הרב אורי שרקי

נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת שמות

מכון מאיר, תש"ע

סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב




מהי מהות הפרדתו של ספר שמות מספר בראשית?

חלוקת הפרקים בתנ"ך היא חלוקה נוצרית, ואילו חלוקת הפרשיות והפסוקים היא יהודית. חלוקת הספרים עצמם היא עתיקה עוד יותר, ואנו מוצאים בהלכות ספר התורה שמניחים ארבע שורות ריקות בין ספר לספר. ספר שמות, אם כן, הוא אכן ספר נפרד מספר בראשית. השם הקדום של ספר שמות הוא "ספר שני", וזאת בוודאי לא מפני שהוא השני בסדרה, שאם כן היינו מצפים לכך שספר ויקרא יכונה בשם "ספר שלישי", וזאת לא מצאנו. אשר על כן, אפשר לפרש שספר שמות הוא ספר בראשית השני - החוזר על כל מהלך הבריאה דרך עם ישראל. כלומר, בשני הספרים הללו מופיע אותו מהלך כולל שבו הבורא פועל מלמעלה למטה, מהלך שכנראה הוביל גם למספר כשלונות בספר בראשית, ושעליו להתחדש בתוך האומה הישראלית על מנת להצליח היכן שהאנושות נכשלה.




הספר נפתח בשעבוד מצרים שנמשך זמן רב. מדוע אין התורה מאריכה בתיאור תקופת השעבוד?

תקופת השעבוד הארוכה הזו היא תקופה שבה לא מדברים, זוהי תקופה שבה נמחקים, או ליתר דיוק: תקופה בה מצרים מוחקת את הזהות הישראלית. הבה נבאר את דברינו: ישנו מוטיב החוזר על עצמו בפרשתנו, והוא – למרבה הפלא – השמות; הפרשה מתחילה בשמות: "ואלה שמות בני ישראל... ראובן, שמעון" (שמות א', א) וכו', כל שבט בא עם האישיות שלו והזהות שלו. לאחר מכן נאמר: "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא" (שם, ו) - והחל מאותו רגע עוברים לתקופה חדשה: "ובני ישראל" (שם, ז) – תקופה בה כבר אין יותר שמות, אלא יש בה רק ישות כללית אחת. גם מאוחר יותר, כאשר לקראת סוף תקופת השעבוד מופיע הגואל - לא מוזכר לא שמו ולא שמות המעורבים בגידולו: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האשה ותלד בן... ותתצב אחותו מרחוק... ותרד בת פרעה... ותשלח ותראהו את הילד והנה נער בוכה... ותקרא את אם הילד" (שמות ב', א-ט). כלומר - יש מחיקה עקבית של השמות לאורך כל תקופת השעבוד, ולא רק של שמות בני ישראל – אלא אפילו מלך מצרים אינו מוזכר בשמו, שכן "פרעה" הוא השם הקבוע שהיה למלך מצרים. כלומר, תכונתה של התרבות המצרית שהיא מבטלת את הזהות האישית. מה עומד מאחורי רעיון זה? התפיסה המצרית גורסת שאין רצון בעולם, אלא שהכל נתון לחוקיות של הטבע (דטרמיניזם מוחלט), ולא עוד אלא שהאלים הם חלק מהמשחק הזה - האלים אינם אלא ביטויים אלהיים של הטבע עצמו. ולכן, במערכת המצרית כולם עבדים בסופו של דבר לטבע. ביהדות לעומת זאת, לא רק שלפרט יש זהות (שם) משלו וכל אחד הוא עולם ומלואו, אלא שאף לכלל יש זהות ושם משלו. על רקע זה מובנים מאוד דברי המדרש (במדבר רבה י"ג, כ) שמה שסייע להשרדות בני ישראל במהלך השעבוד היה שהם לא שינו שמם (וכן את לשונם ומלבושם), וכך, בתוך אותו עולם מחוסר שם וזהות, נותר לבני ישראל זכר לזהות הישראלית שלהם.

