הרב אורי שרקי

נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת בלק

מכון מאיר, תש"ע

סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב




מדוע ישנה רתיעה כה גדולה מקלל בלעם את ישראל?

עם ישראל ידוע בתור עם שברכתו ברכה וקללתו קללה, וכן נאמר: "אורריך אאור ומברכיך ברוך" (בראשית כ"ז, כט). אנו איבדנו את המשמעות המקורית של המושג "דיבור" כיום, שכן בשפה המודרנית (בחברה המערבית) הדיבור הוא בסך הכל כלי להעברת אינפורציה, עד כדי כך שאנו הרבה יותר משוכנעים שכדור של רובה יכול לפגוע מאשר דיבור. מצד האמת, עלינו לדעת שהדיבור הוא שורש קיום המציאות: "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" (תהילים ל"ג, ו), "הוא אמר ויהי, הוא צוה ויעמוד" (שם, ט) - מה שמחולל את המציאות כולה הוא הרצון האלוהי הבא לידי ביטוי בדיבור המתגשם בהדרגה עד שהוא מתגלה לפנינו באופן קונקרנטי בצורת העולם הטבעי. הדיבור נתפס בתור ראשית המציאות, והעובדה שיש דיבור גם באדם - זוהי נגיעה אלוהית בתוך העולם הטבעי, ויש לאדם שליחות מיוחדת בשל כך. פעם חשבו שאלוהים נמצא בשמים, ומאז קופרניקוס וגלילאו יודעים שאין זה כך. פעם גם חשבו שאלוהים נמצא בארץ, ומאז שעברה עבודה זרה מן העולם - הבינו שאין זה כך. אם כן, היכן נמצא האלוהים? אומר המהר"ל מפראג: האלוהים נמצא בדיבורו של האדם. כפועל יוצא מכך, מי שיודע את סוד הדיבור יכול לדעת את סוד המציאות. זהו עיקר החשש מפני קללתו של בלעם - מדובר באדם שמכיר את שורשי המציאות ויכול ע"י דיבורו שלו לכוון אל הדיבור האלוהי במקום שבו מתגלה החולשה של עם ישראל. כך גם אומר לנו התלמוד שבלעם ידע לכוון את הרגע ביום שבו הקב"ה כועס. פירוש הדבר: בלעם ידע לבחון ולאתר מה בתוך הזהות של עם ישראל הוא חלש, וברגע שאתה מבליט את מה שחלש בנו - אז אנו יכולים חלילה ליפול. אדם כזה יכול בהחלט לגרום נזק רב לעם ישראל, ומכאן החשש מקללתו.




האם בלעם הוא רשע? האם הקב"ה מפקיד כוחות נבואיים ורוחניים בידי רשע?

יחד עם עיסוקו של בלעם בעבודות רוחניות בצדדים נמוכים של האדם (משהו מעין הטנטריזם המוכר לנו כיום), בודאי שמדובר באדם עם אצילות רוח גדולה, שכן לא בכדי אמר עליו הכתוב: "ותהי עליו רוח אלוהים" (במדבר כ"ד, ב). הרמב"ם באמת אמר שלבלעם היו זמנים של כשרות וזמנים של קלקול, ושהנבואה חלה על הצד הכשר שבו ("דע שגם בלעם היה בגדר זה (נביא) בשעה שהיה טוב" (מורה נבוכים ח"ב, פרק מ"ה)). זוהי אמירה כללית על האדם, שברגעים כשרים הוא יכול להגיע לצלילות רוחנית גבוהה, ולאחר מכן חלילה ליפול. בלעם אכן היה רשע (וכך באמת מכנים אותו חז"ל), השאלה היא במה מתבטאת רשעותו, את מה הוא מייצג? בלעם בא בעצם בשם אידיאולוגיה הדומה לזו של קרח בתוך עם ישראל, אלא שהיא באה במובן רחב הרבה יותר. זהו הניסיון האחרון לעצור את ההיסטוריה לפני שעם ישראל נכנס לארץ ישראל והופך לגורם משמעותי בתולדות העמים. בלעם פועל כאן בדיוק כמו אב-הטיפוס שלו מספר בראשית, הלא הוא לבן הארמי שניסה לעצור את יעקב בצאתו מחרן וביקש לעקור את הכל. כל אימת שיעקב ישב בקרבו בתור קהילה הטפלה לארם, יכול היה לבן לקבל את יעקב ואפילו להודות בכך שהוא מתברך על ידו. אבל משעה שיעקב מקים אומה ומופיע כאלטרנטיבה לארמיות, אז מתנגדים לו אומות העולם. כמו כן יציאת ישראל מן המדבר והופעתו על במת האומות אחרי הנצחון על סיחון מזמינה מאבק איתנים בין ישראל לנביא אומות העולם - בלעם. דחיית עם ישראל על ידי הרוחניות של האומות באה על רקע ההצלחה המדינית דווקא ולא מפני כוח התורה שבישראל; כל עוד היינו משוטטים במדבר ולומדים תורה מפי משה רבינו לא היתה כל סיבה להתנגד לישראל, כי מי שכל עניינו בחיי בית המדרש בלבד אינו מאיים על העשיה הפוליטית. אלא שהקדוש ברוך הוא בחר בנו לא רק כדי להתכנס בתוך הרוחניות פנימה כי אם כדי לתקן את העולם כולו, וזה דורש דווקא מדינה עם כל תכסיסיה. כך גם היום, שיבת ציון המדינית מאיימת על הרוחניות של אומות העולם הרואים את האלטרנטיבה הרוחנית צומחת מול עיניהם. מכאן לגודל האחראיות המוטלת עלינו בעת הזאת להיות למקור האורה לעולם. לאורכה של ההיסטוריה כולה הדברים חזרו על עצמם שוב ושוב - בכל נקודת זמן בה עם ישראל היה בדרכו לצאת מן הגלות, הגיע גורם חיצוני לעכבו. זוהי "שירת הברבור" של כוחות הרע.




