הרב אורי שרקי

נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת יתרו

מכון מאיר, תש"ע

סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב




מדוע יתרו - כהן מדין - זוכה שתיקרא פרשה על שמו, פרשה בה ניתנה תורה לישראל?

הדבר מפתיע את כל מי שאיננו רואה את המימד האוניברסלי של תורת ישראל; אמנם נחלקו הדעות בין חכמי ישראל האם יתרו הגיע קודם מתן תורה או לאחר מכן, אך בין כך ובין כך - בספרה על הגעת יתרו קודם קבלת התורה, מגלה לנו התורה שהיא מעוניינת להכניס גורם מאומות העולם אל מעמד נתינת התורה ה"אינטימי" של עם ישראל. המסר המועבר כאן הוא חשוב ביותר: בלי יתרו - אין תורה, אם אין התורה מכוונת בסופו של דבר גם למסר אוניברסלי, אפשר לומר שהתכנית האלוהית כולה נכשלה.

מסר נוסף שאפשר ללמוד מהגעתו של יתרו נמצא בסמיכות הפרשיות. רבי אברהם אבן עזרא מסב את תשומת ליבנו לכך שבואו של יתרו הקיני מופיע בסמוך למלחמה בעמלק החותמת את פרשת "בשלח". על הקשר בין האומה הקינית לאומה העמלקית עמדנו בספר שמואל, שם ראינו כי הקיני - בו שאול לא חפץ לפגוע - ישב בתוך העמלקי, ולכן שאול הזהירו וקרא לו לסור מעליו (שמואל א ט"ו, ו). בהסמיכה את מלחמת עמלק לבואו של יתרו, התורה מלמדת אותנו שדווקא בקרב האומה היותר מרוחקת נמצאת אומה אותה נרצה לקרב, וכך גם בנפש האדם פנימה - דווקא בתוך החלקים המרוחקים שלנו עלינו לחפש את נקודת האורה.




מה יש לו ליתרו לחפש אצל עם ישראל?

יתרו רואה את עצמו כמי שחינך את משה להיות נביא, עד אשר הקב"ה שלח אותו להוציא את ישראל ממצרים - וכך באמת עשה משה: הוא הוציא את ישראל ממצרים והביאם עד להר האלוהים. הקורא הרגיש ישים לב לכך שיתרו מדגיש את גדולתו ביחס למשה: "אני חותנך יתרו בא אליך" (שמות י"ח, ו), ובהגיעו אל משה מיד הוא מתחיל להעיר על האופן בו יש לנהל את סדרי המשפט באומה. וכך, יתרו - מורהו הרוחני של משה - מדמה בדעתו שכעת הוא זה שיתן את התורה לעם ישראל. על אף כל זאת, נכונה לו הפתעה כאשר הוא נוכח לגלות שמשה תלמידו - עלה על רבו, משלחו לארצו ונותן את התורה לעמו.




עצת יתרו נראית פשוטה למדי, וכי עלה על דעתו של משה שעליו לשפוט לבדו את העם כולו?

משה הבין מה העם דורש ממנו באמת: "כי יבוא אלי העם לדרוש אלוהים" (שמות י"ח, טו). העם אמנם מגיע אל משה בדרישה משפטית-ממונית, אבל יתר על כן - הוא בא לראות מהו דבר ה' בעניינים אלו, מה רצונו ממנו. דבר זה איננו מצוי במערכת משפט פורמלית שבה האדם חש שיש מסך בינו לבין הצדק המוחלט, בינו לבין האלוהים. לכן רצה משה שבתחילת יסוד מערכת המשפט העברי הכל יהיה מיוחס אליו (על מנת לאפשר לעם להפנים שהמשפט הוא אכן דבר ה' אל העם ללא חציצות), ורק לאחר מכן הוא 'מאמץ' את עצת יתרו ומשנה את מערכת המשפט בהתאם. אפשר לומר שיתרו התפרץ כאן לדלת פתוחה, אבל במכוון השאירה לו התורה מקום של כבוד, בתור נציגן של אומות העולם.




מדוע נבחר דווקא משה לתת את התורה לישראל?