על רקע הדברים האלו, מעניינת היא העובדה שפרעה, בעל כרחו, דווקא הוא זה שנותן שם לבני ישראל באמרו: "הנה עם בני ישראל" (שמות א', ט). אמירה זו היא חד פעמית, ומאותו רגע ואילך הוא קורא להם סתם "עם", או: "העם". במובן מסוים, היציאה של בני ישראל ממצרים היא המעבר מסתם "עם" אל "בני ישראל" - על שם האב השלישי שלנו, ומתוך כך היכולת שלנו למלא את תפקידנו ההיסטורי על ידי מתן שם לבורא בעולמו. נבאר: כאשר נגלה הקב"ה אל משה בסנה, משה שואל אותו: "הנה אנוכי בא אל בני ישראל... ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם?" (שמות ג', יג). ותשובת ה' אליו היא: "אהיה אשר אהיה" (שם, י). הרבה עסקו במשך הדורות בהסבר אמירה זו, ונראה בעיני להסביר על דרך השיר: "ארץ בה נולדנו ארץ בה נחיה, ונשב בה - יהיה מה שיהיה" - במובן של: אין זה משנה, הכל יקבע על פי הנסיבות. וכך מבאר המדרש (שמות רבה ג', ו) על פסוק זה: "אמר ליה הקב"ה למשה: שמי אתה מבקש לדעת? לפי מעשי אני נקרא: באל ש-די, בצב-אות, באלוהים, בה', כשאני דן את הבריות נקרא "אלוהים", וכשאני עושה מלחמות ברשעים, אני נקרא "צב-אות", וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא: "אל ש-די", וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא "ה'"... "אהיה אשר אהיה" – אני נקרא לפי מעשי". כלומר, מאחר ועם ישראל מתפקד כשליחו של הקב"ה עלי אדמות, דרכו מתגלה שם ה' (זהותו) בעולם באופנים שונים.




האם פרעה ראה את עם ישראל כיריב פוליטי?

לפרעה היתה אינטואיציה מאוד מעמיקה, לא מדובר בסתם אדם שירא מפני יריב פוליטי. הוא הבחין בכך שמולו ניצבת אומה שעשויה להיות ראש החץ של האנושות כולה. הלא באותם הימים מצרים עומדת בראש התרבות האנושית, ופרעה עומד בראשה. אם כך, הוא רואה את עם ישראל כמי שמאיים על מצרים בתור האומה המובילה את התרבות האנושית. לאור זאת אפשר להבין את הגזירה הנוראה של "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, וכל הבית תחיון" (שמות א', כב) שהיא למעשה גזירה כפולה: ראשית, הורגים את הזכרים כדי שלא יהיה זכר לאומה הישראלית כמות שהיא. שנית, מחיים את הנשים על מנת שהן תמסרנה לידי המצרים, ואז הוולדות יהיו אמנם יהודיים על פי ההלכה, אך מצריים על פי זהותם. בעצם המטרה של פרעה כאן היא להפוך לעם סגולה בעצמו על ידי השתלטות על כח ההפריה של האנושות שפרעה אבחן בבני ישראל. פרעה מבין שבלי ישראל כלל - חסר למצרים דבר-מה, ואילו אם יותיר את ישראל בתור עם עצמאי - מצרים תימצא בסכנה בתור מובילת התרבות הכללית, וכך פרעה מצא את דרך הביניים שלו לפתרון ה'בעיה היהודית'. אין לי כל ספק שזוהי גם הסיבה הפנימית של האנטישמיות לדורותיה. אמנם האנטישמיות הגרמנית בודאי לא רצתה שעם ישראל יטמע בתוכה, אך הצורר הגרמני בעצמו אמר שאי אפשר שיהיו שני עמי סגולה, ובכך הוא מגלה לנו שהוא רואה בעם ישראל את התחרות לגרמניות. כלומר, עד כמה שקשה לנו לראות זאת באופן גלוי - בכל אנטישמיות גנוזה אהבה לעם ישראל. נאמר זאת כך: אם אני מסוגל לשנוא אותך, סימן שאני מסוגל גם לאהוב אותך, משום שאינני אדיש כלפיך.




אפשר לומר שמשה רבינו הוא היוצר האנושי של עם ישראל?

לא, משה הוא גואלם של ישראל. ישנה שאלה שמלווה את כל סיפור חייו של משה - האם האומה שהוא מוציא ממצרים היא אומתו שלו או שמא הוא רק מצטרף אל זהות לאומית קיימת? אם נלך לפי השיטה הראשונה, היהודי מוגדר כתלמידו של משה בלבד, ואז תהיה ליהדות הגדרה של דת בסופו של דבר. ולפי השיטה השניה (והנכונה) - היהודי הוא בנם של אברהם יצחק ויעקב, ומשה רק מצטרף אל זהות לאומית קיימת. בהמשך התורה, אנו רואים שמשה רבינו צריך למעשה לקנות את זכותו להיות שייך לאומה (שכן הוא גדל מחוץ לה). כך היה כאשר קראו לעברו דתן ואבירם: "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו?" (שמות ב', יד) (ללא מורא מפני הנסיך המצרי), וכך היה במעשה העגל כאשר הקב"ה הציע להקים ממשה אומה חדשה, הוא סרב ואמר שהחוטאים והוא הם בני אותה האומה.