אם בלעם הוא שליח ה', היאך הוא מעז לנסות לקלל את האומה הנבחרת?

ראשית, אפשר לומר שבעשותו כן בלעם דווקא הולך בדרכי המסורת הנביאית, שכן לאורך ההיסטוריה כולה הנביאים ניהלו דו שיח עם הקב"ה, ופעמים שאפילו התווכחו ו"עמדו על שלהם" ודווקא על ידי כך שינו את מהלך ההיסטוריה: אברהם התפלל על סדום, משה התפלל בעד העם, בעד אהרן ומרים, אליהו בעד הנער, ועוד. שנית, כאמור - בלעם מייצג את "שירת הברבור" של כוחות הרע. צריך להדגיש שהביטוי "כוחות הרע" מוזכר כאן לא במובן הדמוני (שטני), לא מדובר במשהו שהוא כל כולו מפלצתי, אלא בערבוב של טוב ברע. בבלעם חבויה לה איזו מין דאגה לאומות העולם, הוא נביא האנושות הכללית הרואה בהופעה של עם ישראל סכנה של אלטרנטיבה תרבותית למה שהיה עד כה בהיסטוריה האנושית. מבחינה מסוימת בלעם בא בתוך בית הדין של מעלה לייצג את העמדה הגויית, העמדה שאיננה חפצה בקיום של עם סגולה. אפשר לומר שיש לבלעם איזו מין כוונה כשרה מבחינתו, שהוא רוצה לעצור את גלגלי ההיסטוריה ולהסיט אותם למקום אחר. אמנם בסופו של דבר הקב"ה מגלה שהוא בוחר בעמו ישראל באהבה, אבל עצם הניסיון היה צריך להערך; הלא ברור שאם אנחנו מגיעים כאומה אל הבמה ההיסטורית-פוליטית, אי אפשר לעשות זאת מבלי שתשמע העמדה הנגדית של אומות העולם, ולכן היה צריך לקום אדם בשיעור קומה של משה רבינו לפחות ולהשמיע כנגדו את טענות הגויים. דבר זה דומה למאבק שמתרחש בגן עדן בין המוסר לבין הטבע, בין הנפש החיה לבין הנחש. אפשר לומר שעד היום המאבק הזה קיים, כאשר הקוסמופוליטיות המערבית באה בטענות אל האומה הישראלית ומנסה לשכנע אותה בחוסר מוסריותה, יש בזה משהו מעין בלעם הניצב אל מול משה, ואנו צריכים לדעת מהי צדקתנו, כלומר - באיזה מובן מה שעם ישראל מייצג הוא אנטיתזה לקוסמופוליטיות הזו. במושגים של בלעם כל זה קרוי "נחש" - "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" (במדבר כ"ג, כג). הנחש מסמל את האחיזה של הטבע על נפש האדם. ברגע שאתה מבטל את היחודיות של עם ישראל, בכך למעשה ביטלת את עליונות המוסר על הטבע. ייחודיותו של עם ישראל היא בכך שהוא כלאום מייצג ערכים מוסריים, בעוד שהלאומיות של שאר העמים מבטאת תנועה טבעית שבתוכה המוסר אינו אלא מקרה פרטי, איזשהו נגזרת של החיים. ועם כל זאת, שפתו של בלעם היא כה עשירה ויפה, שאנו שבויים בקסמה: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" (במדבר כ"ד, ה) - זהו ביטוי שגדול השונאים שלנו אמר עלינו, ואף על פי כן בכל בוקר אנו אומרים את דבריו אלה בהכנסנו אל בית הכנסת. כלומר, יש משהו השובה את הנפש במה שהתרבות הכללית מציעה דרך הנציג הנעלה שלה - בלעם. מכאן נמצאנו למדים שכאשר אנו באים להתייצב אל מול בלעם, איננו יכולים למעט בערכו ולזלזל בו, להפך - עלינו לדעת שהיריב הוא גדול, הקוסמופוליטיות היא רעיון גדול ובעל עצמה רבה, ודווקא על רקע הידיעה הזו צריכים אנו לדעת מה בכל זאת הייחודיות של המסר של עם ישראל, שאלמלא הוא - כל הקוסמופוליטיות הגדולה הזו, כל מה שהאנושות מייצגת - אין להם תקוה ודרך לבוא לידי ביטוי נכון ואמיתי.