מצאנו עוד שלושה אנשים שהיו בני דורו של משה והיו מעוניינים לתת את התורה - יתרו, בלעם ואיוב. יתרו היה מומחה לענייני בין אדם לחברו (בעצותיו ליסוד מערכת המשפט של עם ישראל), בלעם היה מומחה לענייני בין אדם למקום (שהיה נביא גדול), ואיוב המיוסר היה מומחה לענייני בין אדם לעצמו - הוא היה אקזיסטנציאליסט. כל אחד מהם חשב שביכולתו לתת את התורה מתחום הידע המיוחד שלו ושלאחר מכן הקב"ה יצטרף ויסכים (על דרך עצת יתרו: "אם את הדבר הזה תעשה, וצוך אלוהים ויכלת עמד" (שמות י"ח, כג)). דא עקא, אף אחד מהשלושה האלו לא יכל לתת את התורה לבדו, וזאת משום שהתאוריה של כל אחד מהם כשלעצמה איננה שלמה; שכן הבעיה העיקרית איננה השגת כל אחד מהנושאים בפני עצמו, אלא כיצד יש לנהוג כאשר יש התנגשות ערכית בין התחומים השונים. לשם כך נדרשת הנחייה אלוהית שתספק לנו את המינון הנכון בין השלושה - "תורה מן השמים". על מנת שהתורה תנתן מן השמים - תורה הכוללת את שלושת האלמנטים הללו גם יחד - צריך לעמוד אדם שיהיו בו שלושת האלמנטים האלו, וזאת מצאנו רק אצל משה. וכך מובא בתלמוד (בבא בתרא יד:): "משה כתב ספרו (=פרשיית "ויהי בנסוע הארון" המופיעה לאחר סירובו של יתרו לקחת חלק בהנהגת העם), ופרשת בלעם, ואיוב". נוסף על כך, היתה לו למשה תכונה הכרחית לצורך קבלת התורה: ענוה. משה - הענו מכל האדם אשר על פני האדמה, אין לו מעצמו כלום והוא פתוח כולו לשמוע את דבר ה', הוא המתאים ביותר לתת את התורה לעם ישראל.

מעניין שבמקום אחר בתלמוד (סוטה יא.) מסופר לנו על הרקע לרדתה של נשמת משה לעולם. וכך, מספר לנו התלמוד על האנשים השותפים לעצת פרעה - "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, וכל הבת תחיון" (שמות א', י): "שלושה היו באותה עצה – בלעם, יתרו ואיוב. בלעם שיעץ - נהרג, איוב ששתק - התייסר, יתרו שברח - בניו מיושבי לשכת הגזית". משלושה - יצא אחד...




האם הביטוי "כל אשר דיבר ה' נעשה" מראה על גילוי אמונה של העם?