מיהו משה רבינו, מצרי או עברי?

אני חושב שאת השאלה הזו שאל משה עצמו בסנה, כאשר הקב"ה נתן לו תפקיד כפול: "לכה ואשלחך אל פרעה", "והוצא את עמי בני ישראל ממצרים" (שמות ג', י). התפקיד הראשון מורה על כך שמשה הוא חיצוני לפרעה, והוא נשלח אליו כשונה ממנו (בתור מי שאיננו מצרי). לעומת זאת, התפקיד השני מורה על כך שמשה הוא איננו עברי - כי כדי להוציא את בני ישראל צריך להיות גורם חיצוני להם. התגובה של משה לתסבוכת הזו היא: "מי אנוכי?" (שם, יא). כשמשה גדל, אנו רואים אדם שיודע על עצמו שני דברים: מצד אחד, משה יודע שהוא הבן המאומץ של פרעה מלך מצרים, וכתוצאה מכך הוא עשוי בבוא הזמן להיות פרעה הבא, כלומר - לרשת את תפקידו ולהיות המוביל של האנושות כולה דרך מצרים. מצד שני, באותה מידה משה יודע על עצמו שהוא הבן של עמרם, ראש שבט לוי שהוא ראש שבטי ישראל באותה התקופה, ושהוא עשוי בבוא הזמן להיות העומד בראש האומה העברית. אם כן, יש לו למשה התלבטות - לאיזו היסטוריה להיות שייך? וכאן נאמר במפורש: "ויגדל משה ויצא אל אחיו" (שמות ב', יא). והנה, מיהם אחיו? הרמב"ן אומר שאלו הם בני ישראל כמובן, ואילו האבן עזרא אומר שאלו הם המצרים. נראה בעיני שמשה הלך לראות אם הלכה כאבן עזרא או כרמב"ן, כלומר - משה הלך לבדוק מיהם אחיו באמת. גם המשכו של הפסוק מורה על דואליות זו: "וירא בסבלותם" (שם) - הלך לראות בסבלם של בני ישראל, או: הלך לראות שהעבודה נעשית כראוי. עד אשר מגיעה התפנית מבחינתו של משה: "וירא איש מצרי מכה איש עברי" (שם) – כאשר משה רואה איש מצרי מכה את דרייפוס, אז משה אומר: "מאחיו" - הוא מחליט להזדהות עם העברי המוכה. משה ראה דרך המצרי והעברי הללו את מה שמתרחש בין מצרים כולה לבין ישראל כולו, והוא החליט שהוא מזדהה עם האומה המשועבדת. ברם, לא בכדי משה גדל בבית פרעה. המהר"ל מפראג אומר שמוכרח היה שמשה יגדל בבית פרעה, והסיבה לכך היא עמוקה: צריך שגאולת ישראל תהיה מתוך מצרים. הלא לא בכדי גאולה זו נקראת בשם "יציאת מצרים" ולא "יציאת ישראל" (או: "יציאה ממצרים"). דרך הביטוי המסורתי הזה נרמז לנו שהיציאה היתה של מצרים עצמה, שיש ניצוצות של קדושה שצריכים להתלוות את האומה הישראלית. וכן נאמר: "ויקח משה את עצמות יוסף עימו" (שמות י"ג, יט) - כלומר, המהלך שפתח יוסף - משה מסיימו. משה מתחיל בדיוק מן הנקודה בה יוסף סיים, והוא עושה את התהליך המשלים לו – ממעמקי התרבות המצרית אל ישראל פנימה (כשם שהרצל גדל על ברכי התרבות המערבית בה למד את מדעי המדינה, וממנה בסופו של דבר הוביל לגאולת ישראל).




מה פירוש אמירתו של משה "אכן נודע הדבר"?