מה המטרה באזכור אתונו של בלעם המעכבת אותו בדרכו?

בלעם מכריז על עצמו: "נאום יודע דעת עליון" (במדבר כ"ד, טז). אומרים חז"ל: "דעת אתונו לא הוה ידע, דעת עליון הוה ידע?!" (סנהדרין ק"ה:) - דעת אתונו לא ידע, והיאך ידע דעת קונו? כלומר, הזרימה התרבותית שבלעם מייצג - בסופו של דבר אינה יכולה להתמודד עם האתון; כל ההפשטה הפילוסופית-מיסטית אליה מסוגל בלעם להגיע - היא אינה אלא שכלול של האתון. דבר זה בא ללמדנו שדיבורו של בלעם אינו שונה מהותית ("הבדלה עצמית" כלשון הכוזרי) מדיבור האתון, האדם שהוא מייצג עדיין שייך לקליפה של הטבע, עד כדי כך שהדיבור של בלעם והדיבור של האתון יכולים לשמש יחד בדיאלוג זה עם זה. אומרים לנו חז"ל: "משה לא היה יודע מי מדבר עימו ובלעם היה יודע" (ספרי דברים, פסקה שנז, י). לכאורה משתמע שבלעם היה גדול יותר ממשה בנבואה, ולא היא! בלעם היה יודע מי מדבר עימו מפני שמי שמדבר עם בלעם זה בסופו של דבר בלעם בעצמו, מה שאין כן בדיבור ה' אל משה, שזהו דיבור טרצנדנטי אמיתי (זו נבואה אמיתית). משה אינו יודע מי מדבר עימו משום שיש לו קשר אל מעבר לטבע, בניגוד לבלעם שלא נחשף אל מעבר לאימננטי.




"הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב". האמנם?

אנרי בירקסון (פילוסוף יהודי צרפתי מן המחצית הראשונה של המאה ה-20) סבר שהנצרות עליונה מן היהדות מפני שהנצרות מדברת על ישות עליונה המתעניינת בטובת העולם כולו, בעוד שאלוהי ישראל מתעניין רק בעמו. שורש טעותו נעוץ בתרגום לא מוצלח של הפסוק הנדון כאן; מה פירוש "ובגוים לא יתחשב" (במדבר כ"ג, ט) בלשון המקראית? אין הכוונה לעם שאיננו מתחשב באומות האחרות, שלא שם ליבו עליהן, אלא - בעם שלא עולה בחשבון. כלומר - יש בעולם שבעים אומות, וישנה האומה השבעים ואחת שאינה עולה בחשבון עמהן. ההחלטה של ההשגחה שעם ישראל יחיה בקצב שונה משאר האנושות יש לה מטרה אוניברסלית בסופו של דבר - "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית י"ב, ג). כאשר אני רוצה להועיל לאחר, בתחילת התהליך אני צריך ליצור איזשהו נתק ממנו, לא מתוך התנשאות וגאוה כלפיו - אלא אדרבה מתוך אחריות גדולה והבנת תפקידי העתידי. אם אני שוכח שיש לי תפקיד ייחודי, לא אוכל לתרום את הייחודיות שלי לאחר מכן אל אוצר הכלל כולו. ולכן, "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" (במדבר כ"ג, ט) הוא הוא הברכה לעולם כולו. בלעם עצמו שהגיע לתובנה הזו אמר מיד לאחר מכן: "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו" (שם, י). אלא שהכרה זו עצמה מביאה אותו לידי אנטישמיות שאין כמותה, מתוך קנאה כבושה המרקבת את עצמותיו. כך גם היה בדור של ערב התחיה הלאומית בעת החדשה, כשקם גלגולו המודרני של בלעם בדמות הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה אשר מצד אחד היה מלא הערצה כלפי עם ישראל, ומצד שני מלא קנאה כלפיו. דבר זה הוא תגובה בלעמית טיפוסית - הוא יודע את ערכו האמיתי של עם ישראל ולכן גם מקנא בו. בספרו "דמדומי שחר" כותב ניטשה: "יבוא היום הגדול והנורא.. ואלוהי ישראל עתיק היומין ישמח אז ביצירת עולמו ובעמו, וכולנו כולנו נגילה ונשמחה איתו, והיה ה' למלך על כל הארץ" (מתוך 'דמדומי שחר' כפי שתרגם הרצי"ה קוק, לנתיבות ישראל, מהד' בית אל ח"ב עמ' רצ-רצא). בלעם וניטשה שניהם מרגישים את האובדן של התפיסות האלוהיות שקדמו להם: בימי בלעם מדובר באלילות, ובימי ניטשה בנצרות. כל זה מבחינתם נגמר ושייך לעבר, אבל יש איזושהי בשורה שצצה לה וששניהם מבחינים שהיא קיימת בעם ישראל.




