הרב אורי שרקי

נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת חוקת

מכון מאיר, תש"ע

סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב




פרה אדומה היא אחת החידות הבלתי פתורות ביהדות. האם בכל זאת ניתן לתת לה טעם?

זוהי פרשה מופלאה מבחינה זו שהיא משקפת את חוסר ההשלמה של היהדות עם ראית המוות בתור חידלון. הפרשה מפרטת לנו דרכי התמודדות עם טומאת המוות במה שבעצם מבשר את תחית המתים העתידית. בעוד שברוחניות הנוצרית למשל יש השלמה עם העובדה שהעולם הזה הוא עולם בו המוות שולט ואילו העולם הבא הרוחני הוא העולם היחידי שבו אפשר לעשות משהו בעל ערך, היהדות איננה משלימה בשום אופן עם כך שהמוות יהיה המנצח האחרון, אלא היא אומרת: יבוא יום שבו רוח הטומאה תיבטל מן הארץ.

הבה נראה זאת בפסוקים עצמם: על הכהן לקחת "פרה אדומה, תמימה, אשר אין בה מום, אשר לא עלה עליה עול" (במדבר י"ט, ב). "פרה" - היצור החי הגדול והשמן ביותר שיש לאדם בעולמו הקרוב אליו, וכן: "פרה" - ולא פר, כלומר - דווקא את מה שפרה ורבה, את מה שעתיד להביא עוד חיים לעולם. על הפרה להיות "אדומה" - הצבע המסמל את החיות ואת שיא כוחו של הטבע. וכן: "תמימה אשר אין בה מום" - ללא פגם. "אשר לא עלה עליה עול" - זו שמעולם לא שועבדה לאחרים. הפרה, אם כן, מסמלת את החיים בשיא כחם. יחד עימה לוקחים את העץ הגדול ביותר במזרח התיכון - הלא הוא הארז, את העץ הקטן ביותר במזרח התיכון - האזוב, ואותם עוטפים ב"שני תולעת", זוהי הקטנה שבחיות - התולעת, שהיא גם הצורה שהחי לובש במותו. את כל אלה יחד שורפים, כלומר - שורפים את כל עולם החי והצומח עד דק במין שחזור של פעולת המוות, כדי להורות על הכליון שהוא מביא לעולם. לבסוף, כאשר מתקבל אפר השריפה, הכהן מצווה לתת עליו "מים חיים אל כלי" (שם, יז). ומה מסמלים עבורנו "מים חיים" ב"כלי" אם לא את האדם, שהוא "כלי" - מצד גופו, והוא "מים חיים" בלתי פוסקים מצד נשמתו. כלומר, על אפר החטאת הזה - שהוא השארית האחרונה של החיים - נותנים מים חיים במעשה שמסמל את תחית המתים, ובכך מראים שיש תקוה להחיות את המת לאחר המוות, ומסלקים את רושם המוות מן העולם. לפי הסבר זה, טעם מצוות פרה אדומה מובן לנו - מדובר בסמל להמשכיות החיים, לכך שכאשר מגיעים לקצה של החיים - שם מתחילים החיים מחדש. ישאל השואל, הלא חז"ל אמרו לנו שאין אדם יכול להשיג באופן שלם את המשמעות של מצוות פרה אדומה? נשיב לו שכוונתם היא שאנו לא נוכל להבין כיצד החיים באים מן המוות, בדיוק כפי שאיננו מבינים כיצד לחיים יש הפסקה במוות. כלומר, לעולם לא תהיה לאדם השגה בסוד החיים באופן מוחלט.




כיצד תתכן מציאות שבה אפר הפרה מטמא את הטהורים ומטהר את הטמאים גם יחד?

כאשר אתה נוגע בשרשי הדברים של עולם החיים והמוות, אתה מוצא עצמך בעולם אמביוולנטי; אם אתה מנסה לתפוס את תחילת החיים - אתה מגיע אל קץ החיים, ואילו אם אתה מנסה לתפוס את קץ החיים, אתה מגיע דווקא אל תחילת החיים החדשים. אפשר לראות זאת גם בתהליך הלידה, שכאשר אדם נולד - אמו נטמאת, זאת משום שעד לאותו הרגע החיים היו בתוכה וכעת הם עזבו אותה, כלומר - מן ה"מוות" נולדו החיים, ולהפך. באופן אסוציאטיבי אי אפשר שלא לקשור את הדברים למה שעבר עם ישראל בדורות האחרונים - כאשר הגלות כילתה אותנו עד אפר (כפשוטו), ומתוך אפר השואה בסופו של דבר קמנו לתחיה. כלומר, לפנינו הדגמה היסטורית וחיה של המוות המוליד חיים.

