הרב אורי שרקי

נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת תזריע-מצורע

מכון מאיר, תש"ע

סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב




הלידה היא אחד מן האירועים המשמחים ביותר בחיי המשפחה - ודווקא שם מופיעה הטומאה. טומאה הלוא מסמלת מוות והטהרה מסמלת חיים, מדוע אם כן בלידה יש טומאה של היולדת?

ראשית, יש לעקור את המחשבה שהלידה מסמלת חטא כלשהו (כפי שמקובל אצל הנצרות). היהדות מתייחסת ברצינות וביראת קודש אל תהליך הלידה; כל עוד האישה בהריון היא מכילה בתוכה את העתיד והיא מרבה שמחה וחיים ברחמה. כאשר היא מולידה, העתיד מפסיק להיות אצלה באופן פיזי, החיים 'עוזבים' אותה והם מונחים בעריסה. אפשר לראות בכך הסבר פסיכואנליטי למשבר המצוי לאחר הלידה, שעד כה האשה היתה במרכז, וכעת הולד הוא זה שתופס את מקומה. מבחינה זו אפשר לומר שבכל לידה יש בחינה מסוימת של "מוות" ליולדת. משהו מתוך התחושה הזו מתגנב לתוך נפשה של היולדת, איזשהו קושי מנטלי בהשלמה עם תהליך הלידה - ולכן היא מביאה קרבן חטאת.

נשים לב כי מאחר ודווקא האשה היא מרכז העניינים בלידה, והגבר הוא רק גרמא (הגורם להולדה) לענין זה - דווקא היא (ולא בעלה) זו שמגיעה למקדש ומקריבה קרבן עולה נוסף על קרבן החטאת (יש כאן אפליה לטובת האשה).

לא נדייק כרגע בתוך הפסוקים שבפרשת בראשית עצמם, אך מי שיעשה כן יגלה שמי שגורש מגן עדן הוא אדם ולא חוה, חוה נשארה שם בבחינה מסוימת. לכן אפשר לומר שהאשה שייכת פחות לזרימת העולם הזה ויותר אל הנצח - משום שבה טמונה יכולת ההולדה, ומי שהוא בורא הוא למעלה מן הנברא. נשים לב גם שחשיבות החיים הנשיים גדולה עד כדי כך שכאשר האשה מולידה בת הטומאה היא כפולה (שבועיים במקום שבוע), משום שהטומאה היא פונקציה של עוצמת החיים שעזבה, וכאשר נולדת בת - העוצמה גדולה הרבה יותר (שכן יש בה כח להוליד בעצמה).

יחד עם זאת, יש איזושהי נטיה גברית לרצות שיוולד להם דווקא בן, וזאת משום שבאופן גלוי - הגברים הם פעילים בעולם הזה יותר מאשר הנשים הפועלות בו באופן סמוי, ולכן אך טבעי שיהיה להם רצון בולט להביא לעולם ולד שיהיה פעיל באופן גלוי. בעומק העמקים, הזהות הנשית היא עליונה יותר, אך באופן גלוי בהיסטוריה האנושית הגברים הם אלה שניהלו את הפוליטיקה ואת מהלכי החברה השונים.

כלומר, אין פה לא שוויון ולא זהות בין גברים לנשים. אלא, יש שונות בין הזהויות וכבוד הדדי.




מה הקשר בין חטא שעשה האדם לבין נגעים שמופיעים על עורו, בגדיו, וביתו?

היהדות דוגלת באחדות בכל רבדי ההוויה, וככזו היא איננה לא מקדשת אך ורק את הקודש או רק את החול, היא איננה רוחנית בלבד או חומרנית בלבד. היהדות מדברת על אחדות, ולכן האדם - גופו, רוחו, נפשו, נשמתו וכו' - כל אלה מהווים הוויה אחת. כאשר יש לאדם איזשהו קושי במגע עם העולם החיצון, עם אנשי סביבתו וכדומה, מוכרח שהדבר יבוא לידי ביטוי גם בגופו, שגם דרכו יש לאדם מגע עם העולם החיצון. הצרעת היא ביטוי לכך שהאדם נגוע במערכת היחסים עם האחר ממנו. זה יכול לבוא מלשון הרע, אבל זה גם יכול לבוא כאשר האדם נפגש עם מציאות שהיא גבוהה ממנו. למשל, כשעוזיהו מלך יהודה רצה לשמש ככהן, התעקש ונכנס להקטיר קטורת למרות שאסור היה לו, וכתוצאה מכך - נצטרע במצחו (דברי הימים ב כ"ו,טז-כא). זוהי דוגמא לכך שאדם הנפגש עם מציאות שהיא מעבר ליכולת ההכלה שלו, נפגע בשטח הפנים של המגע שלו עם החוץ.




מדוע הפצעים הם כל כך לא אסתטיים? האם יש ענין בהקצנה של הכיעור כתוצאה מהחטא?

