הרב אורי שרקי

נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת בהר-בחוקותי

מכון מאיר, תש"ע

סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב




מה ענין שמיטה אצל הר סיני?

שאלה זו מובאת בדבריו של רש"י בפתיחת פרשתנו. תחילה נבאר את שאלתו: הר סיני הוא מקור הרוחניות היותר גדול, אין "ארציות" בהר סיני. אם כן, השמיטה - שהיא כל כולה נוגעת לאדמה - מה עניינה אצל הר סיני? משיב רש"י (בשם תורת כהנים): "אלא, מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני". נבאר: מצוות השמיטה הוזכרה עוד בפרשת משפטים: "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, ואספת את תבואתה. והשביעית - תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חית השדה. כן תעשה לכרמך לזיתך" (שמות כ"ג, י-יא). פרשת משפטים נאמרה כידוע בהר סיני, ובה נמסרו "כללותיה" של מצוות השמיטה - אלו הם שני הפסוקים האמורים. בפרשתנו מובאים כל "דקדוקיה" של מצוות השמיטה - ויחד עמם נמסרת לנו הידיעה שאף כל דקדוקי המצווה נמסרו בהר סיני יחד עם כללותיה. דבר זה מלמד אותנו על מהותה של התורה שבעל פה בכלל - שכאשר נמסרה תורה שבכתב, נמסרה התורה שבעל פה עמה באופן סימולטני. מדוע יסוד זה נמסר לנו דווקא דרך מצוות השמיטה? משום שהתורה שבעל פה היא השותפות של האדם בגילוי תורת ה', והשמיטה היא ביטוי לשותפותה של האדמה במצוות האדם, אם כן - יש דמיון ענייני בין מצוות השמיטה לתורה שבעל פה.




למי מיועדת מצוות השמיטה - לאדם או לאדמה?

השמיטה היא "שבת לה'" (ויקרא כ"ה, ב) כלשון הכתוב. לא שבת לעולם, לא לאדם, אלא לה'. מדוע ה' צריך שהארץ תשבות? בכדי לענות על שאלה זו נזכר בשביתה הראשונה בתורה המופיעה במעשה בראשית, כאשר הקב"ה שבת מכל מלאכתו ביום השביעי. הקב"ה שבת במובן שהוא השאיר לעולם את האוטונומיה שלו, כל ההיסטוריה כולה היא ה"שבת" של הקב"ה – זהו הזמן שבו הוא מחליט שלא לשנות את סדרי עולמו. מחד, מצב זה מועיל לאדם ומאפשר לו להתפתח, אך מאידך - גם עשוי לגרום לו לשכוח שיש מי שברא את העולם. על כן, פעם בשבעה ימים ופעם בשבע שנים האדם והאדמה שובתים, על מנת לזכור שיש מי שבראם. יתר על כן, שביתה זו יש בה גם טעימה של העתיד - לאותה "מנוחת אמת". נרחיב מעט בענין זה:

