הרב אורי שרקי

נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת מקץ

מכון מאיר, תש"ע

סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב




הפרשה פותחת בתיאור יוסף כפותר חלומותיו של פרעה. מדוע יש עיסוק רב בחלומות?

"חלום - אחד משישים בנבואה" (ברכות נז:). החלום הוא היכולת לצאת מן הקיבעון ולהפיח תקווה באדם לעתיד טוב יותר. התלמוד אף אומר (ברכות נה:) כי אדם שלא חולם שבעה ימים נקרא 'רע'. על רקע הדברים האלו בולטת המילה "פרעה" המופיעה בפסוק הפותח את הפרשה: "ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם" (בראשית מ"א, א) - דווקא פרעה הוא זה שחולם. היינו יכולים לחשוב שחלומות הם נחלתם של העבריים בלבד (שכן עד כה, אברהם, יעקב ויוסף תוארו כמי שחלמו חלומות), וכאן מודגשת העובדה שגם פרעה מסוגל לחלום. יוסף - בעל החלומות - מגיע לארץ שבה מתייחסים אל החלומות כאל משהו מאיים שזקוקים לקבץ את מיטב המוחות כדי להתמודד עימו. מעניין שעצם נוכחותו של יוסף העברי גורמת לכל סביבתו לחלום - בתחילה שר המשקים ושר האופים חלמו כשהיו בכלא יחד עימו, וכאשר שר המשקים משתחרר ומגיע אל המלך - אף המלך חולם.

איך יתכן שיש מלך גוי שחולם חלום? כנראה שזהו מלך שהוא בדרך להיות 'עברי'. הדברים מתבהרים תוך עיון בתוכן חלומו של פרעה: פתרון חלומו של פרעה נראה מן הצד פשוט למדי - בתחילה מופיעים בחלום אלמנטים שמנים ודשנים (פרות, שיבולים) ולאחר מכן רזים וכחושים. לכן סביר להניח שהדבר מורה על כך שבתחילה יש מה לאכול, ולאחר מכן אין. יתר על כן, בשפה המצרית העתיקה פירוש המילה "פרה" הוא גם: שנה. כך שגם ענין שבע שנות השבע והרעב היה אמור להיות דבר של מה בכך עבור חרטומי מצרים וחכמיה, אלא שלמרבה הפלא הם לא מצליחים לפענח את החלום. כאשר יוסף פותר את החלום כלאחר יד - מיד מתייחסים אליו בכבוד ופרעה ואף מציעים לו להיות יד ימינו. כל הסיפור הזה יכול להראות קצת מגוחך או ילדותי, אלא אם כן אנו מבינים את ההקשר והסביבה בהם הדברים מתרחשים: אנו עוסקים כאן בחברה שבה מציאות של רעב נתפסת כדבר שהוא בלתי אפשרי. זאת משום שעל מנת שמצב כזה יקרה - כוחות הטבע צריכים להפסיק לעבוד, ובמצרים כוחות הטבע הם אלים - כוחות מוחלטים שלא יכולים להשתנות. במצרים כולם הם עבדים - העבדים הם עבדים לאדוניהם, המצריים הם עבדים לפרעה, פרעה הוא עבד לאלים, והאלים הם עבדים לטבע. זהו עולם דטרמיניסטי מוחלט שבו הרעיון של חירות לא קיים, המחשבה על שינוי הנה הטרודוקסית ואינה יכולה לעלות על הדעת. מדוע אם כן, מסוגל היה פרעה לחלום על שינוי? משום שהוא היה בדרך להיות עברי. לכן הוא יכול היה לחרוג מן האידיאולוגיה הכפויה על ידי המערכת התרבותית של מצרים, ולהוות הזדמנות נדירה להשפעת ביתו של אברהם בקרבה.



מהי חשיבות המספר שבע ביהדות?

