הרב אורי שרקי

נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת ויקהל-פקודי

מכון מאיר, תש"ע

סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב




מדוע התורה חוזרת על הנאמר בפרשות תרומה ותצוה?

אנו רואים שפרשות תרומה-תצוה עוסקות בציווי על המשכן, פרשות ויקהל-פקודי בביצועו, וביניהן הפריד החטא (חטא העגל המופיע בפרשת כי תשא). נראה שחטא העגל שינה את כל אופיו של המשכן. הכיצד? דיברנו על כך שפרשת תרומה מתארת את המשכן כהשתקפות הנפש של משה רבינו (מי שנשלט על ידי השכל), ואילו פרשת תצוה מתארת את המשכן כהשתקפות הנפש של אהרן (מי שנשלט על ידי הדמיון). כאשר שני "משכנים" אלו נפרדו זה מזה - משה עלה למעלה (אל הר סיני) ואהרון נשאר למטה (עם העם) - הדמיון השתלט ונגרם החטא. המציאות מראה לנו, אם כן, שאין אדם שהוא כולו שכל או אדם שהוא כולו דמיון, אלא עבודת ה' צריכה להעשות מתוך השילוב בין הכוחות, ולכן יש צורך לעשות משכן משולב - של משה ושל אהרן גם יחד. וכך מגיעה לה פרשת ויקהל הפותחת אמנם בהצהרה: "ויקהל משה" (שמות ל"ה, א), אך ממשיכה בסגנון של תורת אהרן ("וזה הדבר אשר צוה ה'" (שם) - ביטוי השייך לפרשת תצוה). כך גם פרשת פקודי שהיא פרשה "אהרונית" ביסודה, נפתחת ב"אלה פקודי המשכן... אשר פוקד על פי משה" (שמות ל"ח, כא). מעבר לשינוי הסגנוני לאחר תיאור חטא העגל המשלב את תורת משה ואהרן, ישנן גם השלכות מעשיות לחטא: בעוד שפרשת תרומה (שקדמה לתיאור חטא העגל) נפתחה בהצהרה כלל-אנושית: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו" (שמות כ"ה, ג), לאחר תיאור חטא העגל מצאנו שמשה אמר לעם: "קחו מאתכם תרומה" (שמות ל"ה, ה). כלומר, החטא הוכיח שעם ישראל עוד לא מסוגל לקלוט כראוי את ההשפעות של אומות העולם, ולכן הציווי כעת הוא אל הבית פנימה - קחו מאתכם בלבד. השלכות נוספות הן ההגבלות שמצווים בהם ישראל במלאכות השבת.




מה בין שמירת השבת לבנית המשכן?

פרשת ויקהל פותחת בנושא שמירת השבת ורק לאחר מכן מתפנה לעסוק בבנין המשכן על מנת ללמדנו שישנם שני סוגים של שבת: שבת בזמן ושבת במקום. השבת בזמן היא המרחב בזמן בו האדם פוגש את ה' (כך למשל מופיע במסה הקצרה "השבת" של אברהם השל, המתארת את השבת כזמן המועדף למפגש בין הבורא לנברא), ואילו השבת שבמרחב המקום - היא למעשה המשכן. וכשם שהשבת בזמן מופיעה כהשלמה של מעשה הבריאה, כך גם המשכן (זו גם הסיבה שישנה הקבלה בין מלאכות השבת לבין המלאכות של בריאת העולם). נוכל למצוא קשר נוסף בין השבת למשכן בחיפוש אחר מקור המספר שלושים ותשע שבל"ט אבות מלאכה. בספרות הנסתר הקדומה נאמר שהקב"ה ברא את עולמו בעשרים ושתים אותיות ובעשר ספירות. אפשר לומר שמדובר באיכות ובכמות, כאשר האותיות הן יסוד הדיבור - המסמל את האיכות, ואילו הספירות בתור המספר, הכמות. נוסף על כך, מצאנו שבעברית העתיקה היו שבע אותיות שכשהיו מוסיפים להם דגש - היו הוגים אותן אחרת (אלו הן אותיות בג"ד כפר"ת). וראה זה פלא, אם נסכום הכל יחד נגיע למנין שלושים ותשע. כלומר - הקב"ה ברא את עולמו בשלושים ותשעה כוחות, וכשם שהקב"ה שבת ביום השבת מכל אותן מלאכות בהן ברא את עולמו, כך גם אנחנו מצווים לשבות ביום השבת מל"ט המלאכות שעל ידן נבנה המשכן.