במסכת סנהדרין מובא ויכוח משפטי שהתנהל בין עם ישראל לגויים בימיו של אלכסנדר מוקדון (שהיה בעד איחוד התרבות האנושית תחת אימפריה אחת). התלמוד מספר לנו בצורה ציורית שבאו לפני אלכסנדר מוקדון נציגי אומות שונות על מנת לפתור את הבעיות המשפטיות הבינלאומיות היותר גדולות, וראו בו איזו מין אינסטנציה בכירה היכולה לפתור את הבעיות הבינלואמיות כולן. וכך, התלמוד מספר שבאים לפני אלכסנדר מוקדון בני כנען, בני קטורה והמצרים עם תביעות נגד עם ישראל, והחכם העברי גביהא בן פסיסא משיב לטענותיהם. מבלי להכנס לפרטי הויכוח, בסוף הסיפור כל התובעים בורחים, והתלמוד אומר: "והניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות, ואותה שנה - שביעית היתה" (סנהדרין צא.). בפשטות, הכוונה מאחורי ציון השנה השביעית כאן היא להבהיר שכתוצאה מן הבריחה היה לעם ישראל מה לאכול – מפני שהיה ניתן להשתלט על השדות שכבר עובדו. יתכן שיש פה משהו עמוק יותר: התלמוד רוצה ללמדנו מדוע ניצחנו בויכוח שלנו עם אומות העולם, וההסבר לכך הוא פשוט: אנחנו שמרנו על השמיטה והם לא. שהרי אם נשים לב, הרעיון לשבות בכל שביעיה שהיא - כל שבעה ימים, כל שבע שנים, כל שבע שמיטות, וכו' – הוא רעיון המנוגד להתפתחות הטבעית של העולם, שכן העולם מתקדם ומתפתח ואינו נעצר. וכך אומרת הגמרא שלגוי אסור לשמור שבת, שנאמר: "יום ולילה לא ישבותו" (בראשית ח', כב) – כלומר, החברה האנושית צריכה להמשיך להתפתח ואין מקום למנוחה עד שהעולם יהיה מתוקן כולו. כשהעולם יהיה מתוקן ומושלם, אז יהיה זה הזמן הראוי למנוחת אמת. ובאמת, בעת העתיקה הרומאים והיוונים באו בטענות אל היהודים ואמרו שהם עצלנים, שהרי הם שובתים יום בשבוע כאשר אפשר לעבוד. עד כדי כך שהיה צורך שפילון אלכסנדרון יתרץ את הענין בכך שבמנוחה של אדם ביום השביעי הוא אוגר כוחות ועל ידי כך הוא מועיל יותר בשבוע שלאחריו. השאלה היא אמיתית - מדוע אנו אוהבים את המנוחה כל כך? הלא לכאורה אהבת המנוחה יש בה גם גנאי מסוים, יש בה מין עצלות. על שאלה זו השיב רבינו סעדיה גאון בספרו "אמונות ודעות" באמרו שהשורש החיובי של העצלות הוא שהאדם מרגיש באופן אינטואיטיבי את חיי העולם הבא. הלא חיי העולם הבא הם חיים שאין בהם מאמץ, מדובר בזמן שבנו נהנים מן פירות העולם הזה. על פי הסבר זה, העצלים הם אנשים בעלי אינטואיציה גבוהה מאוד, הם מרגישים שישנו מקום בו עתידים אנו לנוח. במובן זה, גם האדמה עוברת בעזרתנו את אותו המהלך פעם בשבע שנים, ויחד איתה אנו מרגישים שהעולם עתיד להיות מושלם, ולכן פעם בשבע שנים אנו מתנהגים כאילו שהעולם כבר כזה.




מה מהות המספר שבע ביהדות?

המספר שבע מסמל את הקדושה בזמן. יש מעגלים-מעגלים של שביעיות, ספר הזוהר מעיד על כך באומרו שהשביתה ב"שבע" מקיפה את היקום כולו: אדם פרטי שובת פעם בשבעה ימים, האומה נחה שבעה שבועות – מיציאת מצרים ועד לקבלת התורה, הטבע שובת פעם בשבע שנים – בשנת השמיטה, החברה הכלכלית כמכלול – שובתת פעם בשבע שמיטות (ביובל), ההיסטוריה – פעם בשבעת אלפים שנים, ההוויה כולה – כל חמישים אלף שנים (שבע שמיטות עולמיות). בנוסף, בפירושו על פרשת בהעלותך, רבינו בחיי אומר כי מספר ה"יובלים הגדולים" (של חמישים אלף שנה) הוא שמונה עשר אלף, ושמונה עשר אלף פעמים חמישים אלף שנים הם תשע מאות מיליון שנה. כלומר, ההיקף הכולל של ההיסטוריה כולה הוא אדיר, אלא שהתורה מצמצמת את הנושא הזה לרמיזות בלבד, מפני שאם ידע האדם שהוא שייך ליחידת זמן של מאות מיליוני שנים – הוא ירגיש אבוד, ולכן מוטב שידע שהוא חי בתור מחזור של שבעת אלפים שנה - שזהו דבר אותו הוא יכול להכיל. יחד עם זאת, מידי פעם חשוב שהאדם ידע שמה שהוא עושה בתוך יחידת הזמן הקטנה שלו משתלב במהלך רחב הרבה יותר.




פרשת בהר עוסקת בעניינים חברתיים רבים, במה שנראה כעשיית צדק סוציאלי, כמין תשתית רעיונית עבור הנביאים העתידים לבוא ולהטיף לעם על חוסר קיומה בחברה הישראלית. האם ניתן ללמוד מן הפרשות הללו על הכלכלה הרצויה בעיני היהדות?

