוני נדמה כי אין בהם אלא רע.



האם אשת פוטיפר היתה באמת אסורה ליוסף?

בודאי. גם אם לא נאמר שיש כאן איסור "אשת איש", יש בזה בודאי איסור "גזל". כך שאיך שלא נפרש זאת, מדובר באחת משבע מצוות בני נח שעליה יוסף היה מצווה. מה גם שיוסף עצמו אומר במפורש: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, וחטאתי לא-לוהים" (בראשית ל"ט, ט). מעניינים מאוד הם דברי חז"ל בנוגע לדבר שעצר את יוסף מלעבור את העבירה: "באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון" (סוטה לו:). נראה בפשטות שיוסף הבין כי אם הוא יכשל באשת פוטיפר, בניו בסופו של דבריו כבר לא יהיו דומים לאביו. כלומר, יוסף יכל למתוח את חבל ההתערות במצרים עד גבול מסוים, והגבול הוא אשת פוטיפר, כאן זה חייב היה להעצר.

יוסף מהווה דגם של צדקות שרק יחיד יכול לעמוד בו, וכפי שאומר רש"י בפתיחת ספר שמות: "ויוסף היה במצרים - הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועמד בצדקו" (שמות א', ה), רק אדם כיוסף יכול להיות צדיק במצרים. לכן, יוסף היא דמות הנחשבת לחיקוי על ידי היחיד, אבל אין זו הנהגה לכלל. ברגע שכל משפחת יעקב באה למצרים, כבר אי אפשר להתנהג כמצרי, מוכרחים להתנהל במין איזה גטו-מגן בדמות ארץ גושן, מחשש להיטמעות בתרבות המצרית. במובן זה, יהודה הוא זה שהופך את יוסף ל"ציוני" בסופו של הסיפור, כאשר על ערש דוי אומר יוסף לאחיו: "פקוד יפקוד א-לוהים אתכם, והעליתם את עצמותי מזה אתכם" (בראשית נ', כה).

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)