הרב אורי שרקי

נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת כי תשא

מכון מאיר, תש"ע

סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב




כיצד עם ישראל חטא בחטא שנראה כה שפל דווקא לאחר שנגלה אליו ה' באופן שלא היה כדוגמתו בתולדות האנושות?

ראשית, כאשר אנו דנים בחטא העגל (או בחטאים אחרים של אבותינו) עלינו לצאת מנקודת הנחה שחכמה רבה היתה לאבותינו, ולמרות זאת חטאו. לגופו של ענין: מיד לאחר מתן תורה נאמר לעם ישראל: "אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עימכם – לא תעשון איתי אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ', כ). הקב"ה גילה עוד באותה שעה לעמו שדווקא מפני שהוא דיבר עמם מן השמים קיימת סכנה להגשמתו. הבה ונעיין בדבריו של רש"י (שם): "לא תעשון איתי אלוהי כסף להזהיר על הכרובים שאתה עושה לעמוד איתי שלא יהיו של כסף, שאם שניתם לעשותם של כסף, הרי הן לפני כאלהות". משתמע לכאורה שהכרובים הם אמנם לא בגדר 'אלוהי כסף' (שאז הם עבודה זרה לכל דבר), אך הם כן בגדר 'אלוהי זהב'. ומה שנאמר מיד לאחר מכן: "ואלוהי זהב לא תעשו לכם" - מבאר רש"י בשם חז"ל: "לא תאמר: הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים, לכך נאמר: לא תעשו לכם". כך גם עולה מלשון הכתוב בפרשתנו, כאשר בא משה להתוודות לפני הקב"ה על חטא העגל, אמר: "אנא, חטא העם הזה חטאה גדולה, ויעשו להם אלוהי זהב" (שמות ל"ב, לא). נדייק: החטא היה בזה שהעם עשו להם אלוהי זהב – ולא לה'. אם כן, הביטוי "אלוהי זהב" מסמל פסל העשוי זהב שדרכו מתקשרים עם ריבונו של עולם באופן לגיטימי. זהו דבר אנושי וטבעי לחלוטין לראות את השראת השכינה במקום מסוים, על גבי חפץ, אלא שהדבר מותר דווקא כאשר יש ציווי מפורש וברור על הדבר.

כאמור, מוכרחים אנו לייחס לאבותינו רף מינימלי של תבונה




והלא נאמר בפירוש "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"! כיצד ניתן להצדיק את הניסיון להגשמת האלוה?

. אף לא אחד מעם ישראל חשב שהעגל הוא האלוה, שהרי ברור לכל בר-דעת שלא יתכן שהנזמים אשר היו על אפי העם עד לא מזמן הפכו לפתע ל"אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות ל"ב, ד). עלינו להבין שלאחר מעמד הר סיני התרחשה תפנית; מרגע שהקב"ה התגלה אל עם ישראל באופן ישיר, מכאן ואילך עובדים אותו רק על פי הדרכים שהוא מצווה אותנו. על כן, ברגע שאמר הקב"ה: "אנוכי ה' אלוהיך" (שמות כ', ב) – המסקנה המתבקשת היא: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שם, ג). קודם ההתגלות יתכן והיה לגיטימי לחשוב ש"הרגש הדתי", "החוויה הדתית" יבואו לידי ביטוי דרך פסלים. מרגע שיש התגלות כל האמצעים הללו פסולים, ואנו נעזרים רק בתשמישי הקדושה שדרכם בחר הקב"ה להגלות אלינו. לאור זאת נוכל להבין מה חשב העם כשאמר: "זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (שמות ל"ב, א) – העם סבר שמשה מת, וכיוון שכך - פסק כולו רעיון ההתגלות, ומכאן ואילך חוזרים ל"סטטוס קוו אנטה", אל המצב הקדום שבו היה לגיטימי להתקשר אל האלוהות דרך הפסלים שעושים מסברת בני אדם. יתירה על כן, היתה לעם אינטואיציה גבוהה של מה שהרב קוק מכנה בשם: "הקדושה שבטבע". כאשר הרגיש העם שההתגלות הטרנסצנדנטית פסקה ממנו, הוא שב אל דרך המקורית של עבודת ה' דרך הפולחן של הטבע. וכך, חטא העגל מתואר בספר תהילים באופן הבא: "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב" (תהילים ק"ו, כ). כבודו של האדם מופיע בפניו, בהדרת פניו. כלומר, אילו עם ישראל היה פועל על פי אינטואיציה נכונה הוא היה עושה כרובים (בתבנית אדם) ולא עגל (בתבנית שור). מהמילים: "שור אוכל עשב" יש לדייק שהבעייתיות היתה בהמרת תבנית האדם בתבנית של שור האוכל עשב דווקא. כאשר השור אוכל עשב הוא מוריד את ראשו במין תנוחה המסמלת כניעה, שיעבוד אל הטבע. זאת לעומת האדם האוכל, אשר מרים, מעלה את המאכל אליו. זהו בדיוק ההבדל בין קדושה שהיא מעל הטבע (והיא הנדרשת מן התורה), לבין קדושה שבטבע, המובילה אל האלילות (אגב, הרב קוק באר שרק בזמן הגאולה הקודש שמעל הטבע יכול להתחבר אל הקדושה שבטבע, שיש איזה מן פיוס בין הצדדים לאחר אלפי שנות ריחוק). נסכם: עם ישראל לא סבר שהשור עצמו הוא בורא העולם (או המוציאו ממצרים), אלא הוא העריץ את מי שברא את העולם והוציאו ממצרים דרך הכח הטבעי. השיבה אל הפולחן האלילי יתכן והיה לה מקום אלמלא ההתגלות שהיתה בסיני.