נזכיר כי הרקע לדברים הוא היציאה של משה אל אחיו, כאשר עליו להוכיח את עצמו ולקנות את מעמדו בתוך העם. כאן משה ניצב בבעיה ואומר: "אכן נודע הדבר" (שמות ב', יד) - רש"י אומר כי באותה שעה נודע למשה מדוע בני ישראל ראויים לשעבוד הזה - שיש בהם מלשינים, וכביכול באמירה זו משה חוזר בו בשלב זה מן הרצון שלו לגאול את ישראל. ועיננו הקוראות שבאמת מיד לאחר מכן משה עוזב את מצרים, נס למדין ומתחבר אל דמות רוחנית מרכזית בה (יתרו). מעבר לבריחה המובנת ממצרים, יתכן ובעשותו כן חשב משה להתחבר דווקא עם בני מדין במקום עם בני ישראל. וכך אומר לנו רש"י על הפסוק: "וישב בארץ מדין וישב על הבאר" (שם, טו) - שלמד מיעקב אבינו שמצא את זיווגו על הבאר. כלומר, משה למד מאותה סיטואציה שהובילה להולדת האומה הישראלית, ואולי רצה גם הוא לעשות דבר דומה עם האומה המדיינית. וכך, הוא חובר אל יתרו, שבתור נציג נאמן של בית מדרשו של אברהם אבינו מוסר לו את התורה השמית. אפשר לומר שמשה חוזר אל שרשיו דרך יתרו, עד כדי כך שהמדרש (בילקוט שמעוני שמות, רמז קע"ג) מספר לנו שיתרו לימד את משה את השם המפורש (שהיה חקוק על המטה שבגינת יתרו). כלומר, אנו רואים שידיעה פנימית מאוד של היהדות משה מקבל מבחוץ. אלא שביום מן הימים מתגלה אליו ה' בסנה, ושם אומר לו: "ראה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים" (שמות ג', ז) - אמירה זו נועדה להבהיר למשה שהעם הנבחר - "עמי" - נמצא במצרים ולא במדין, וזאת על אף שהיו בישראל מלשינים שגרמו לדחיית הגאולה. יתרה מזאת, מכך שנאמר "עני עמי אשר במצרים" אפשר ללמוד שמצרים היא זו שגרמה לישראל שיהיו בה דלוטורין, על דרך שפירש הרב קוק בהגדה של פסח: "וירעו אותנו המצרים" (דברים כ"ו, ו) - שהמצרים הם אלו שעשו אותנו רעים, ולכן אל לו למשה לזקוף זאת לרעתם של ישראל.

אפשר גם לראות את הדברים מזוית שונה: המהר"ל מפראג אומר שכל אומה בוחרת לה לאלוהות את מה שהיא מרגישה שהוא לחלקה. למשל, העמים האירופאים (צאצאי השבטים הגרמניים) שהרבו באופן כללי בשפיכות דמים, כשרצו "לחזור בתשובה" מדבר זה - קיבלו על עצמם דת שמזהה את האלוהים עם האהבה (הנצרות). לעומת זאת, אצל עמי המזרח הבעיה היתה של גזל ועריות, של יצריות יתירה, וכשהחליטו הם לחזור בתשובה - קיבלו על עצמם דת של מידת הדין (האסלאם. אגב, המילה "דין" בשפה הערבית פירושה: דת). כלומר, כל אומה פונה אל מה שמשלים את החיסרון שלה. מאחר והאומה הישראלית דוגלת באחדות, לשם כך צריכים אנו לחוש ביתר שאת את טעמו של הפירוד, ודווקא מתוך הפירוד הקיצוני אנו מגיעים אל ההשלמה הדיאלקטית של מה שאין בו - האחדות.




מודע ההסכמה מצד משה לקבל את התפקיד לא היתה מיידית?

משה סבר בתחילה שראוי יותר שהגאולה תבוא דרך אהרון (כשאמר: "שלח נא ביד תשלח" (שמות ד', יג)) - בתור מי שגדל יחד עם האומה ומזוהה עימה יותר. אך דווקא אז אנו מוצאים ביטוי חריף מצד ה': "ויחר אף ה' במשה" (שם, יד) - כביכול הקב"ה גוער במשה: כסבור אתה שהגאולה תבוא מפנים? היא מוכרחת לבוא מבחוץ! והוא ממשיך: "הלא אהרון אחיך הלוי - ידעתי כי דבר ידבר הוא" (שם). מה פירוש "דבר ידבר הוא"? - בבית המדרש הפנימי של היהדות במצרים פיתחו דבר שהוא קצת בעייתי: אמונה בגאולה; מאמינים שבבוא הזמן הגאולה תבוא מאליה, ובינתיים רק מדברים. כנגד זה, צריכים מישהו שיש לו כח לחשוב במונחים פוליטיים-מעשיים, במדעי המדינה, ואת זה לומדים רק במצרים. אלא מה, משה הרגיש שהוא זקוק לגושפנקה מן המסורת הלאומית - ולכן הקב"ה אומר לו: "הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בליבו" (שם) - יש בבני ישראל כהן אחד (הרב קוק זצ"ל) שמסכים למהלך הציוני שלך, וברכתו שלוחה לך.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)