הורגלנו לחשוב שבשלב זה בני ישראל רק חיכו לקבל את התורה. הלא לכולנו סיפרה הגננת שבני ישראל המתינו בשקיקה חמישים יום מצאתם ממצרים עד שקיבלו את התורה. אלא שפשט הכתובים מורה לנו אחרת לגמרי; הלא אילו היינו שואלים את בני ישראל: מפני מה אתם הולכים אחר משה במדבר? הם היו בודאי משיבים: משה מוליך אותנו אל ארץ כנען על פי ההבטחה שנמסרה לנו במסורת - שנשוב אל ארץ אבותינו. ואמנם, כך באמת הבטיח להם משה בלשון הגאולה החמישית: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב" (שמות ו' ,ח). והנה, העם חונה בסיני, משה עולה אל ההר, ושם מגלה לו הקב"ה שהוא עומד לכרות ברית עם בני ישראל: "ועתה, אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי" (שמות י"ט, ה), וכאילו שלא די בכך - הקב"ה מייעד לבני ישראל תפקיד דתי אוניברסלי של "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שם, ו). אלו דברים חדשים של ממש שלא נשמעו קודם לכן. משה שב אל בני ישראל, שם לפניהם את הדברים - והם בתגובה עונים: "כל אשר דיבר ה' - נעשה!" (שם, ח), נדייק: כל מה שדיבר ה' - להביא אותנו אל ארץ ישראל - את זה אנו מוכנים לקבל, אך את דבריך החדשים - שאין לנו שום ראיה או מסורת עליהם - לא נקבל. יתכן ועם ישראל חושדים שמשה מנצל את העובדה שהם 'תקועים' יחד איתו במדבר, ומחליט להכניס להם אג'נדה דתית שהגה בעצמו. הם לא מוכנים להאמין לדבריו משה, עד שיוכיח להם הקב"ה בעצמו שמשה הוא שליחו גם לענין זה. רש"י אומר את הדברים במפורש: "רצוננו לראות את מלכנו!" (שם, ט). אגב, גם הרמב"ם וריה"ל הבינו שהביטוי "כל אשר דיבר ה' נעשה" הוא ביטוי של דחיה ולא של גילוי אמונה, והסיבה לכך מובנת - הרעיון שמי שברא את העולם מעוניין להתגלות אליי ולהנחות אותי כיצד להתנהל בחיי הפרטיים הוא רעיון חדש לגמרי שלא נשמע עד לאותה שעה; לא שמענו שהקב"ה כרת ברית עם האבות על התורה, אלא מעולם היתה הברית על הזרע או על הארץ. כלומר - דבר שהוא כל כך טריויאלי עבורנו כיום - נתינת התורה לעם ישראל - לא היה ברור לעם ישראל באותה שעה. משה לא יודע כיצד להגיב לדברי העם ושב אל ה': "וישב משה את דברי העם אל ה'" (שם, ח). תגובת ה' לא מאחרת לבוא: "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם" (שם, ט) - הקב"ה אומר למשה שהוא עתיד לחדש לעם שני דברים ע"י ההתגלות: ראשית, שה' - נותן התורה - הוא זה שהוציאם ממצרים, ולא אחר. שנית, הגילוי יאמת את משה כנותן התורה. את החידוש הכפול הזה אנו מוצאים כבר בדיבר הראשון: "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שם כ', ב) - הקב"ה מגדיר את עצמו על פי מאורע קודם. הסיבה לכך ברורה - את הקב"ה בתור המוציא ממצרים עם ישראל כבר הכיר (בעשרת המכות ועל הים), אבל הם לא הכירו אותו בתור מי שנותן להם את התורה. כאן מחדש להם הקב"ה - אני הוא אותו אחד שהוציאכם ממצרים. רש"י על אתר מביא בשם המדרש: "לפי שנגלה בים כגבור מלחמה" - כלומר, ביציאת מצרים הקב"ה נראה כאלוה עם משימות לאומית (העתיד לתת להם את ארץ ישראל). ממשיך רש"י: "ונגלה כאן כזקן מלא רחמים... אל תאמרו: שתי רשויות הן, (אלא) אנוכי הוא אשר הוצאתיך מארץ מצרים ועל הים". ומעניין, אם נשאל בחברה הישראלית כיום את אלו המכונים "דתיים": מיהו משה? - סביר להניח שהם ישיבו: משה הוא נותן התורה. ואם נשאל את אלו המכונים "חילוניים": מיהו משה? - הם ישיבו: משה הוא המוציא את ישראל ממצרים. ומה חושב הקב"ה? שזהו אותו משה - המשימה הדתית והלאומית היא אותה משימה והן בלתי ניתנות להפרדה. מעבר לשיעור באחדות ה' שלמד כאן העם, במעמד זה ראה העם בחוש כי ה' מדבר עם משה ולאחר מכן משה משמיע אליהם את הדברים, ועל ידי כך הושגה גם אמיתות נבואתו (ואמיתות נבואת כל הנביאים כולם). יוצא, שאלמלא אותו הפקפוק של בני ישראל בנאמנותו של משה, כנראה שלא היתה התגלות ישירה אל העם כולו בהר סיני! המסר הוא מסר נפלא, שהתורה לא ניתנת לאנשי "הן" ("yes man"ים), אלא לאנשים חכמים ונבונים. מבקרי הדת טוענים שהמאמינים באלוהים היו זקוקים לאלוהים ולתורה ולכן המציאו אותם, ואילו כאן - בתוך הטקסט שמוסרים לנו מאמיני התורה - מתגלה לנו שמקבלי התורה עצמם דחו אותה בתחילה עד שהוכח להם שאכן מדובר בדבר ה', וזהו דבר שרק מחזק את אמינות המסורת.




מדוע הקב"ה מזדהה בפני עמו בתור המוציאם ממצרים ולא בתור בורא שמים וארץ?