המספר שבע הוא מספר לא שלם. לעומתו, המספר חמש סימל בעת העתיקה שלמות. זהו המספר האהוב על מצרים בעת העתיקה, וכך מצאנו שיוסף נותן לבנימין "חמש חליפות שמלות" (בראשית מ"ה, כב). עד היום אגב, המספר חמש מייצג מזל - את "היד השלמה". וכן בסולם המוסיקלי הסיני עד לא מזמן היו רק חמישה תווים, ובעולם הרומי העתיק היו חמישה ימים ולא שבעה. לעומתו, המספר שבע אמנם מורה על שלמות מסוימת בכך שהוא מסמל ששה כיוונים (מזרח, מערב, צפון, דרום, מעלה, מטה) ואת נקודת המרכז, אך עדיין הוא מזמין אותנו לקראת שלמות מלאה יותר, כאילו שיש עוד משהו שצריך להתפתח. זו הסיבה שהמספר שבע הפך למרכזי ביותר אצל העברים - שבעת ימי השבוע, שבע שנות השמיטה וכדומה - כמסמל את ההכנה אל השלמות (או: "ההשתלמות").



מדוע מתנכר יוסף אל אחיו היורדים לשבור לחם במצרים?

אנו רואים שיוסף - עוד טרם שפגש את האחים - רואה במצב שאליו הגיע במצרים כמצב אידיאלי. דבר זה בא לידי ביטוי בשמות שנתן יוסף לבניו: למנשה קרא בשם זה מפני ששכח את כל שארע לו בבית אבא - "נשני א-לוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי" (בראשית מ"א, נ"א), ולאפרים קרא בשם זה על שם ההצלחה במצרים - "הפרני א-לוהים בארץ עניי" (שם, נ"ב). יוסף מבחין בכך שההשגחה סידרה לו להיות בעמדת מפתח בתרבות הגדולה ביותר באנושות. אפשר אולי לומר שהוא רואה את מצרים כסוג של עם סגולה אותו עליו להפרות בתור נצר לאברהם. על רקע זאת הוא מבקש ממשפחתו - אותה העדיף לשכוח - שלא תפריע לו בביצוע התפקיד הגדול שהוטל עליו, וזו הסיבה שהוא מתנכר אל אחיו. בנוסף, יש נקודה שניקרה בתת-המודע של יוסף והפריעה לו, והיא: מיהו האחראי למכירתו? אם נשחזר את תהליך המכירה נראה שהוא החל בכך שיעקב הוא זה ששלח את יוסף אל האחים, ומיד בהגיעו אליהם הוא נזרק לבור. יוסף התחיל לתהות שמא האחים הצליחו לשכנע את אביהם בפסולו של יוסף. אין זה מובן מאליו שאהבתו של אביו אליו בתחילת הדרך המשיכה, וגם את הדבר הזה יוסף רצה לברר.



מדוע יוסף מתעקש שהאחים יורידו אליו את בנימין?

בתחילה יוסף מדבר קשות עם אחיו (כפי שהסברנו), ובשלב מסוים הוא נזכר בחלומותיו - בהם ראה אחד עשר כוכבים משתחוים לו, וכעת הוא רואה שמולו ניצבים רק עשרה כוכבים (אחים) המשתחווים לו. ואז שואל יוסף את עצמו - היכן הכוכב החסר? שמא גם את בנימין זרקו האחים לבור? אם נתבונן בשיחת האחים בינם לבין עצמם - שיחה אותה שמע יוסף מן הצד והבין את האמור בה - נראה כי האחים אומרים דבר שיכול להשתמע לשני פנים: "ויאמרו איש אל אחיו: אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו" (בראשית מ"ב, כא). הם בוודאי מתכוונים ליוסף, אבל היה אפשר באותה מידה לחשוב שמדובר על בנימין. וכן, כשראובן אומר להם לאחר מכן: "הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש" (שם, כב) - יתכן שיוסף מבין מכך שהאחים הרגו את בנימין, ולכן מיד כששמע זאת הוא סר מעליהם ובוכה מרוב צער. זו אם כן הסיבה יוסף מתעקש לראות את בנימין במו עיניו. לאחר מכן, כאשר בנימין מגיע עם יהודה אל יוסף, יוסף נוקט בתחבולה וגורם לגביעו להתגלגל אל תוך אמתחתו של בנימין. את מעשהו זה של יוסף רואה הרמב"ן בתור תחבולה להחזרת האחים בתשובה, אבל ניתן גם לפרש שהיתה כאן כוונה מצד יוסף להשאיר את בנימין איתו ולשלח את האחים לדרכם, שכן יוסף לא יכל לדעת בוודאות שהאחים לא יפקירו את בנימין. כלומר, יוסף מגלה כאן אחווה של אח אל אחיו מאימו.



