הרב אורי שרקי

נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת אמור

מכון מאיר, תש"ע

סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב




מה תפקידו של הכהן? מדוע הוא מורם מעם?

התיחדותה של הכהונה מופיעה פעמיים בתורה - פעם אחת בפרשתנו ופעם נוספת בפרשת פינחס. בפרשתנו נאמר: "אמור אל הכהנים" (ויקרא כ"א, א) - ומה יש לומר אלהם? "בני אהרן" (שם). כלומר, היו בניו של אהרן, היו דומים לאביכם הראשון שמכוחו אתם מי שאתם. מה היה כה מיוחד באהרן הכהן? אהרן היה הבכור הראשון בהיסטוריה ששמח בגדולתו של אחיו הקטן, שנאמר: "הלא אהרן אחיך הלוי... הנה הוא יוצא לקראתך, וראך ושמח בליבו" (שמות ד', יד). כלומר, יש באהרן התגברות של הנטיה הטבעית לתחרות בין האח הבכור ליתר האחים שהיתה קיימת מאז ימי קין והבל. בעשותו כן, אהרן הטמיע תכונה נפשית בסיסית של הכהונה - היכולת של הכהן לפעול לא למען עצמו כי אם למען הזולת, בניגוד לנטיה הטבעית המצויה אצל שאר בני אדם. לעומת זאת, בפרשת פינחס מצאנו שפינחס מקבל כהונת עולם דווקא משום שהוא קינא את קנאת ה' בתוך בני ישראל - "השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם" (במדבר כ"ה, יא). יוצא אם כן שיש שני צדדים לכהונה: כהונה הבאה מן אהרן (בתכונת נפש חריגה המנותקת מן העם), וכהונה הבאה מכוח האומה (כמו אצל פינחס).

יש לשים לב שכשם שניתן לראות במעמד זה כבוד גדול - כך צריך לראות את העול והאחריות הגדולה המוטלת על הכהנים; מעמד הכהונה נושא בקרבו אחריות גדולה של הכהן והקפדה בדינים רבים שאין ישראל חייבים בהם - שלא לשאת גרושה, לאכול ולחיות בטהרה תמידית, לעלות לדוכן ולברך וכו'. התורה לא באה בתביעה כזו כלפי האומה כולה - שכן לא ניתן לדרוש מאומה שלמה להיות כהנת בבת אחת, אך כן ניתן לדרוש זאת מקבוצה מסוימת בעלת התכונות הנפשיות המתאימות לכך. יחד עם זאת, אנו עתידים להיות כהני האנושות כולה - "ואתם - כהני ה' תִקָּרֵאוּ" (ישעיה ס"א, ו), ונהיה "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, ו) - ואז הכהנים שלנו יעלו למדרגת "כהן גדול".

ישנו מימד נוסף של חשיבות במעמד הכהונה. בל נשכח שמה שגרם לנצחון המונותאיזם בעולם - העובדה שהיום האלילות נסוגה נסיגה שאין לה תקומה ממנה - היה בזכות הכהנים הקדושים מבית חשמונאי שקינאו לקדושת ישראל בזמן שרוב העם נטה אל ההלניזם, ומכח זה בסופו של דבר המונותאיזם הפך לגורם משמעותי באנושות כולה. חשוב עד מאוד היה שמשפחה ממשפחות בני ישראל תשמור על הלוז, על הגרעין של הקדושה, על מנת שבשעת משבר יהיה מי שישמור על מסריה של היהדות.




כיצד הכהן פועל את פעולתו "בתוך" בני ישראל?