מדוע יש הקפדה כה גדולה שעבודת ה' תעשה "על פי הספר" וללא סטיות ממנו?

ברגע שעבודת ה' באה מן הדחף החיוני של האדם, יש חשד גדול שבסופו של דבר האדם נמצא בתוך עצמו. כלומר, אם אני הוא זה שקובע את אופן ההתקשרות עם האלוהות, זה סימן שבעצם אני מתקשר עם עצמי. זו פילוסופיה, זו דת אולי, אבל אני נשארתי בתוך עולם "שפינוזיסטי" סגור. מה שאין כן אם אני ממתין לצו האלוהי, אז אני נמצא בעולם משוחרר שבו יש פריצה של גבולות העולם – כיוון שאני פוגש את האינסוף.




האם עבודת האלילים היא כולה רעה?

חטאם של עובדי האלילים הוא שהם יוצרים לעצמם מחיצות בעבודת ה', חסימות אשר מאמללות את האדם. על אף זאת, היה שלב בהיסטוריה שבו החסימה הזו היתה רצויה מבחינה מוסרית מפני שהיא מנעה רעה גדולה ממנה. כך למשל הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם שואל כיצד יתכן שאברהם אבינו היה הראשון ששבר את הפסלים? מדוע נח, שם או עבר למשל לא הקדימו אותו ושברו את הפסלים בעצמם? והוא משיב: שלא נזדמן להם לשבור. מהי כוונתו? כנראה שאותם צדיקים סברו שבאותה תקופה אלילית עבודת האלילים היא זו שהחזיקה את עולמו המוסרי של האדם ולפיכך מסוכן היה לשבור את האלילים. אפשר לומר שגדולתו של אברהם מתבטאת בכך שהוא העז לומר לדורו שהגיעה השעה לנתץ את הפסילים, ושמכאן ואילך אפשר לעבור לדרגה גבוהה יותר של דעת אלוהים.

אם נשים לב נראה שבאותה מידה שהעבודה הזרה מתועבת ומשוקצת בעיני היהדות ("ולא תביא תועבה אל ביתך... שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו" (דברים ז', כו)), היא גם רואה בה צד חיובי. ספר הכוזרי – שהוא ספר היסוד של האמונה היהודית – פותח בתיאור מלך עובד אלילים שמלאך נגלה אליו בלילה ואומר לו: "כוונתך רצויה אצל הבורא, אבל מעשך אינו רצוי" (כוזרי מאמר ראשון, א). כלומר, יש כאן יחס של כבוד אל הרצינות של עובד האלילים, שכן עובד האלילים לפחות יודע מה הוא מבקש, ושלא כמו הפילוסוף - יש לו ודאות בכך. וכך אומר הנביא מלאכי: "כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים, ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה, כי גדול שמי בגוים אמר ה' צבאות: ואתם מחללים אותו..." (מלאכי א', יא-יב). כלומר, העולם האלילי המתואר כאן מופיע בתור מי שעובד את ה' באמת, ואילו בני ישראל שעובדים אותו במקדש נחשבים למחללי ה'. מתואר כאן מצב של "עולם הפוך ראיתי" שבו מבחינים ברגש טהור המסתתר מאחורי הרפש האלילי גם אצל אומות העולם.