מדוע יהודה ולא ראובן נבחר להיות הערב על בנימין?

כאשר אמר ראובן ליעקב שיהרוג את שני בניו אם לא ישיב את בנימין, אמר רש"י: "לא קיבל דבריו של ראובן. אמר: בכור שוטה הוא זה" (בראשית מ"ב, לח). ראובן הוא בכור שמשפל לא מעט - במקרה דנן, במכירת יוסף עצמה וכן כאשר עלה אל יצועי אביו. אף על פי כן, יש ללמד עליו זכות - שכן יש דבר אחד שבולט אצלו לעומת יתר השבטים, והוא: האנושיות והחמלה הרבה שיש לו כלפי הזולת.

יהודה לעומתו מתגלה כמי שהתבונה הפוליטית בולטת בו, עד שהוא אומר: "אנוכי אערבנו" (בראשית מ"ג, ט) - כאן לראשונה מתגלה היסוד של הערבות ההדדית בעם ישראל, שלא היה קיים עד כה (אצל קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו). לראשונה, מופיע דבר שהוא חזק יותר מהקשר המשפחתי הפשוט, שכן יהודה ובנימין הם אחים - אך לא מאותה האם, ולמרות זאת יהודה מגלה לנו שהם קשורים זה לזה בקשר גדול יותר, והוא: קדושת כלל ישראל.



מה מסמל שבט בנימין בהיסטוריה היהודית?

מה שתמיד קיים אצל בנימין הוא: מסורת של שתיקה, מסורת שהתחילה כבר אצל רחל ששתקה כאשר לאה אחותה קיבלה את הסימנים. כך גם על שאול נאמר שהיה: "נחבא אל הכלים" (שמואל א י', כב), על אסתר (שהיתה צאצאית של שאול) נאמר: "אין אסתר מגדת עמה ואת מולדתה" (אסתר ב', י), ולאורך כל הפרשות שלפנינו בנימין שותק כאשר הוא המוקד של כל העימות בין יוסף ואחיו. כלומר, לאורך ההיסטוריה כולה שבט בנימין נמצא על תקן השתקן שכולם מצפים למוצא פיו.