יש שלושה סוגים של הלכות שמנתקות את הכהן מחיי העולם הזה: ראשית, ישנו הניתוק מן המוות. בשאר הדתות, הכהן (איש הדת) הוא מי שאנו קוראים לו כאשר מישהו מת, ואילו ביהדות יש איסור לכהן לבוא במגע עם טומאת מת. כלומר, הכהן איננו מודע לעוצמה של המוות מהסיבה הפשוטה שהוא איננו פוגש אותו. שנית, ישנו הניתוק מעול הפרנסה הבא לידי ביטוי בכך שהכהן מתפרנס מתרומות ומעשרות. שלישית, ישנו הניתוק מן המשברים היותר גדולים של העולם הזה, הבא לידי ביטוי בכך שהכהן איננו מתחתן עם גרושה (וכהן גדול גם לא עם אלמנה). בעזרת ההלכות הללו מנסים להרחיק את הכהן מכל קושי ומכל משבר מרכזי בחיי העולם הזה, ובכך מייצרים באופן מלאכותי אישיות שאיננה נפגשת עם השפליות של העולם הזה ואיננה נשחקת, ומתוך כך היא יכולה להקרין רוגע, חסד ואהבה כלפי עם ישראל כאשר הוא נפול מבחינה מוסרית. כלומר, דווקא הניתוק מן החיים בשפלותם (אצל הכהנים עצמם) נועד כדי ליצור אחר כך את החיים בעילאיותם (אצל יתר האומה).




מדוע בני משה אינם כהנים?

אדרבה, מי שנותן את התורה הוא דווקא "דמוקרטי מוחלט" - התורה מונחת בקרן זוית, וכל הרוצה ליטול - יבוא ויטול. התורה היא כל כך גבוהה, שהיא לא זקוקה להיררכיה ולאריסטוקרטיה, היא שייכת לכל אחד ואחד מבני ישראל. לכן אסור היה שבניו של משה - מי שתורת ה' ניתנה על ידו - יהיו בעלי מעמד הכהונה. מתוך האבחנה הזו אנו למדים על שני צינורות של התחברות אל הקודש בתוך נפש האדם: צינור היררכי וצינור שוויוני. הצינור ההיררכי הוא הכרחי, הוא דומה ל"ציר הסמכות" שעל פיו למשל האדם צריך לכבד את אביו ללא תלות באישיותו. לעומתו, הצינור השוויוני מבטא שותפות של כל החברה בתוכן של הקדושה הכללית, ללא מחיצות. וזה לעומת זה עשה האלוהים.




מהו תפקידם של בני לוי?

הלוי הוא אדם משונה ביותר בחברה הישראלית; נחלה - אין לו, לאריסטוקרטיה הכהנית - הוא לא שייך, אם כן מה נותר לו לעשות? הוא נע ונד, הוא הנשא של התורה בישראל. זהו אדם שאין לו שורשים ולכן יכול הוא להתפזר בכל האומה הישראלית - "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית מ"ט, ז). שבט הלוי איננו שייך לשום קבוצה, הוא איננו מגזרי, ולכן דווקא הוא זה שיכול ללמד את בני ישראל תורה בתור שבט מחנך. זאת לעומת הכהן שבסופו של דבר מרוכז באריסטוקרטיה הפולחנית של המקדש באופן המנותק מן העם, מה שמקנה לו תפקיד חברתי שונה מזה של הלוי.




לכהנים במשך הדורות יצא שם של קפדנים, האם זהו דבר שלילי?

אפשר לראות את התופעה הזו במשפחות בהן יש דמות פטריארכלית שמקפידה מאוד על עצמה, כאשר למשל ראש המשפחה מקפיד על קלה כבחמורה ונוהג הרחקות יתירות בעצמו, ובו בזמן הוא מאוד ליברלי כלפי סביבתו. כלומר, זה שהאדם לוקח על עצמו את דרך ההחמרה וההקפדה, הוא דווקא מה שמאפשר לו לשחרר את הסובב מן העול הזה. יש כאן השלמה - הכהנים רגזנים, קפדנים, זריזים ולכן הם מרשים לכל האחרים שלא להיות כאלו...




מדוע מגבילים את האדם המביא קרבן נדבה לקרבנות מבעלי חיים מסוימים?