נפשו של האדם המנוגע היא פגומה, ולכן השכל הישר מורה שגם גופו צריך להפגם. היום אנו רגילים לומר שלא כל מה שאמת הוא יפה, ולא כל מה שיפה הוא אמת. כל זה נכון בעולמנו אנו - עולם מדורדר מאז סילוק השכינה - אבל, כאשר היתה נוכחות גלויה של האלוהות אל בני האדם (כששרתה השכינה), היתה התאמה בין הפנים לבין החוץ.

נקח למשל את הדרך שבה התורה מדגישה שאימותנו היו יפות ביותר; הטעם לדבר הוא כדי לומר שלנו שהן היו גם צדיקות ביותר, שהרי באותם זמנים מי שבאמת יפה מבפנים (מבחינה מוסרית) - מוכרח שהדבר יבוא לידי ביטוי גם בחיצוניותו, ולהפך. אבל כיום, מאחר וכאמור - אנו חיים בעולם מדורדר שהוא רק נגזרת של הנגזרת של אותו עולם אמיתי ששרתה בו השכינה, אזי איננו דנים בדיני נגעים (מה גם שהצרעת התנ"כית נעלמה מן העולם כליל).

על כך אנו אומרים בכל בוקר בתפילת שחרית: "אמת ויציב, ונכון וקיים, ..., וטוב ויפה" - האמת מוכרח שתהיה גם יפה, ולהפך.




מדוע נגעי הצרעת מופיעים באופנים שונים באדם?

האופן שבו התורה מתארת את הנגעים הוא הדרגתי. ההדרגה בעונש מסמלת את ההדרגה בירידה המוסרית של האדם ככל שחטאו גדל ומתמשך. כך מצאנו שבתחילה נאמר: "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת" (ויקרא י"ג, ב) - מתחילים לעסוק באדם שהנגע הוא משני ביחס אליו, וזאת משום שהאדם מלכתחילה הוא טוב. לאחר מכן נאמר: "נגע צרעת כי תהיה באדם" (שם, ט) - כאן הנגע הופך למרכז והאדם למשני לו. ולבסוף, במחיה ובשחין נאמר: "ובשר כי יהיה בעורו מכות אש" (שם, כד) - כאן האדם כבר לא מופיע כלל, החומרה גדולה עוד יותר. את ההדרגה הזו אפשר למצוא גם בצבע הנגע: בתחילה הצבע לבן (המסמל טהרה), ולאחר מכן לבן או לבן-אדמדם (מידת הדין מתחילה להתבלט). אפשר לראות את היחס המוסרי למעשיו של האדם גם בצרעת הבגדים, שבה מופיע הביטוי "פחתת (נגע שקוע) היא בקרחתו או בגבחתו" - כלומר, מתייחסים אל הבגד כאילו הוא ראשו של האדם, כבר אין הבדל בין חפציו של אדם לבין האדם עצמו, וזה מראה על ההדרדרות היותר קשה, כאשר האדם איבד את אישיותו והפך לאובייקט.




תיאור טקס טהרת המצורע נראה לצופה מן הצד כקסמים ולהטים. מה עניינו של טקס זה?

ישנם שני נושאים אחרים שחז"ל אמרו שיש קושי אינטלקטואלי להבינם - שעיר המשתלח ופרה אדומה. ואמנם יש דמיון בין טהרת המצורע אל כל אחד מן השנים הללו: במצורע ובפרה אדומה מופיעים עץ ארז ושני תולעת, ובמצורע כמו גם בשעיר המשתלח משלחים בעל חיים - במקרה שלנו ציפור. אפשר לומר שלמצורע עושים באופן מצומצם וסמלי, בביתו הפרטי, יום הכיפורים (שעיר המשתלח) - במטרה לכפר על עוונותיו, וטהרה מטומאת מת (פרה אדומה) - על מנת להטהר מן הטומאה שדבקה בו.

הסבר רציונאלי אפשרי לטקס עצמו הוא שהטקס עצמו מייצר סוג של שוק לצופה מן הצד, מעין קתרזיס, ובכך גורם לאדם לפשפש במעשיו ולהתעורר לתשובה, הוא מבין שהוא יכול להראות כלפי חוץ כעץ ארז, אך בפועל איננו יותר משני תולעת, מאזוב. באופן אישי, ליבי נוטה להסברם של המקובלים המדגישים שיש סולידריות בין האדם לעולם הטבע, ואם יש פגם באדם יש בהכרח גם פגם בעולם הטבע, ולכן על האדם החוטא לתקן לא רק את עצמו אלא גם את הטבע. זוהי הכפרה הנדרשת מן המצורע הנעשית מלבד לתשובה המתבקשת ממנו, כפרה הבאה לתקן את שעשה לסביבתו ולעולם הטבע כולו. כלומר, יש להבחין בין שני תהליכים שהמצורע עובר: ראשית, עליו לעשות תשובה. התורה לא מציינת בפירוש כאן את נושא התשובה כיוון שהוא כבר נאמר באופן כללי בפרשת ויקרא: "והתודה אשר חטא עליה" (ויקרא ה', ה) - כאשר אותו וידוי הוא בודאי ביטוי לשינוי בנפש ולא הוצאת מילים בעלמא. נוסף על כך, עליו לתקן את הפגם שעשה בקוסמוס כולו - זוהי הכפרה. תיקון זה נעשה על ידי אותו טקס יחודי עליו מצווה התורה.