כיצד ירבעם בן נבט נפל לחטא הדומה לחטא העגל?

ירבעם מלך ישראל רצה להעמיד פולחן אלטרנטיבי לבית המקדש, ועל מנת לעשות כן הוא העמיד שני עגלי זהב: האחד בבית אל והאחר בדן. במבט ראשוני אכן לא ברור היאך ירבעם העלה על דעתו שהעם יקבל את מעשיו בשלות נפש, במיוחד לאור האמור בפרשתנו. וכי יתכן שירבעם לא ידע מה הבעייתיות בהקמת עגל זהב?! אלא, שכנראה שירבעם בן נבט קרא את הפרשה קצת אחרת מאיתנו; ירבעם סבר שמה שעשה אהרון היה נכון אלמלא היה משה חוזר מן ההר. ירבעם סבר שאמנם אם יש התגלות – אכן אין מקום לעגל, אך באותה מידה, אם אין התגלות – יש מקום לעגל. ומאחר וירבעם ראה לעצמו חיוב להתנתק מירושלים, ולא עוד אלא שאחיה(ו) השילוני ציוה עליו לפלג את הממלכה, סבר ירבעם שמעתה ואילך חוזרים למצב שבו איננו מחוברים אל הלוחות שבתוך קודש הקודשים שבירושלים, כי אם אל המקום הקדום – העגל. וכך באמת יוספוס פלביוס בספרו "קדמוניות היהודים" מתאר את דברי ירבעם אל ישראל - שמעתה הם אינם צריכים לעלות לירושלים מפני שיש להם עגלים, וכמדומה לו שכך עשה אהרון במדבר. כלומר, מעשה אהרון הובא על ידי ירבעם בתור המקור לעשיית עגלים ולא בתור ראיה לפסילת המעשה.




האם האקסטזה הדתית, הרגש בעבודת ה' אינם רצוים?

האקסטזה הדתית כשאין לה שורש (כשהיא לא מתחילה בהתגלות) היא מסוכנת. הלא ברגע שהקב"ה נגלה – אז ברור שהדבר מעורר גם רגשות, דמיונות, אהבה ועוד כל מיני דברים טובים הבאים על גבי ההתגלות וכתוצאה מכך מקבלים גם ערך חיובי. וכבר הזכרנו בפרשות הקודמות שהאסתטיקה (ה"הוד") מקבלת את ערכה האמיתי ברגע שהיא מחוברת אל הנצח, וברגע שיש ניתוק בין השנים – מתקבלת "אומנות לשם האומנות", "יופי לשם יופי" וכיוצא בהם. כתוצאה מכך ניצב מולנו עולם יפה ומייאש כאחד, עולם שאין בו מפגש עם הזולת המוחלט – עם מי שאמר והיה העולם. זוהי בדיוק מטרתה של האלילות – לקחת ערך אחד מבין הערכים ולהפוך אותו לערך היחיד. וכך נאמר: "זבח לאלוהים יחרם, בלתי לה' לבדו" (שמות כ"ב, יט). כלומר: אדם הזובח לערך אחד מבין הערכים – במעשהו זה הוא פגע בכל יתר הערכים. ומהי הדרך הרצויה? ­"בלתי לה' לבדו" – שם הוי"ה זהו השם המחבר את כל הערכים ("לבדו" מלשון לבוד, מחובר, אחוד).




מה מסמלים הכרובים?