בהקשר זה של מעגל החיים נזכיר שבימי שלמה המלך היו שני שערים מיוחדים בירושלים - שער אחד שבו היו חתן וכלה עוברים ושער שני שבו היו עוברים האבלים, כאשר השערים סודרו באופן כזה שבו החתן והכלה ינחמו את האבלים, וזאת על מנת ששני הצדדים יראו את החיים בשלמותם - בהתחדושתם ובאובדנם גם יחד. על פי אותו העקרון מובן מדוע פרשת פרה אדומה מופיעה דווקא בסיום תקופת המדבר ובתחילתה של תקופת הכניסה לארץ ישראל, במה שמסמל את תחילתם של חיים חדשים לאומה כולה.




מה מיוחד כל כך ב"מים חיים"?

המים הם מרכיב חיוני ומקיף בחיינו, וגם מבחינה אטימולוגית, המילה "מים" היא לשון הרבים של מילת השאלה הראשיתית: "מה?". ניתן לומר באמת שהמים מבטאים את הראשית של כל דבר במציאות. ביהדות, אנו ידועים שכאשר אדם רוצה לשוב ולהטהר, עליו לחזור אל המצב הראשיתי שבו הוא היה מוקף במים ברחם אימו - ולטבול במקווה. אלא, שיש הבדל בין "מים חיים" לבין מי מקווה עומדים. מים חיים הם מים המתחדשים באופן תמידי, במה שיש בו ביטוי לאינסופיות בתוך הסופיות, מה שמסביר מדוע יש להם עדיפות על פני מי מקווה עומדים מבחינת ההלכה (כמו למשל מקווה האר"י בצפת). אפשר לומר שהאדם עצמו דומה למעין המתגבר, שהנשמה שלו מפכה ומחיה אותו כל הזמן ומהווה את המרכיב האינסופי בתוך הסופיות הגופנית שלו, ושניהם יחד יוצרים את המתח והצמאון המטא-פיזי באדם.




במה חטאו משה ואהרון ב"מי מריבה"?

כבר אמר מנדלסון שמשה רבנו חטא חטא אחד, והמפרשים טפלו עליו חטאים הרבה. ואמנם, לא ברור האם החטא היה בהכאת הסלע (רש"י), בכעס (רמב"ן), או באופן אחר. באופן בסיסי יותר, קשה לנו לקבל את עצם ההיתכנות לכך שמשה רבנו יחטא. הלא מי כמוהו נאמן לדבר ה', וכיצד יתכן שהקב"ה יאמר לו לעשות דבר אחד והוא יפעל אחרת? זהו דבר שאין הדעת סובלתו כלל. לכן נראה ללכת בדרכם של המפרשים שאמרו שהיו למשה שתי אפשרויות לביצוע הנס: האחת - "ודברתם אל הסלע לעינהם ונתן מימיו" (במדבר כ', ח) - בעזרת הדיבור ובעזרתו של אהרן, והאחרת - "והוצאת להם מים מן הסלע" (שם) - שמשה לבדו יעשה זאת בעזרת המטה. כלומר, היתה למשה בחירה כיצד לפעול - האם בהכאה ולבדו או שמא בדיבור ויחד עם אהרן, ומה שיכריע הוא מה שמשה חושב על מצבו של העם באותו רגע; אם העם התעלה למדרגה כזו שהוא ראוי לשיחה, לדיאלוג, אז גם הנס יעשה באופן של דיאלוג ובשיתוף של אהרן שהוא אוהב שלום ורודף שלום. כמו כן, הדבר יעשה באופן של דיבור אל הסלע "לעיניהם" - אלו הם חכמי העדה (שכן "החכם - עיניו בראשו" (קהלת ב', יד), וכן אמר משה ליתרו: "והיית לנו לעינים" (במדבר י', לא)). לעומת זאת, אם לפי דעתו של משה העם נמצא במדרגה נמוכה יותר באותה שעה, אזי הנס צריך להעשות בצורה של הכאה, באופן שבו אין דיאלוג - המכה פועל, והמוכה נפעל בעל כרחו.