הנביאים בודאי עסקו בסוגיות הבוערות עבור הדור מולו הם ניצבו, וברגע שהם ראו שהיסוד הכלכלי והחברתי מקלוקל – אך טבעי הוא שנושא זה יהיה מושא נבואתם. כמדומני שבסופו של דבר התנ"ך ניצח - הערכים הסוציאליים הכתובים במסורת התנ"כית בסופו של דבר הופנמו מאז המהפכה התעשייתית, מאז שהסוציאל-דמוקרטיה ניצחה, מאז שיש איגודי עובדים וכו'. אפשר לומר שהעובדה שחברה צריכה להיות צודקת זוהי דרישה המובנת מאליה בחברה מודרנית, היא כשלעצמה תעודת ניצחון לתנ"ך. יחד עם זאת, הניסיון לפעמים להעתיק דגמים שלמים שהיו נכונים לפי הנתונים הכלכליים של התקופה העתיקה כפי שהם אל התרבות הנוכחית היא לפעמים רומנטיקה בעלמא, או חיפוש אחרי "חזות יפה" ליהדות.

לעצם השאלה, לא ניתן לומר שהיהדות היא סוציאלית לגמרי ותמיד תצדד בתמיכה בחלש – מפני שלעיתים צריך לדרוש מן החלש להתאמץ – "ויד חרוצים תעשיר" (משלי י', ד). ניתן לומר שהשיטה הכלכלית של היהדות היא מעין סוציאל דמוקרטיה מתונה ללא הקצנה לשום כיוון, וזאת משום שיש הכרה של התורה בכך שהיסודות הכלכליים מעורבים בחיים - לפעמים היסוד של הקומונה מנצח, ולפעמים דווקא היסוד של הרכוש הוא הגובר.

בהקשר זה צריכים לשים לב שהצדקה לפי היהדות היא איננה גמילות חסדים כי אם חוב, חוב אותו יכולים לתבוע העניים בבית דין מאדם שלא מוכן לתתו. הצדקה כמוה כמס. היום אנו חיים בחברה שעושה צדקה בקנה מידה שלא ידענו אי פעם - הביטוח הלאומי הוא קופת הצדקה הגדולה ביותר בעם ישראל, ואשרינו שזכינו לכך.




כיצד יתכן שהיהדות מאפשרת "תחבולות משפטיות" כגון פרוזבול והיתר עסקה?

באופן בסיסי, הריבית הקצוצה עצמה בנויה על יסוד מוסרי. מדובר על ממון השייך לי וביכולתי להשתמש בו לצרכי שלי, ובמקום זאת אני מחליט להלוותו לך, הוא מושבת אצלך, ולכן אך הגיוני שאדרוש פיצוי על כך. ומה שמצאנו שהתורה אוסרת את הריבית בין היהודים זוהי תוספת חסידות מצד האחוה. ב"היתר עסקה", הנחת היסוד היא שיש שותפות של משלם הריבית ברווחים שמרוויח הבנק מן ההשקעות שהוא עושה בכסף, כלומר - מדובר בסיפור אמיתי. הרעיון זהה לזה שבפרוזבול – אפשור המשך החיים הכלכליים במידה ויש צורך בהלואות, החזרות וכדומה. הפרוזבול ממחיש בצורה בולטת את כוחה של התורה שבעל פה, שבמקום שבו הוזכר במפורש בתורה שבכתב דבר שאין לעשותו, התורה שבעל פה בכוחה לתת את האפשרות לעשותו בכל זאת ובכך לשמור על הגבולות של הצדק החברתי.

ההנחה הנסתרת מאחורי השאלה היא שבמידה והיינו מקיימים את דיני ריבית ושמיטת כספים המופיעים בתורה שבכתב כלשונם - העולם היה צודק יותר. בפשטות נראה שאין הדבר כן, שהרי מי שהיה באמת זקוק להלוואה לא היה מקבל אותה (משום שאנשים היו נמנעים מלהלוות). אם הסיבה לכך שאתה חושש מאותם פתרונות הוא הדרדור המוסרי האפשרי בעקבות ישומם, אל לך להטיל זאת בהלכה, אלא באדם - שבאחריותו לפעול כך או אחרת. העולם הזה הוא גשר צר מאוד, כפי שאמר רבי נחמן, והעיקר לא להתפחד כלל, שאם תחשוש כל הזמן ממדרונים חלקלקים, סופך שתיפול למדרון חלקלק עוד יותר. גדולתה של המציאות ההלכתית היא שהיא תמיד יצרה חברה יותר צודקת גם אם העקרונות על פניו נראו פחות צודקים, וראה מה עלה בסופן של אותן חברות שחרטו על דגלן "חירות, שיוויון ואחוה" ובפועל לא מצאנו בהן ישום אמיתי של הדברים.