כמו בכל הקרבנות כולם וכפי שבארנו בפרשת "ויקרא", יש מספר בעלי חיים שנתייחדו מיתר בעלי החיים להיות אלו שמייצגים את הטבע בטהרתו: הכבשים, העזים, הבקר וכו'. שני טעמים לדבר: האחד - אלו הם בעלי החיים הטהורים המבויתים והקרובים יותר לביתו של האדם. הטעם הנוסף הוא שבאותם בעלי חיים האלימות הטבעית הוקהתה - על ידי שהפרסה נסדקה, שהאכילה סבלנית ולא פראית ומיידית (העלאת גרה) וכדומה. אלו הם בעלי החיים בהם מצאנו חדירה של מוסריות אל תוך הטבע ודווקא אותם אנו מסוגלים להעלות. לעומתם, האריה למשל הוא טורף, וכשהוא טורף הוא משתייך יותר לעולמו של הקב"ה ולא לזה של האדם, כפי שנאמר: "הכפירים שואגים לטרף, ולבקש מאל אכלם" (תהילים ק"ד, כא) - כלומר, יש אמנם דו שיח בין האריה לבין ריבונו של עולם, אך בשל אותה פראיות של האריה - בעולמו של האדם אין בכוחנו להעלותו (כמו גם את יתר הטורפים).




"ששת ימים תעשה מלאכה" - האם מדובר בציווי לאדם?

על פי פשטו של מקרא זוהי הזמנה למלאכה. כך גם מצאנו בפסוק: "ואכלת ושבעת וברכת" (דברים ח', י) - שעל אף שיש מצות ברכת המזון, אין מצות אכילה. אף על פי כן, האדמו"ר מקומרנו באר שהאכילה היא מצוה עבור הצדיקים. כלומר, השאלה היא מי קורא את הפסוק: אם הינך אדם נעלה - אף מלאכתך מקבלת ערך של קודש (כפי שגם האכילה מקבלת ערך של קדושה אצל הצדיק), ואם אתה אדם פשוט - אתה תעשה מלאכה כי כך טבע האדם (כדרך שבה אתה אוכל מפני ש"צריך"), והמצוה תרוכז רק ביום השביעי שבו תשבות ממנה.

לענין ערכה העצמי של המלאכה - נביא אוסף קטן של דוגמאות הנוגעות ליחס היהדות למלאכה: משה היה רועה צאן יתרו, יהושע היה איש צבא, גדעון חבט חיטים, בעז קצר שעורים, שאול ואלישע חרשו בבקר, דוד רעה את הצאן, עמוס היה בנוקדים, ירמיה היה חקלאי (שדה חנמאל), הלל חטב עצים, שמעון בן שטח חמר, רבי יהושע היה פחמי, רבי יוחנן הסנדלר סנדלר, אביי בעל שדות, רבי אלעזר בן חרסום בעל אניות, רבי שמעון שזורי שוזר צמר, רב הונא גידר תמרים, הרמב"ם, הרמב"ן והרשב"ץ - רופאים, רמח"ל ליטש עדשות, הרב יוסף קאפח והרב מצליח מאזוז צורפים, ועוד ועוד. וכן הוזכרה במדרש קבוצה של חכמים שנקראה "עדה קדושה שבירושלים": "ולמה הוא קורא אותן עדה קדושה? שהם היו ר' יוסי בן משולם ור' שמעון בן מנסיא, שהיו משלשין היום: שליש לתורה, שליש לתפילה, שליש למלאכה. ויש אומרים: שהיו יגעים בתורה בימות החרף, ובמלאכה בימות הקיץ" (קהלת רבה ט', ט). ובירושלמי (פאה, פ"א ה"א): "והתני רבי ישמעאל: 'ובחרת בחיים' - זו אומנות" - כלומר, בחירת מקצוע היא חלק מקיום מצוות "ובחרת בחיים". הרי אתה למד שהיחס של התורה אל החיים הוא יחס של מילוי החיים באור הקודש ולא של הפרדת הקודש מן החיים. אלא, שהדבר משתנה בין תקופות של גלות שבהן היינו מוכרחים לצמצם את מרחב החיים שלנו אל תוך בית הכנסת, בית המדרש, תלמוד התורה וכדומה, לבין תקופות של גאולה - כאשר אנו חוזרים אל עצמאיותינו, אל ארץ ישראל ואל מדינת ישראל - שאז המרחב של הקודש מתפשט על כל החיים.