משה החליט בסופו של דבר להכות את הסלע, מפני שבאיזשהו מקום היתה לו קפידה על העם הבא ותובע ממנו מים בסגנון בוטה במקום לנחמו על מות אחותו, עד שכינם בשם: "שמעו נא המורים" (במדבר כ', י). הרב קוק מבאר: "סוד חטא הכאת הסלע הוא הנטיה אשר נולדה במוח היותר גדול, בנשמה היותר מאירה ושוקקה, להשלים את הכל, להוציא את ההשלמה אל הפועל בכח של התגברות, שבזה מתערב קצת העצמיות הפרטית, שאי אפשר להיות כל נוצר נקי ממנה לגמרי. הנטיה הקטנה הזאת בנשמת הנשמה הרוחנית של כל הרוחניות האנושית כולה, מוכרחת היא לשלח פארות בכל צדדיה, ובמקום דיבור נולדת הכאה לשם התעלות הרוחניות וטובת הכלל" (קבצים מכתב יד קדשו כרך ב – פנקס הדפים א). כלומר - היתה כאן הופעה של מולקולה של פרטיות בנשמת משה (שהיא הנשמה היותר כללית שיש בעולם), וזה מה שהכשילו בסופו של דבר. השאלה המתבקשת היא מדוע הופיעה אותה מולקולה של פרטיות? אפשר לבאר שמשה התרגל לראות את אופי המנהיגות שלו בהבלטת הפרטיות שלו, לא מפני שהיה אדם פרטי חלילה, אלא מפני שזהו אופן מסוים שבו מנהיגים אנשים (מה שקרוי: "צרכי ההנהגה"), והיה קשה לו לקבל את ההנהגה של ארץ ישראל שבה האומה פועלת יחד עם המנהיג.

לאחר כל זאת, תגובת הקב"ה היא: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" (במדבר כ', יב) - כלומר, משה ואהרן נתפסו כאן כמי ששפטו לא נכונה את העם, ולא הבינו שהעם שינה את מדרגתו בארבעים שנות הנדידה במדבר. והכתוב ממשיך: "לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ" (שם), כלומר - הקהל שיצא ממצרים באמת לא היה ראוי להכנס מיד לארץ והיה צורך להנהיגו ביד קשה (עם המטה), אך הקהל "הזה" העומד לפניכם - ראוי. עם כל הקושי שיש באמירה הזו, אפשר לראות כאן את נקודת הכשלון של משה להיות מנהיג האומה בארץ ישראל. מנהיגותו של משה היא סוג של מנהיגות הטובה לתקופת המדבר והגלות, אבל היא איננה מתאימה לתקופת ההתבגרות הסופית של עם ישראל בארצו.




מה בהנהגתם של משה ואהרן איננו מתאים להנהגה הדרושה לעם ישראל בארצו?

נראה בעיני שמשה ואהרן אלו הן דמויות כבירות מדי מכדי לאפשר לעם ישראל להתפתח את ההתפתחות הראויה לו, ובאיזשהו מקום צריכים לדעת לשים את משה ואהרן בצד על מנת שעם ישראל יוכל להתבגר בעצמו. את ניצני המהלך הזה ניתן לראות בפרשה שלנו, בפסוק: "אז ישיר ישראל את השירה הזו" (במדבר כ"א, יז), בעוד שאנו מכירים שירה אחרת שנאמרה בסמוך ליציאה ממצרים: "אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות ט"ו, א). כן מצאנו בפרשת "וילך" כשאמר ה' למשה: "הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה..." (דברים ל"א, טז). אמנם ההקשר הפשוט של הפסוק הוא שהעם קם לבצע מעשים רעים, אך סוף-סוף אנו רואים שכאשר משה שוכב, העם קם. כל פסיכולוג יודע שבאיזשהו שלב סילוק הסמכות איננו בא בכדי לאפשר מרידה כי אם לאפשר התפתחות, בודאי ובודאי כאשר מדובר באישיות בסדר גודל של משה רבנו שלא קם נביא בישראל כמותו - אדרבה, היה צורך למצוא דרך שיפנה את מקומו לטובת הכלל. על משה רבנו נאמר: "פני משה כפני חמה" (ספרי בלק ק"מ) - זוהי דמות שתובעת את כל האור לעצמה בשעה שאי אפשר עדיין לסמוך על העם. כשנכנסים לארץ ישראל יש צורך בדמות אחרת, בדמות של יהושע בן נון המבין את מעלת הדור ועליו נאמר: "פני יהושע כפני לבנה" (שם) - הלבנה אמנם מאירה בשמים ומולכת על גרמי השמים, אבל נותנת היא גם מקום לכוכבים. זאת היא מעלתו המיוחדת של המנהיג הארץ-ישראלי ישראל המכיר את ערכו של הדור שאותו הוא מנהיג ואינו מזלזל בו. רק הוא יכול להנהיג את האומה בשיבתה לארצה.

