הרב אורי שרקי

נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת ויגש

מכון מאיר, תש"ע

סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב




"ויגש אליו יהודה" - נדמה שהפועל "ויגש" מוסיף עוצמה לפתיחת הפרשה. מדוע הפרשה נפתחה באופן זה?

זו הפרשה היחידה בתורה שמתחילה באמצע שיחה בין שני גורמים; כנראה שמסדרי הפרשות הרגישו שמשהו במתח שנוצר בין יוסף ויהודה התהפך בדיוק בנקודה הזו של "ויגש". ובאמת, מכאן ואילך יהודה מתגלה כמי שראוי למנהיגות; "ויגש אליו" - ברגע המכריע, ברגע שבו יש למלא תפקיד. עוד אפשר ללמוד מהמילה הזו שיש כאן התגוששות בין יהודה ליוסף, וכך על הפסוק בתהילים: "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו" (תהלים מ"ח, ה) אומר המדרש (בראשית רבה צ"ג, ב): " "כי הנה המלכים" - זה יהודה ויוסף, "עברו יחדיו" - זה נתמלא עֶבְרָה על זה, וזה נתמלא עֶבְרָה על זה", אמנם באופן גלוי יהודה איננו יודע מיהו יוסף, אבל בתת-מודע (במישור הנשמות שלהם אם נרצה) - שניהם ידעו מי הם.



מיהו יהודה? איך אפשר לאפיין את המנהיג המיוחד הזה?

ליהודה יש בעיניי שתי תכונות בולטות: ראשית, יהודה איננו מוותר על נפש מישראל. הוא מבין שנפשו של יעקב קשורה בנפשו של בנימין - "ונפשו קשורה בנפשו" (בראשית מ"ד, ל), ושאם עם ישראל יאבד את השבט הצעיר - שבט העתיד - הוא יאבד את הכל. לכן, מה שלא יהיה - יהודה מחליט שלא לוותר על בנימין. שנית, ליהודה יש סבלנות. הוא האיש היודע את הסוד של "קמעא קמעא" - שתהליכים היסטוריים חייבים להתרחש לאט ובהדרגה מכיוון שהם צריכים לכלול בתוכם גורמים רבים, כאשר כל אחד מצטרף בקצב שונה מחברו. כך מצאנו שנאמר עליו "גור אריה יהודה" (בראשית מ"ט, ט) - תחילה גור, אח"כ אריה ולבסוף יהודה. במסכת סוטה (לו:) מובא בשם רבי מאיר: "כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה; זה אומר אני יורד תחילה לים וזה אומר אני יורד תחילה לים. קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה.. והיו שרי יהודה רוגמים אותם". שורש המחלוקת ביניהם היה האם צריכים לבצע מעשים שיכולים לקרב את הגאולה באופן מעשי או שיש להתאזר בסבלנות ולהביט בתהליכים מן הצד? בני יהודה טענו שצריכים להתאזר בסבלנות ועוד לא לקפוץ, ובני בנימין סברו שאם לא יקפצו למים - לא תתגלה יד ה' בגאולתם, ולכן צריך להזדרז.

יחד עם זאת, אי אפשר לומר שהציונות של ימינו מזוהה כאקט "בנימיני" דווקא. הרצון שלא להכנס להיסטוריה של הגאולה מזכירה דווקא את המחשבה הראשונית שהיתה ליוסף במצרים, עד אשר הפנים באחרית ימיו שיש גבול ליכולת של עם ישראל להישאר במצרים ואמר לאחיו: "פקוד יפקוד א-לוהים אתכם, והעליתם את עצמותי מזה אתכם" (בראשית נ', כה). אפשר לומר שיהודה הוא היהודי המזדהה עם תקופת הגאולה (הוא בהחלט מכיר בה ולא מתכחש לה), אלא שהוא חושש מצעדים מהירים מדי. מה שההיסטוריה מלמדת אותנו הוא שלאורך זמן אי אפשר להסתדר רק עם שבט יהודה, צריך גם דחיפות - קצת משבט בנימין, קצת משבטים אחרים. עוד למדנו ממעמד קריעת ים סוף - אם ראית את אחיך בנימין קופץ אל הים, אל לך לרגום אותו באבנים, די לנו בבעיות מול המצרים...