הכרובים מופיעים גם בתרבויות שסבבו לעם ישראל באותה תקופה בתור "רכב האלים". מדובר באריה או כל חיה אחרת בתוספת של כנפיים שעליה רוכב האל. והנה, כשנכנסים לקודש הקודשים רואים מיד את הכרובים, כלומר - רואים יצורים בעלי כנפיים הממתינים למישהו שירכב על גבם. אך האם הצופה רואה דמות הרוכבת על הכרובים? לא. כלומר, השימוש בכרובים מבליט את העובדה שאלוהי ישראל – אין לו גוף ולא דמות הגוף. מכאן, שהכרובים הם ביטוי אנטי-אלילי מובהק. זו גם הסיבה לכך שיש דווקא שני כרובים ולא אחד - כיוון שאם היה רק אחד היינו יכולים לחשוב שהוא האלוה (כך מסביר הרמב"ם במורה הנבוכים).

הכרובים מסמלים גם יחסי אהבה בטהרתם. אין ביהדות חלילה דמוניזציה לא של האהבה ולא של חיי האישות, אלא שדווקא מפני שעוצמות החיים הגנוזות בחיי האהבה הן כה גדולות, הסכנה שיש בהטייתן לכיוון הלא נכון גדולה יותר. וברור שאם אנו מדברים על הקשר בין הבורא לבין הנברא אנו מוכרחים לדבר על הקשר היותר גדול שיכול להיות, על האינטנסיביות הגדולה של החיים, ולכן הכרובים מופיעים בצורה בה הם מופיעים. בהקשר זה נזכיר רעיון עמוק של הרב קוק: "שורש הרצון ביסודו הוא לא הרצון לחיות, להיות, אלא הרצון להחיות, להוות" (ריש מילין, עמ' קיז). כלומר, המעשה המיני כשהוא טהור וקדוש – הוא אדרבה שיא הקדושה, מפני שהוא הוא מקור החיים. ולצערנו, מאז חרבן הבית, "שיר השירים" הפך להיות משל לכנסת ישראל והקב"ה. בימי שלמה המלך לא היה מדובר במשל כלל וכלל, האהבה בין איש לאישה באותה תקופה היתה בעצמה האהבה בין הקב"ה לכנסת ישראל, היתה אחדות מלאה בין הערכים. דברים מעין זה נשארו באופן חלקי בתוך נפש האומה, למשל: רבי אליהו דה-וידס (אחד מגדולי בעלי המוסר) כתב שמי שלא ידע אהבת אישה - לא ידע אהבת ה'. כך גם כותב הרמב"ם בנושא אהבת ה' בהלכות תשובה. אלו הן דוגמאות אחדות מיני רבות לכך שאי אפשר לחיות חיים שלמים באמת בלי לשתף בתוכם את כל מימדי החיים.




מה כוחן של שלוש עשרה המידות?

שלוש עשרה המידות מופיעות כאחד מן הגילויים היותר גדולים של דעת ה', ואנו משתמשים בהן כדי לעורר רחמים. גילוי זה ארע דווקא מתוך החטא ולא קדם לו; דווקא מתוך המצב שבו עם ישראל נזוף, מתגלים עומקים יותר גדולים. וברור שאנו לא נחטא מלכתחילה, אבל אם האדם הגיע למצב של שפלות ונפילה, צריכים לדעת שאוצרות גדולים גנוזים שם ויש לנצל אותם; הנפילות לא נועדו רק כדי שנצא מהן, אלא כדי שנוציא מהן משהו.

נחלקו המפרשים כיצד לספור את שלוש עשרה המידות. כולם מסכימים על המספר הכולל, אך לא על אופן הספירה. ומעניין שהרמב"ם בספר מורה נבוכים מחלק אותן לשתים עשרה מידות של רחמים, ומידה אחת של דין (הלא היא: "פוקד עוון אבות על בנים..." (שמות ל"ד, ז)). והרמב"ם מוסיף ואומר שיש כאן הדרכה להנהגת המדינה, שהמנהיג צריך לנהוג ברוב המוחלט של מידותיו ברחמים, אך הוא חייב לשלב גם קורטוב של דין על מנת שיוכל להחזיק את העולם. המנהיג הוא לא רק המנהיג הפוליטי, אלא גם המושל והשופט בנפשו ובמידותיו, שעליו לנהוג בדרך זו על מנת לתעל את כוחותיו לדעת ה'.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)