מדוע מכל ל"ט מלאכות שבת, דווקא מלאכת הבערה היא זו שמופיעה במפורש בתורה?

האש עומדת ביסוד התרבות האנושית (כל הפיתוח הטכנולוגי החל בה), ומעניין מאוד לראות כיצד התרבויות השונות מתייחסות לעובדה שהאדם שולט באש. במיתולוגיה היוונית למשל מופיע פרומתאוס כמי שגונב את האש מן האלים ונותן אותה לאדם. כלומר, המיתולוגיה רואה במעשה האדם כמין תחרות עם האלים, כמין חטא כלפיהם. וכך מצאנו גם בתרבות המערבית המתקדמת ביותר בתחום הטכנולוגי שיש בה איזו מן תחושה של אשמה כלפי האלוהות בעצם הצלחתו של האדם. כל זאת בעוד שבמדרשי חז"ל אנו רואים שהיחס אל האש הוא שונה לגמרי; המדרש (בראשית רבה י"א, ב) מספר סיפור קורע לב ממש, על אדם הראשון היושב בחושך במוצאי השבת ומתחיל לבכות מתוך שהוא סובר שמשעה שהגיע החושך לעולם חזר העולם לתוהו ובוהו. או אז הקב"ה הושיט לו שתי אבנים, אמר לו לשפשפן ומהן יצאה האש. ממדרש זה נמצאנו למדים שני דברים: ראשית כל, אנו רואים שיש סימפטיה בין הבורא לנברא, שהקב"ה מעוניין בהצלחתו של האדם. שנית, הקב"ה לא נתן לאדם לפיד בוער, אלא הוא נתן לו אבנים בכדי שיוציא מהן את האש בכוחות עצמו ובאופן זה יהיה שותף לבורא. אפשר לומר שגם במקדש וגם בשבת יש קריאה לשותפות של האדם עם האלוה, ולא לתחרות עימו. עקרון זה נגלה לפנינו דרך הביטוי: "כאשר צוה ה' את משה". אם נשים לב, ביטוי זה חוזר על עצמו לא פחות משמונה עשרה פעמים בפרשות ויקהל-פקודי. לעומתו, מצאנו בתיאור בריאת העולם תשע פעמים את הביטוי "ויאמר אלוהים". טעם לדבר אפשר למצוא בכך שבבריאת העולם מי שפעל היה הקב"ה לבדו, ובמעשה המשכן האדם סוף-סוף שותף למעשה הבריאה, כך שכביכול היו בו תשעה מאמרות אלוהיים ותשעה מאמרות אנושיים.




לעומת הקריאה לשותפות בין האדם לבוראו, אנו רואים שהיהדות ברובה מחנכת לפסיביות של האדם. מדוע זאת?

יש לאותה יהדות אורתודוקסית נסיבות מקלות: חטפנו כל כך הרבה מכות באותן פעמים בהן ניסינו מיוזמתנו לצאת מן הגלות, שבשלב מסוים החלטנו שהגלות היא גורלנו עד שתבוא השעה שבה יחליט הקב"ה להוציא אותנו מתוכה בכח. עד כדי כך חדר הדבר לתודעתנו, שכאשר סוף-סוף הגיע הזמן לצאת מן הגלות - שכחנו שיש לאל ידינו לעשות זאת. האמת היא שהתורה ממשיכה בקריאה לאדם לשותפות גם בפסוקים האחרונים של החומש; בסוף פרשת "פקודי" התורה מספרת לנו שיש השראה של השכינה במשכן בדמות אש וענן, ואף אדם לא רשאי להכנס לתוכו - "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן" (שם, לה). מיד לאחר מכך, בפסוק החותם את ספר שמות נאמר: "וענן ה' על המשכן, ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל" (שמות מ', לח). לכאורה היינו יכולים לסיים כאן את התורה כולה (שגם היא, אגב, חותמת בביטוי: "לעיני כל ישראל"), שהרי הגענו למצב שבו הקב"ה שוכן בקרבנו ובזה נסתיימה עבודתנו. אלא, שהתורה מוסיפה שתי מילים משמעותיות לאחר מכן: "לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם". כלומר - עדיין צריך לנסוע, היעוד האמיתי טרם הושג - עדיין צריכים להגיע לארץ ישראל. המשכן הלא הוא הטרמה של המקדש, שנאמר: "עד יעבור עמך ה'... תביאמו ותטעמו בהר נחלתך" (שמות ט"ו, טז-יז) - הגעה לארץ ישראל, ורק לאחר מכן: "מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך" (שם). אם כן, המשכן שהיה לנו במדבר לא היה אלא בבחינת טעם של מה שעוד עתיד להיות לנו, ולכן התורה מדגישה לנו שמלאכתנו טרם נסתיימה, עדיין יש ציפייה מהאדם להשלים את מעשה האלוה.