מה מיוחד כל כך בהתוודעות יוסף אל אחיו?

רבי נחמן מברסלב אמר: "יש ענין שנתהפך הכל לטובה" (ליקוטי מוהר"ן ב, מ"ט) - פעמים שאדם עובר תהליכים שונים ומשונים שלא מדעתו בכלל, ובעיתוי מסוים הם מקבלים משמעות אחרת לגמרי. כך, טרם אמר להם יוסף: "אני יוסף" (בראשית מ"ה, ג) - חשבו האחים שהם עתידים להיות עבדים ליוסף, שאביהם יסבול ושאין להם דרך לצאת מהצרה אליה נפלו - וברגע אחד הכל התהפך לטובה. זהו אחד מהדברים הגדולים שאפשר למצוא גם בתהליך התשובה שאדם עובר וגם בתהליכי גאולה שעם ישראל עובר, כאשר דברים מקבלים למפרע משמעות אחרת לגמרי ממה שחשבנו. בנוסף, האחים לומדים כאן את סוד התשובה מיוסף; יוסף מציג בפניהם שלוש השקפות עולם הסותרות אלו את אלו: ראשית, הוא אומר להם: "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה" (שם, ד) - כאומר: אתם אשמים במכירה, האחריות היא כולה עליכם. לאחר מכן הוא אומר: "ועתה, אל תעצבו... כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני א-לוהים לפניכם" (שם, ה) - ברגע שתפנימו מה התגלגל על ידכם, תראו שבעצם לא הייתם כל כך רעים, אלא הייתם בסך הכל כלי ביד ה'. לבסוף הוא אומר: "ועתה, לא אתם שלחתם אותי הנה כי הא-לוהים" (שם, ח) - אינכם אפילו כלים בסיפור הזה, הכל עשה הקב"ה לבדו. כל אחד מהתהליכים הללו הוא חלק ממסע התשובה שמלמד אותם יוסף: בתחילה יש חרטה על ידי הכרת הרע שעשיתי, לאחר מכן יש תשובה מיראה שבה האדם רואה שהוא לא לגמרי אשם, ולבסוף באה התשובה מאהבה - ההזדהות עם הטוב, כאשר מתברר שכל התהליכים שעברתי היו אלוהיים ואפשר אפילו לשמוח בהם.



האם באמת היתה בחירה לאחים במעשה המכירה?

רבים התעסקו בשאלת הידיעה והבחירה - האם התהליכים שאנו חווים במהלך ההיסטוריה הם דטרמיניסטיים או שהם בחיריים? האם אנו בורחים את מה שאנחנו או שמא יש מהות שכופה עלינו מה להיות? רבי צדוק מלובלין והרב קוק מבארים שיש הבדל בין הזמן הקודם לתשובה לבין הזמן שלאחריה: כל אימת שאדם בוחר לבצע מעשים רעים ועדיין מזדהה איתם - הוא עדיין בתחום של הבחירה ונידון לפי מרחב המחשבה האנושית. ברגע שאדם עושה תשובה ומנתק את עצמו מן הרע, הוא כבר עולה למבט שרואה את הכל מנקודת מבט דטרמיניסטית. זהו מישור הכרחי של המציאות - אני בבת אחת אומר: "הכל צפוי", ובבת אחת אומר: "והרשות נתונה" (אבות ג', טו). קשה לקבל את ההבחנה הזו מפני שאנו רגילים - בעקבות ההשפעה של תנועת החסידות והקבלה - לראות את הבחירה החופשית בתור מעלה, אלא שמצאנו אצל הראשונים (ביניהם הרמב"ם) שיש גם איזשהו חסרון בעובדה שאדם הוא בעל בחירה - שכן הבחירה מאפשרת לי לבחור ברע, ואף אם לא בחרתי בפועל ברע, עצם האפשרות לבחור בו מצביעה על פגם מסוים בנפש. אמנם זה הכרחי לעבור דרך תהליך של בחירה, אלא שיש השתוקקות של הנשמה שלנו להגיע למצב שבו אנחנו "אחרי העבודה", בעולם הקרוי "עולם קיבול השכר" (כלשונו של הרמח"ל). מבחינה זו אפשר לומר שביטול הבחירה היא כמין נתינת שכר לצדיק לאחר מאמציו שצלחו להם. מה שקשה לרוב בני האדם עם הגישה הזו הוא הקושי בקבלת המושג "עולם הבא", עולם קבלת השכר. הלא נאמר "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא" (אבות ד', יז) - ומבחינה זו העולם הבא נראה משעמם, שהרי אין בו "מה לעשות". מצאנו בתלמוד (ברכות סד.) שנאמר כך: "אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא" - זוהי זכות לצדיקים שאין להם מנוחה גם בעולם הבא - כי אחרת יהיה זה שעמום נצחי עבורם...