מה עומד מאחורי "היתר המכירה"?

מצות השמיטה באה לאזן במידת מה, את האחיזה היתרה של האומה באדמה ושקיעתה החומרית. שכן, כל עוד העם עסוק יומו ולילו בכל שנותיו בעבודת אדמתו, עשוי הוא לשכוח את מי שאמר והיה העולם, ועל כך אמרה התורה: "והארץ לא תמכר לצמיתות כי גרים ותושבים אתם עמדי, כי לי הארץ" (ויקרא כ"ה, כג). הצורך לאזן את האחיזה היתרה קיים כל זמן שהאומה עשויה לשקוע יותר מדי בארציותה. ולכן גם הודיעה לנו התורה בפרשת בחקתי, שהגלות באה בשל אי שמירת השמיטה כראוי, שכן אם ישנה אחיזה יתרה בארץ יש צורך בעקירה אפילו חריפה מן הארץ לזמן מסוים כמנין השמיטות שלא נשמרו. אך, כל זה נאמר בזמן שהשמיטה נהגה מן התורה כלומר בימי בית ראשון עד ימיו של חזקיהו מלך יהודה, שאז גלו עשרת השבטים, מאז אין השמיטה נוהגת אלא מדברי סופרים.

וכאן יש לברר מפני מה התורה לא הטילה את חיוב השמיטה על כל הדורות בכל הזמנים? נראה הדבר שמכיוון שעם ישראל עשוי במהלך ההיסטוריה לעבור מצבים שונים בדבר הקשר לארצו, זמנים של אחיזה וזמנים, להיפך, של גלות חלילה, לפיכך משתנה גם מצות השמיטה. בשעה שהבעיה העיקרית של עם ישראל היא שקיעה חומרית יתרה, עליו לשמור שמיטה כדי לשוב אל רוחניותו. מה שאין כן בזמן שהבעיה המרכזית היא גלות האומה, בוודאי שאז יש לעשות את כל המאמצים כדי להגדיל את האחיזה בארץ. במצב כזה לא תחייב התורה את שמירת השמיטה, כי אם חכמים ולפי הצורך. כשהתחיל הישוב החדש לפני יותר ממאה שנה, ראו רבותינו את המצב לאשורו ופסקו את היתר המכירה המפקיע קדושת שביעית על מנת שתוכל העבודה החקלאית להימשך בשנת השמיטה. לא מתוך איזו הערמה ועקיפת רוח החוק, כי אם אדרבה, רוחה של מצות השמיטה היא המחייבת זאת. כי לא עשו זאת רבותינו - הראשון לציון דאז ה"ישא ברכה" והרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנא - כי אם על מנת לאפשר את המשך אחיזתה של האומה בארצה. לפיכך יש לתמוה תמיהה רבה על אותו כיוון שבשם מידת חסידות ובשם צדקות בא להלחם מלחמת חרמה בהיתר המכירה המיוסד על גדולי עולם (ולמרות שהדבר שנוי היה במחלוקת בין גדולי ישראל, אין לומר על גדולי ישראל המתירים שאין לסמוך עליהם, במיוחד בהצטרף אליהם הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, ואחריו כל הרבנים הראשיים לישראל עד עצם היום הזה).

סוגיה כואבת זו תואמת תהליכים מסוימים בחברתנו בכלל, שהם מסתכמים באובדן החוש למולדת, שכן זה לעומת זה עשה האלוהים וחולשות מדיניות מקבילות המה לחולשות רוחניות והלכתיות, וחוסר היכולת לעמוד בכל תוקף על מעמדה של ההלכה, שיבוש ערכים נוסף הוא אי הבנת הערך של חומרה וקולא. בזמנו, כשהורו רבותינו שראוי לחקלאים להחמיר ולא לסמוך על היתר השמיטה, כוונת ההנחיה הזאת היתה כלפי החקלאים, שראוי להם לשמור את השמיטה כמאמרה. אך מעולם לא נאמרו הדברים האלה כלפי הצרכנים שבוודאי אינם רשאים מפני "צדקנות" יתרה לפגוע בפרנסתם של אחינו בית ישראל העובדים את עבודת הקודש (עי' אגרות ראי"ה א' עמ' שנ"ה).

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)