מדוע ראתה התורה צורך לשבח את בצלאל בונה המשכן?

בצלאל הוא אישיות מיוחדת במינה. בפרשת תרומה המשכן מתואר מן הפנים אל החוץ: ארון עצי שיטים, מנורה, מזבח, שולחן וכו' - ולבסוף גם קרשים. לעומת זאת, בפרשתנו אנו רואים בתיאור עשית המשכן שבצלאל מבצע את ההפך ובונה מן החוץ אל הפנים. התלמוד (ברכות נה.) מספר שה' ציוה את משה: "לך, אמור לו לבצלאל, עשה לי משכן, ארון וכלים", אלא שמשה הפך ואמר לבצלאל לעשות מן הפנים אל החוץ. שאל אותו בצלאל: "משה רבינו, מנהגו של עולם - אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן?! כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה: עשה משכן, ארון וכלים?", השיב לו משה בשאלה: "שמא בצל אל היית וידעת?" (הבנת מעצמך את מה שלא רציתי לגלות לך בהתחלה). כלומר, יש בבצלאל את האינטואיציה של האופן הנכון לבנות את המשכן. מעניין שהתורה מציינת שבצלאל הוא ממטה יהודה, ואהליאב שסייע לו ממטה דן. נאמר במדרש (תנחומא, פרשת כי תשא י"ג): "א"ר חנינא בן פזי: אין לך גדול מכל השבטים משבט יהודה, ואין לך ירוד מן שבט דן שהיה מן השפחות... אמר הקב"ה: יבוא ויזדווג לו שלא תהא רוחו גסה, שגדול וקטן שוין לפני הקב"ה. א"ר חנינא: לעולם אל יגיס (יתגאה) אדם בכבודו, המשכן נעשה בשני שבטים אלו, ואף בית המקדש כן עשוהו - שלמה מיהודה וחירם מדן...". שבט דן הוא השבט המסמל מגמה ההפוכה לזו של שבט יהודה הממלכתי, ובמובן זה הוא "ירוד" מכל השבטים. ברם, אי אפשר שתשרה שכינה בישראל בלי לשתף את כל הכוחות בעם - ואפילו הכוחות היותר מנוגדים שבו.

כמו כן, בצלאל מסמל מבחינתנו את הרגישות לאסתטיקה. בהקשר זה אי אפשר שלא להזכיר את האגרת שכתב הרב קוק לאנשי אגודת "בצלאל" בסמוך לפתיחת בית הספר לאומניות בירושלים. באותו זמן התורכים ישבו בארץ והיו משימות קיומיות רבות שחיכו לביצוע, ועל רקע זה שיבח הרב את הקמתו של בית הספר לאומניות באמרו שדווקא העיסוק בדבר שהוא טפל לעיקר מורה על חיים אמיתיים. הרב המחיש את הדבר באמצעות משל לילדה קטנה ששמה שושנה שחלתה במחלה אנושה, וברגע שפקחה את עיניה וביקשה את הבובה שלה היה זה אות לטובה שמילא את הבית במצהלות שמחה. בדומה לכך, אף הבקשה המתעוררת בקרב עם ישראל, הנמשל לשושנה, לעסוק ביצירה אמנותית מבטאת לדעת הרב קוק התעוררת לחיים, שהיא כשלעצמה "סימן טוב ונכון שהכל יהיו שמחים בו" (אגרות ראי"ה א', קנח). אי אפשר שתהיה תחיה לאומית אמיתית אם לא שתהיה גם תחיה תרבותית עימה, והעובדה שיש לנו כיום רגישות ליופי ולאסתטיקה הוא סימן נוסף לכך שתחייתנו בזמן הזה היא תחיה של אמת. וכך, לאחר קריאת שמע אנו אומרים: "אמת, ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן ואהוב ונחמד ... וטוב ויפה". יש שאומרים שצריכים להסיק שהאמת והיופי הם נפרדים זה מזה, מפני שהם נמצאים בשני קצוות המשפט. אך יש לשים לב שהאות ו' מופיעה בכל אחת מן המילים הללו שבתווך על מנת להראות שהכל חטיבה אחת החוברת אל האמת, ומכאן שהאמת מוכרח שתהיה גם יפה.