האם הפיוס בין יוסף לאחיו הוא אמיתי?

הגורם הרשמי לפיוס הוא צערו של יעקב - וזהו הטיעון המרכזי בדבריו של יהודה. אפשר לחשוב ולומר שיש כאן סחטנות רגשית מצד יהודה - שאולי תביא לפיוס בין האחים בטווח הקרוב, אך אין הבטחה שהפיוס יחזיק מעמד גם לאחר מותו של יעקב. ובאמת מצאנו שהאחים הסתפקו בדבר זה ודנו על כך עם יוסף מיד לאחר מות אביהם, והתורה טרחה להבהיר לנו כי השלום בין יוסף לאחים החזיק מעמד גם לאחר מות יעקב.



מדוע רק יוסף ויהודה הם המוזכרים בסיפור?

ישנם שני כיוונים של משיחיות יהודית - זו של משיח בן דוד וזו של משיח בן יוסף. יחד עם זאת, בכל שבט יש סוג של משיח משלו (בימי השופטים למשל כל שבט העמיד שופט אחד לפחות), כך שאפשר לומר שקיימות גם משיחיות כוהנית, משיחיות של שבט נפתלי, של שבט יששכר וכו'. אפשר אף להרחיק לכת ולומר שלכל משפחה יש את המשיח שלה, ובכל אדם מישראל יש נקודה משיחית משלו. על כל אלה, יהודה ויוסף מהווים מוקדים לכל סוגי המשיחות גם יחד. בסוף פרשת "ויחי", בשעה שברך את בניו לפני מותו, גילה לנו יעקב אבינו מה מייחד כל שבט ושבט ומה חלקו בקונסטלציה הכללית. באותה שעה, כאשר ביקש יעקב לגלות לבניו את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, חשש שמא אחד מהבנים איננו בכלל האומה ואם כך נכשל בתפקידו, אמרו לו בניו יחד: "שמע ישראל" (יעקב אבינו), " "ה' אלוהינו, ה' אחד"- כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד" (פסחים נו.). התברר לו ליעקב אבינו באותה שעה, שבפנימיות כל הכופרים וכל האפיקורסים וכל עובדי עבודה זרה בישראל בכל זאת מסתתרת אמונה אמיתית - אמונה בייחוד ה', ושעל מנת שיתגלה הייחוד באמת - זקוקים לכל סוגי היהודים באשר הם.



כיצד יתכן שיעקב יוצא לגלות ולא נשאר בארץ ישראל?