"וירא את ישראל שוכן לשבטיו, ותהי עליו רוח אלוהים". מה ראה כאן בלעם שבעקבותיו זכה ל"רוח אלוהים"?

רבי נחמן אומר שכל עיסוקנו בעולם מתרכז בלהפוך את האי סדר לסדר. בסיום סיפורו הידוע של בן המלך ובן השפחה שנתחלפו, מתאר רבי נחמן את בן המלך הרואה את כסא המלך שכל-כולו מבולגן, אריות ונמרים פזורים בדרך, השבילים אינם מיושרים, וברגע שהוא משיב את השושנה שנפלה אל ראש הכיסא - לפתע פתאום הכל מסתדר ושב לקדמותו. הנמשל הוא העולם שלנו, בו יש אמנם ערכים רבים אך הם אינם מסודרים. כל הערכים שבעולם מצויים בתמציתם בשבטי ישראל, ולכן כאשר "ישראל שוכן לשבטיו" (במדבר כ"ד, ב) - כשכל שבט נמצא במקום הראוי לו, אז התוצאה היא: "ותהי עליו רוח אלוהים" (שם). בעולם הזה אל לנו לבטל ערכים, אלא עלינו לדעת לתת לכל ערך וערך את מקומו הראוי. ברגע שכל אחד יודע שהוא הדובר של ערך מסוים, ושלערך שלו יש גבולות - האחד בא בשם "אמת", השני בשם "שלום", השלישי בשם "צדק" וכו', אז מתגלה לפנינו את שיעור הקומה המוסרי המלא.




בסוף הפרשה נופלים ישראל בחטא בעל פעור. מה ראו ישראל ליפול בחטא כה שפל לכאורה?

כמדומני שמה שמשך את ישראל אל בעל פעור היא העובדה שבני ישראל שמעו את משה אומר להם: "שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד" (דברים ו', ד). המוטו של היהדות שקורא "מונותיאיזם" פימפם ופעל בתוך נפשם של בני ישראל, וכשהם ראו את העבודה הזרה העובדת את אלוהיה דווקא באופן היותר שפל ונמוך שיש, הם ראו בכך פוטנציאל עצום של קדושה גנוזה. מה שהם לא ידעו זו העובדה שהאדם היחיד שיכול היה להתמודד עם זה היה אותו אחד שלימדם שה' הוא אחד - הלא הוא משה רבינו בעצמו (ולכן הוא קבור "מול בית פעור" (דברים ל"ד, ו)). בספרו "נפש החיים", אומר רבי חיים מווזלוז'ין שיש שתי הכרות סותרות לכאורה השוכנות זו לצד זו ביהדות: מצד אחד אנו אומרים שהכל אלוהות ושהקב"ה נמצא בכל - "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו', ג), "לית אתר פנוי מיניה" (תיקוני זוהר צא ע"ב, קכב ע"ב), ומצד שני - אותו אלוה שאמר לך שהוא נמצא בכל ושהכל אחד, גם אמר לך שיש הבדל בין טוב לרע, בין טמא לטהור, שיש היררכיה של ערכים וכו'. אין סתירה בין הדברים - יחד עם ההכרה שהכל קדוש בשורשו, אנו נדרשים לדעת שיש מדרגות בקודש: יש קודש, יש חול, יש טומאה, וכו'. האדם צריך להתגבר על הרצון שלו לראות את האור האלוהי בכל דבר ממש, שאם לא כן - לא תהיה התקדמות מוסרית בעולם.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)