מדוע יש לרבים מאיתנו רתיעה מהעיסוק ביופי?

האומה שלנו עברה טראומה היסטורית בגלות, ומאות שנים של פילוסופיה והפשטה שהשפיעו על העולם. כל אלה גרמו לנו לשכוח את העוצמות הקיימות בכל תחומי החיים. כתוצאה מכך יכולה להיווצר אצל האדם המודרני רתיעה ממה שנראה בעיניו ילדותי. והאמת, שאפשר לראות בכל הפאר והיופי האלו - היכולים להרתיע את האינטלקטואל - זירה לכיבוש, מקום שבו צריך השכל לכבוש את הדמיון ולהתאחד עימו. הרב קוק (עולת ראיה, הגדה של פסח) באר שמתחילה היו אבותינו צריכים לקנות ולפתח את כח הדמיון ולכן עבדו עבודה זרה, ועתה, "קרבנו המקום לעבודתו" - אנו מעלים את הנטיות היותר נמוכות של האדם ועושים להם סובלימציה, עידון, אך איננו עוזבים את הגוף וכוחותיו. ועל כך נאמר בפרשתנו: "ויהי המשכן אחד" (שמות ל"ו, יג) - משכן שכולו אחדות, משכן הנמצא בכל מימדי החיים.




מה מלמדת אותנו המעורבות של הנשים במלאכת המשכן?

בכל מקום בו מסתיימים תהליכים היסטוריים חשובים מצאנו מעורבות של נשים: נעמה שהופיעה בסמוך להבאת המבול לעולם, נשים צדקניות שבזכותן יצאו אבותינו ממצרים, בנות צלפחד המופיעות לפני הכניסה לארץ, ועוד. כך גם סיום מעשה המשכן מזמין את ההופעה של האשה בתור מי שמשלימה את הפעילויות הגברית הגלויה בבנייתו. רמז לדבר נמצא בכך שתחילה נאמר: "את המשכן... את עמודיו ואת אדניו" (שמות ל"ה, יא), ומספר פסוקים לאחר מכן נאמר: "את קלעי החצר, את עמודיו ואת אדניה" (שם, יז). האשה מסמלת את העוצמה שבפעילות הפסיבית. באופן גלוי העולם (מאז תקופת הפרהיסטוריה) מנוהל על ידי הגברים, אבל כל עוצמת החיים הסמויה מגיעה מכח הנשים, וזהו כאמור דבר המתגלה לעיני כל בסיומי תקופות היסטוריות.




בפרשות אלו אנו מוצאים זוגות: תרומה-תצוה, ויקהל-פקודי, שני כרובים, ועוד. מה ניתן ללמוד מכך?

הכפילות הזו שנוכל למצאה בכל התורה משקפת את הדואליות הקיימת במציאות בין האובייקטיבי לסובייקטיבי. אין לך דבר במציאות שאיננו כפול - אפילו בטוב תוכל למצוא טוב שבטוב, ורע שבטוב. הדואליות הזו מזמינה גורם שלישי - "עד שיבוא השלישי ויכריע בינהם" (ספרא, ויקרא, א). כל התורה כולה בנויה על מתח הקיים בין שני קצוות ושמתוכו מגיעה ההזמנה לפעילות היוצרת של הגורם השלישי. הרב צבי יהודה קוק זצ"ל הבחין בכך שפרשיות התורה בנויות זוגות-זוגות, ואילו ספר דברים בנוי שלשות-שלשות. כלומר, ההצלחה של מעשה האדם בשותפתו עם האלוה היא כאשר האובייקטיבי והסובייקטיבי פועלים בתור ישות אחת מאוחדת. עקרון זה בא לידי ביטוי במשכן - כאשר יש לך את צפון המזבח ואת דרומו, מנורה בדרום ושולחן בצפון ועוד, כאשר פעולת הכהן הגדול היא למצוא את הקו האמצעי - לעבור דרך מזבח הקטורת, בין המנורה והשולחן אל עבר קודש הקדשים, שם נגלית אליו השכינה בין שני הכרובים, שם הוא שומע את סוד האחדות.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)