כשחזר יעקב לארץ ישראל מבית לבן - הוחלף שמו מ"יעקב" ל"ישראל". כך למדנו שיש קיום ליהודי בגולה, בקטנות, ויש קיום טבעי ליהודי בארץ ישראל, בגדלות ובשררה. כשיעקב מתקדם לעבר מצרים ומגיע לבאר שבע נאמר: "ויבא א-לוהים אל ישראל במראות הלילה ויאמר: יעקב יעקב... ויאמר אל תירא מרדה מצרימה" (בראשית מ"ו, ב-ג). כלומר, הקב"ה החליף ליעקב את השם בחזרה קודם הירידה למצרים. אפשר לראות בזה תהליך יחודי ליעקב, שבעוד שאצל אברהם המעבר מאברם לאברהם - מהגויות אל הישראליות - הוא מעבר חד כיווני ובלתי הפיך, אצל יעקב מתגלה שאפשר לחיות בשתי זהויות - "יעקב" ו"ישראל", וזה מה שאפשר את הקיום של העם היהודי לאורך ההיסטוריה. יחד עם זאת, צריך לדעת מתי עלינו ללבוש דמות "יעקב" ומתי הגיעה השעה ל"ישראל". הכל תלוי בזמן - צריך להיזהר ביותר מלהחטיא (לפספס) את הזמן. כך למשל בחטא העגל קרה שהקדמנו את הזמן (שם היה רצון להקדים את ההתגלות), ואילו בחטא המעפילים (שלאחר המרגלים) איחרנו את הזמן (לא עלינו לארץ בעיתוי הנכון). מה מבין הפספוסים חמור יותר? לאורך כל ההיסטוריה היהודית אנו רואים שהדבר היותר חמור הוא לא להשתתף בזמן שהגאולה כבר הגיעה, מאשר לטעות ולהקדים את הזמן. במילים אחרות, מי שאומר למשל ש"הגאולה תגיע בקרוב" כאשר מצד האמת היא כבר הגיעה בה' באייר תש"ח, דומה לאדם שאומר "עוד מעט ותזרח השמש" כאשר הוא עומד כולו מזיע בשעת צהריים. כל אימת שהתהליכים הם בראשית התפתחותם, לגיטימי ונדרש לעשות בירורים באשר לאמיתות הגאולה (כפי שהיה בראשית דרכו של משה שנדרש להוכיח את אמיתות שליחותו). אבל, לאחר שכבר עברת את ים סוף, אם עודך מפקפק באמיתותה של הגאולה - דבר זה חמור ביותר הוא ודומה יותר לדתן ואבירם.



מהו באמת אופיה של הגאולה לפי המסורת היהודית?

כאשר מייסד הנצרות הגיע אל חכמי ישראל והתעמת עימם, הוא אמר להם שאין מטרתו דומה לשלהם, שכן לחכמים היו אז גם שאיפות פוליטיות להשתחרר משעבוד הרומאים, ואילו הוא לא בא אלא "לגאול את הנשמות", ועוד אמר: "תנו לקיסר את אשר לקיסר, ולא-לוהים את אשר לא-לוהים", כלומר: הפרידו את הדת מן הפוליטיקה. אמרו לו חכמינו: הכל טוב ויפה, אלא שדבריך הם מחוץ ליהדות. מכך שהנצרות עצמה קמה על רקע של התנגדות לגאולה בעלת אופי פוליטי-מדיני, אפשר להסיק שמה שהיהדות תמיד דרשה ותמיד זיהתה בתור הגאולה - הינו ראשית-כל היציאה מעבדות לחירות, עצמאות מדינית לאומית. זוהי הגאולה שעל גביה יש לבנות שלבים נוספים עד להגעה ל"גאולה השלמה" במהרה בימינו.



"ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו גשנה" - מה בעצם רצה להשיג כאן יעקב?

ראשית, יהודה הרי לא למד את מדעי המדינה, ואפשר להניח שיוסף הוא המסוגל ללמדו פוליטיקה. זו סיבה אחת לכך שיהודה נשלח אל יוסף, וגם ממנה אפשר להסיק שאי אפשר להוביל גאולה בלי שיתוף מימד החיים הפוליטיים שאותו רוכשים דווקא אצל אומות העולם (עיין ערך משה שגדל בבית פרעה והרצל בוינה). בנוסף, במדרש נאמר שיעקב שלח את יהודה אל יוסף כדי להקים בית תלמוד שממנו תצא הוראה - כלומר, יעקב רצה לפסוק כאן הלכה בעד יהודה ונגד יוסף, כדי שנדע שבסופו של דבר המוקד שבו החיים המדיניים של היהודי צריך להיות הוא דווקא בארץ ישראל - כשיטתו של יהודה. יוצא לפי זה שכל השהות במצרים תחת שלטונו של יוסף היא תקופה זמנית בלבד, מעין חממה לקראת השיבה לארץ ולדרך הקיום האולטימטיבית של הזהות היהודית.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)