על מנת להשיב על שאלה זו עלינו להבין מה מקומה של בריאת העולם בעיני עם ישראל ביחס ליציאת מצרים. רש"י שואל בפתיחת התורה: "מה טעם פתח בבראשית?" (בראשית א', א) - שאלה זו איננה ברורה, שכן הדבר הטבעי ביותר הוא להתחיל מהתחלה! כנראה שהנחת היסוד של רש"י היא מיוחדת במינה: אי אפשר להתחיל מן ההתחלה, שהרי על מנת להבין דבר-מה מוכרחים להיות מעליו, חיצוניים לו - והרי אין אנו יכולים להיות מעל להתחלה, שכן עוד לא היינו בה - וקשה יותר לאדם לתפוס דבר שהוא לא היה שותף חווייתית לו מאשר ההיפך. כעת מובן מדוע הקב"ה מזדהה בתור בורא העולם רק בדיבר הרביעי: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" (שמות ל"א, יז), ובתור המוציא ממצרים כבר בדיבר הראשון, משום שאת יציאת מצרים חווה העם על בשרו ואותה הוא מסוגל לתפוס מיד, מה שאין כן בבריאת העולם. רמז לדבר מצאנו גם בהבדל שבין הביטוי: "זֵכֶר ליציאת מצרים", לבין הביטוי: "זִכָּרוֹן למעשה בראשית" (המופיעים שניהם בקידוש של ערב שבת). המילה "זִכָּרוֹן" פירושה: זֵכֶר קטן, זאת משום שליציאת מצרים הייתי שותף (כעם, כישות לאומית קולקטיבית) - ולכן מבחינתי היא בגדר זֵכֶר, מה שאין כן בריאת העולם שלא הייתי שותף לה, ולכן עבורי היא בגדר זֵכֶר-קטן, דהיינו: זִכָּרוֹן.




האין זה בעייתי שהתורה ניתנה לנו בכפייה?

בסיפור ירידת המן ראינו שכאשר כופים על האחר דבר, גם אם הוא יודע שהוא טוב - תגובתו הטבעית תהיה לדחותו (רמז לדבר: כפיה - אותיות היפך). לכן, באיזשהו מובן כפיית הר סיני כגיגית על ישראל עשתה נזק לבחירה בקיום התורה, על אף שרטרואקטיבית התברר שעם ישראל בחרו בה מרצון - "הדור קבלוה (חזרו וקיבלוה) בימי אחשורוש" (שבת פח, א). בירמיהו (לא, ל-לג) מצאנו פסוקים משמעותיים ביותר ביחס לכך: "הנה ימים באים נאום ה', וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה. לא כברית אשר כרתי את אבותם - ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפרו את בריתי" - הברית "הישנה" בסיני היתה ברית בכפיה, בחוזק יד, וכתוצאה מכך התגובה הטבעית היתה של הפרת הברית. אמנם, על אף חטאיהם, ה' לא עזבם והראה את בעלותו עליהם: "ואנוכי בעלתי בם נאום ה'". הנביא מחדש לנו כי באחרית הימים היחס הזה עתיד להשתנות: "כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נאום ה' - נתתי את תורתי בקרבם, ועל ליבם אכתבנה...". יבוא יום, אומר הנביא, והתורה כבר לא תהיה חיצונית לאומה אלא בשר מבשרה. אך לא די בכך, שכן אם עדיין ישאר לימוד התורה - יהיה בכך סמל למימד של כפיה בקבלתה (כפיה של המלמד את הלומד). לכן, ממשיך הנביא ואומר: "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר: דעו את ה'. כי כולם יידעו אותי למקטנם ועד-גדולם...". כלומר, יבוא יום והיהודי יברר בעצמו ויבחר בקבלת התורה. הרב קוק באר שזוהי הסיבה הפנימית להיווצרותה של החילונות בדורות האחרונים, הגענו למצב בו אנו יכולים לחדש זהות יהודית שאיננה מרגישה מחויבת למסורת כדי להקרא "יהודית", ובכך לראשונה יש אפשרות לכל יהודי לבחור בחירה אמיתית בקבלת התורה. סוף-סוף הגענו לזמן שהקב"ה בוטח בנו שנקבל את תורתו מרצון מתוך בירור שכלי ובחירה חופשית גמורה.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)