אפשר לומר שבנימין מסמל את העתיד, את היהודי העתידי. הוא היחיד מבין האחים שלא נולד בגולה אלא בארץ ישראל, הוא ה'צבר' היחיד. הוא מסמל את מה שהיהודי עתיד להיות - ולכן כל אחד מהאחים רוצה אותו יחד איתו. כאשר קורע אחיה השילוני את שלמתו של ירבעם מעליו ומחלקה לשנים עשר קרעים (כנגד שנים עשר שבטי ישראל), הוא אומר שעשרה חלקים יפרדו מעל שלמה וינתנו לו, קרע אחד ישאר אצל בית דוד (שבט יהודה), ואילו את הקרע האחרון הוא לא מזכיר. כנראה שקרע זה מסמל את שבט בנימין שעליו להחליט בעצמו אל איזו קבוצה לחבור, והיכן שבנימין יהיה - שם תמשיך ההיסטוריה; אם שבט בנימין היא מצטרף אל שבטי הצפון (כפי שכמעט קרה בימי שבע בן בכרי), אז ההיסטוריה של שבט יהודה היתה חלילה נמחקת. כאשר החליט שבט בנימין לחבור אל יהודה, עשרת השבטים יצאו מן ההיסטוריה. על כך אומר יהודה: "ועתה, כבואי אל אבי והנער איננו איתנו, ונפשו קשורה בנפשו" (בראשית מ"ד, ל) - היכן שתהיה נפשו של בנימין, שם תהיה נפש יעקב. הוא לא בהכרח ינהיג, אבל אין אפשרות להתנהל בלעדיו - זה הכח המוביל בהיסטוריה כולה. יחד עם זאת, בנימין לא מסוגל לשמור על הרצף ההיסטורי: "בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל" (בראשית מ"ט, כז) - הוא מצוי בראשית מלכות ישראל (שאול), אך גם באחריתה (באחרית הימים). ובתווך הזה שביניהם - שברובו הוא זמן של גלות - כנראה שאנו צריכים כח חזק שיוביל אותנו: כוחו של יוסף או של יהודה.

בנימין הוא גם היסוד המאחד, דרך בנימין כולם רואים את עצמם. הלא לא שרתה שכינה במקדש אלא בנחלתו של בנימין, אליה היה עולים כל ישראל שלוש פעמים בשנה. וכן, כאשר היה סיכוי ששבט בנימין יאבד מן העולם בימי השופטים (במעשה פילגש בגבעה) - הדבר הופך לבעיה של כלל ישראל וכל ישראל התאחדו סביב שבט בנימין - הן בצד הענישה והן בצד מציאת הפתרון לאחר מכן.



מה בין פרשת מקץ לחנוכה?

מובא במדרש (ויקרא רבה טו, ט) שבאחת מגזרותיהם אמרו היוונים ליהודים: "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוהי ישראל". השור מסמל את שבט יוסף, עליו נאמר: "בכור שורו הדר לו" (דברים ל"ג, יז), כך שאפשר לומר שהיוונים דרשו כאן את השתלבותם של היהודים במרחב הקוסמופוליטי שלהם - כפי שעשה יוסף (להבנת היוונים). ההצעה הזו אמנם מפתה באיזשהו מקום, אלא שכנגדה בא יהודה המכבי ומגלה לנו שיוסף האמיתי שלנו הוא יוסף שהחליט בסופו של דבר לחבור אל יהודה, זהו יוסף שמקרין כלפי חוץ - אך הוא עושה זאת מתוך נאמנות וחיבור לזהות שלו ולשבט יהודה. כך גם בפרשתנו, הפיוס בין האחים הגיע דווקא מתוך החיבור שבין יהודה ויוסף.



מדוע מלכות בית חשמונאי לא נותרה נאמנה לדת ישראל?

היינו מוכרחים להתנסות בכל ההתנסויות האפשריות על מנת שנפיק מהם לקחים היסטוריים. כשרצו יושבי הצפון רצו להקים מדינה ללא יסוד הקודש, הטעות החשמונאית היתה לחשוב שמדינה בנויה רק על יסוד הקודש, שמוכרחים להעמיד את ראשי הדת בראש המדינה, ולא השכילו להבין שיש צורך ב"בית דוד" - היודע לפעול מתוך המעורבות בחיים המדיניים והפוליטיים עם כל צרכי החול. האתגר של קדושת הפוליטיקה היא האתגר של מלכות בית דוד. מעולם לא התיאשה היהדות מנתינת משמעות של קודש לחיים הפוליטיים (וזאת בניגוד לנצרות למשל), אלא שעל מנת לעשות כן צריך להיות בעלי כשרון של חיים פוליטיים סקולריים (של חול), בעוד שהחשמונאים סברו שדי להיות אנשי קודש כדי להנהיג מדינה, ובזה היה הכרח שיפלו בסופו של דבר.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)