בל נשכח שמשה ואהרן הן דמויות כה גדולות ומרכזיות, שאילו היו נכנסים לארץ - היה חשש גדול שיעשו הכל בעצמם בתכלית השלמות. כך למשל, אילו משה היה נכנס לארץ ובונה את המקדש, היה זה בית מקדש במדרגתו, בית מקדש במעלת ה"נצח". וכפי שמבאר אור החיים הקדוש בפירושו על התורה: "ואמרו עוד (סוטה ט'.) שאם היה נכנם משה לארץ והיה בונה בית המקדש לא היה הבית נחרב... מעתה, אם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש, ולהשליך חמתו עליו לא אפשר כנזכר... ויהיה כליונם במקום חורבן הבית, לזה גזר ה' בגזרת המרגלים גם על משה שימות במדבר" (אוה"ח על דברים א', לז). לכן, היינו זקוקים לתהליך היסטורי ארוך שבסופו עם ישראל כאומה יגיע בעצמו למדרגתו של משה ואולי אף למעלה מזאת.

בהקשר זה נזכיר את דברי הנצי"ב מוולוזין על דברי משה: "מי יתן כל עם ה' נביאים" (במדבר י"א, כח), שלעתיד לבוא כל בני ישראל אכן יהיו נביאים. ויתכן בהחלט שיהיו נביאים אף למעלה מדרגתו של משה רבנו, שכן בל נשכח שלדעת חכמי הקבלה ישנה נבואת אדם הראשון שהיא גדולה יותר מנבואתו של משה, ויש אף נבואה שהיא למעלה ממנה - נבואה המתקבלת מרוח החיים שלאחר תחית המתים.




בפרשה מוזכר גם נחש הנחושת המשמש כמרפא הנשוכים. וכי נחש ממית או נחש מחיה?

הנחש מלמדנו שמה שממית הוא המחיה, במה שמזכיר לנו את סוד תחית המתים שבמצות פרה אדומה. אנו יודעים שהנחש עצמו אינו ממית, אלא החטא ממית. ומה שהציבו את הנחש על מוט - היה זה על מנת שהנשוכים ישאו את עיניהם כלפי מעלה ויזכרו שיש למעלה מזה. בסופו של דבר, מה שמביא את המחלה או המוות לאדם הוא ההתעסקות היתירה בעצמו והרעל שהוא מפריש בתוך עצמו. ברגע שהאדם נפתח אל מרחבים גדולים יותר מאשר הפרטיות שלו - הוא יכול להרפא.

בימי משה, אין צורך במשל ונמשל לענין זה - כל מי שמסתכל על הנחש נרפא מפני שהוא אכן נזכר בקב"ה ושב בתשובה. לעומת זאת, ברגע שאנו מסתכלים על הנחש בימי חזקיהו - לאחר שהיה סילוק של הנוכחות האלוהית, אז כבר אי אפשר להשאיר את נחש הנחושת מפני שיש סכנה לפגאניות (פולחניות) ולכן צריך היה לכתתו. הנחש מפיל את אדם הראשון במה שמסמל את הפאגניות המפילה את אמונת היחוד, ולכן כל עוד יש מציאות של סילוק השכינה מסוכן יהיה להתקרב אליו. יחד עם זאת, כאשר אמונת היחוד תתגבר אנו עתידים להגיע למציאות שבה נכליל את הנחש בתוך הקודש, ולא בכדי מצאנו ש"נחש" בגימטריה עולה כמנין "משיח", כלומר - אמונת היחוד מכריחה אותנו שלא להשלים עם חלוקה אבסולוטית של העולם לטוב ולרע, אלא אדרבה - היעוד הוא לצרף אף את הנחש אל עבודת ה' פנימה.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)