האמת היא שיש גם מי שאצלו אומנותו - היא תורתו, שהדבקות האלוהית שיש בעשית מלאכתו היא כה גדולה עד שהיא משתווה ללימוד תורה, כפי שמוזכר ב"אבות דרבי נתן" (י"א, א): "כשם שהתורה נתנה בברית, כך המלאכה נתנה בברית... אדם הראשון לא טעם כלום עד שעשה מלאכה". אפשר לומר שיש איזו מין מטוטלת כזו בתוך היהדות בין מי ש"תורתו אומנתו" לבין מי ש"אומנותו היא תורתו"...




מדוע משייכים את ספירת העומר לענין חקלאי (ראשית הקציר)?

שאלה זו נוגעת לכל החגים, והתשובה אליה נעוצה בשאלה אחרת: האם מתחילים לעסוק במועדים מצד הטבע או מצד ההיסטוריה של האומה? הלא מצד אחד לחגים ישנו הרקע הטבעי (פסח - חג הקציר, שבועות - חג הביכורים, סוכות - חג האסיף), ומצד שני ישנו הרקע ההיסטורי (יציאת מצרים, קבלת התורה וישיבה בסוכות בהתאמה). בסופו של דבר אנו רואים שהתורה חפצה בהקבלה בין העולם הטבעי לבין העולם ההיסטורי. כך אתה רואה שכאשר הקב"ה רוצה להביא "אביב רוחני" ליקום כולו, הוא עושה זאת דווקא בחודש האביב - "חודש בו הפריחה והחיים המתחדשים מוכרים בו כל כך בכל הטבע" (עלות ראי"ה, "קדש לי"). כלומר, ההשגחה העליונה סידרה שהמאורעות המרכזיים של יצירת הזהות היהודית יתאימו בדיוק לסדר העונות החקלאיות. על כל זאת, בחג הסוכות אנו רואים ציפייה אל מציאות שבה ההקבלה הזו מתממשת במלואה. נבאר: אם נשים לב לסדר המועדים המופיע בסוף פרשתנו, נבחין בהבדל בין חג הפסח שהיום השמיני שלו - הלא הוא חג השבועות - נדחה בשבעה שבועות, לבין חג הסוכות שהיום השמיני שלו "צמוד" אליו. שני חגים אלו הם זכר ליציאת מצרים, אלא שפסח מתאר את יציאת מצרים "העובדתית" של האומה, שמפני שהיינו שקועים במ"ט שערי טומאה היינו זקוקים לשבעה שבועות של הטהרות ושמחה מתגברת עד לקבלת התורה. בניגוד לפסח, חג הסוכות מתאר את "חג הפסח האידאלי" - חג שבו יוצאים ממצרים ומיד מקבלים את התורה בשמחת תורה, כפי שנאמר: "ויסעו בני ישראל מרעמסס - סוכותה" (שמות י"ב, לז).




מדוע דווקא יום הכיפורים מקבל מקום של כבוד כמעט אצל כל יהודי?

יום הכיפורים הוא היום שבו קיבלנו את התורה באמת, היום בו הוריד משה את הלוחות השניים במעשה של פיוס אמיתי בין הקב"ה לבין כנסת ישראל. פגישות שכאלו אסור לפספס, ומכאן נובעת חומרת העונש למי שאינו שותף ביום הזה, כמו גם ההרגשה האינטואיטיבית של כל יהודי באשר הוא שהוא חייב להתחבר לכל הפחות פעם אחת בשנה אל כלל האומה.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)