אם אמנם קיים גם חלק של תשובה בתהליך ההטהרות של המצורע, מדוע התורה איננה מדגישה זאת?

התשובה היא תהליך המובן מאליו עבור התורה. ולמרבה הפלא, אותם אנשים שמפריע להם שהדבר לא מצוין במפורש הם יהודים, כמוני וכמוך. בסופו של דבר התורה הצליחה לגרום לנו לרצות לתת את הדגש על התשובה. כלומר, דווקא ריבוי ההוראות הפולחניות מהדהד בנפש היהודית ויוצר רתיעה מסוימת, המביאה אותה לשאול: "ומה עם התשובה?" יתכן בהחלט שזו היתה הכוונה הפדגוגית של הטקסט - לגרום לאדם לשאול מהו העיקר ומהו הטפל.

אדרבה, אילו היתה התורה חותרת בכל מקום לומר לנו במפורש מהו התהליך הנפשי שעלינו לעבור, היינו עלולים לפספס אותו, כאדם האומרים לו שוב ושוב "תהיה רגוע" - שבודאי שלא יהיה רגוע, לעומת אדם אחר המביאים אותו לידי רגיעה בעזרת התאמת האווירה שסביבו, באופן מסווה. כך התורה פעמים שמביאה אותנו אל התוצאה הרצויה באופן עקיף ובהשפעת על עולם הסמלים הסובב אותנו.




מדוע התורה לא מציינת במפורש את המשמעויות שמאחורי המצוות?

שאלה זו יוצאת מנקודת הנחה שהתורה שבכתב מכילה את שורש כל הידיעות הרוחניות של עם ישראל. אבל ההפך הוא האמת - הכל מתחיל מן התורה שבעל פה. התורה ניתנה לאומה חיה, קיימת, ומדברת. אנו איננו מתגאים כלל וכלל בכינוי "עם הספר" בו משתמשים המוסלמים כלפינו, כינוי המצביע דווקא על הפך החיים - שכן הדבר הכתוב שייך לעבר, ואילו אנו עם המתהדר בתורה נצחית, בדיבור נצחי. כך, חווית החיים ממשה רבינו ומימי האבות היתה ידועה באופן חי לעם ישראל, ועל גבי זה התורה נותנת הוראות ספציפיות ומפורשות. למשל, אני יכול לומר לך שבסעודת שבת עליך להקפיד שעל השולחן יהיה כך וכך, אבל אינני צריך להקפיד לומר לך שיש סעודת שבת, משום שהדבר הזה ידוע לך ומובן מאליו עבורך. יתרה מזאת, אם אמסור לך פרטים שאמורים להוות עבורך דברים המובנים מאליהם - סימן שעברת מחלה של שכחה. כלומר, התורה שבכתב העדיפה להשאיר כמובנים מאליהם, כהנחות מובלעות את יסודות החיים היותר חשובים. בנוסף, המתבונן יבחין שבעברית המקראית אין אף לא מושג מופשט אחד. מושגים מופשטים זהו דבר ששייך למסורת היוונית, ואילו התורה מדברת על עוצמת החיים עצמם.




מדוע התורה יורדת לפרטים כה אינטימיים בחייו של האדם כחיי האישות למשל?

החדות והירידה לפרטים בתורה היא גדולתה. יש כוחות אפלים בנפשנו שאם נזניח אותם - בסופו של דבר נזיק לנפשנו. התורה יורדת עד לעומק העומקים של החיים היותר אינטימיים ונותנת הוראות כיצד ניתן גם שם לחיות בקדושה בצורה תקינה, על מנת לרומם את כל כוחות החיים ולא לדכאם. התעלמות מכוחות נפש אלה כמוהם כסירוס נפש האדם.

עיקר גדולתה של התורה הוא בעולם המעשה ולא רק בחכמה. כך למשל, ב"ה יש כאלו שאומרים הלל ביום העצמאות, אבל מעטים הם. יחד עם זאת, כמעט ולא תמצא יהודי שלא עושה "על האש" ביום קדוש זה. כלומר, יש הדגשה של העובדה שאנו עושים משהו שנראה קצת בהמי, ודווקא על ידו אנו מבטאים את חזרתנו אל הקודש של החיים עצמם, שכן בקום המדינה התעוררה האומה הישראלית לחיים מלאים מתרדמה של כאלפיים שנים.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)