הרב אורי שרקי

נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת מטות-מסעי

מכון מאיר, תש"ע

סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב




האם נדר הוא דבר רצוי על פי התורה או לא?

בין רצוי בין לא-רצוי, הנדר הוא דבר נפלא; ראשית, הוא מלמד אותנו על קדושת הדיבור: "לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל', ג). שנית, מדובר ביכולת של האדם לייצר כמין דת פרטית-אישית משלו; יכול אדם להוסיף לעצמו איסורים שלא היו, מצוות לא תעשה שהתורה לא מנתה. יכול אדם אף לחייב את עצמו בחיובים שהתורה לא נתנה לו, בדיבור פיו בלבד. יכול הוא אפילו לבטל מצוות עשה: אם יידור מחפץ של מצוה - הוא אסור לקיים את המצווה (רמב"ם נדרים פ"ג הל"ו). מה שאינו יכול לשנות, הן מצוות לא תעשה, שאינו יכול לבטלן. הדבר מפתיע ביותר, כי המצוות הן מאת ה', ואילו כאן זו מצווה מכוח האדם! רצתה התורה ללמדנו שהדיבור של האדם איננו רק כשרון טבעי בלבד, אלא המשך של דיבורו של הקב"ה. כל המצוות כולן ניתנו מפי הדיבור ששמענו מפי ה', והדיבור האנושי שגם הוא חלק אלוה ממעל, יכול להתחבר אל תורת ה' ולחדש מצוות. העוצמה האדירה הזו מופיעה דווקא בפרשה של היציאה מן המדבר, שדווקא כאשר ישראל עומדים להכנס לארץ ישראל - הדיבור נגאל, הפה נפתח מחדש ומסוגל לחידושים הללו. מכאן לסוגיה עמוקה מאד, והיא שהיחס של האדם אל הקב"ה דומה לדיאלוג, זאת שיחה בין הבורא לבין הנברא. יכולנו לחשוב שהמצוות הן כמו חוקים של ההוויה, כמו שחוקי הטבע, הגרביטציה ואחרים, אינם אלא חוקים סתמיים. אבל המצוות הן דבר ה'. למאי נפקא מינא? שבחוק טבעי, אי אפשר להתפשר עמו, החוק הוא חוק, הוא אימפרסונלי (=סתמי), בלתי מתחשב במוסריותו, אי מוסריותו, בתשובתו או בחרטתו של האדם. מכיוון שהמצוות מפי ה' הן, הרי אנחנו עומדים לא בפני משהו - בפני חוק אימפרסונלי, כי אם עומדים בפני מישהו. עם מישהו אפשר לדבר, להתחרט, להבטיח שלא נעשה יותר, והתשובה מתקבלת. קיימת שיחה בין הבורא לבין הנברא. כל זה מתקשר אל תפיסת האלוהים ביהדות לעומת התפיסה הפילוסופית, היוונית או אפילו החילונית. האלוהים הוא עבור עם ישראל גם הבורא, מי שנותן את החיים, למרות שלא היה חייב ליתן. כל מעשה הבריאה כולו הוא אקט מוסרי, רצוני, שאיננו נובע מהכרח. לכן כל מערכת היחסים בין העולם לבין ה' הוא כיחס נברא אל בורא, של מישהו שמקבל חיים אל מישהו שנותן חיים, מה שמייסד את כל היחס הזה על המוסר. לעומת זאת, אצל הגויים האלוהים הוא רק קובע החוק, ואין המוסר מהווה את הנוסחה של הקשר עמו.

לגופה של שאלה, התלמוד שואל: "לא דיך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?" (ירושלמי נדרים פ"ט ה"א), אלא שיש מקומות שבהם יש מקום לנדר, כמו למשל בעת צרה, או כשאדם רוצה לגדור את עצמו מפני יצרו שתוקפו ברגעים מסוימים. התרת נדרים אף היא נפלאה, כי בה תלמידי החכמים נדרשים לעשות מעין מחקר פסיכולוגי לגבי מה היתה כוונתו של האדם בשעה שנדר את נדרו על מנת למצוא לו "פתח" ולהתיר לו הנדר. לא בכדי הכתוב אומר: "וידבר משה אל ראשי המטות" (במדבר ל', ב) - מפני שאם אינך ממשפחת הנודר, יהיה לך קשה מאוד להבין את הנפש הנודרת ואת כוונתה בשעת הנדר - וכתוצאה מכך יקשה עליך למצוא לו "פתח".




בפרשה מתוארת חלוקת השלל בין לוחמי החזית לבין אנשי העורף. מדוע מיוחסת חשיבות כה רבה לשלל?

עם כל האכזריות שנראית לכאורה במלחמת מדין והריגת כל זכר באנשיה בעקבות החטאתם את ישראל, אנו רואים שיש פירוט של מספר הכבשים, העיזים, השוורים, העבדים וכו' שנלקחו ממדין. אם נדייק בדבר נבחין כי מספר הכבשים עולה כמספרם הכולל של בני ישראל (כאשר כל אחד צריך להביא כבש במסגרת קרבן התמיד בכל יום), וכן מספר השוורים והאילים מגיע בקירוב למספר השוורים והאילים המוקרבים במהלך שנה אחת במקדש. אפשר לראות בדבר רמז לכך שהשלל בא תחת נשמות ישראל, שיש מן עילוי של המציאות על ידי ישראל - עילוי אפילו של אומה כמדין. כך גם נאמר: "וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם" (במדבר ל"א, יח) - זוהי החייאה לשם אישות. לאמור, שאחרי שנוקתה מדיין מהנשים המחטיאות, נחשף מתוכה ניצוץ הקודש הראוי להצטרף לישראל ולהתעלות בקודש. בעומק הדברים ניתן לומר שחפץ ההחטאה המרושע של בנות מדין כלל בקרבו איזה רגש כהה שיש למדיין שייכות נסתרת לישראל. מכאן היסוד לסגנון מלחמת האמונות והדעות שעליו ממליץ הרב קוק (אורות, עמ' קכט-קלא), לחשוף את נקודת האמת הגנוזה בדעת היריב ומתוך כך להעלותו. את הרעיון הקבלי של העלאת הניצוצות מצאנו גם בענין הגעלת הכלים משלל המלחמה - כאשר לוקחים את אותם הכלים שהשתמשו בהם המדיינים לצרכים אסורים, מגעילים אותם וכעת הם יכולים לשמש את ישראל בביתם ואפילו במשכן. בכל אלו יש רמז לכך שערכים לעולם אינם נפסלים באופן מוחלט; מכל תרבות, אפילו היותר ירודה, יש ניצוצות של קודש שצריך לדעת להעלות ("סוף דבר - הכל נשמע" (קהלת י"ב, יג) - מלשון משמעות). הנביא אומר: "וינקת חלב גוים, ושוד מלכים תינקי" (ישעיהו ס', טז) - שלל הגוים בא בכל מיני מדרגות: בזמן מלחמה - מדובר בשלל המלחמה (כפשוטו), ואילו כאשר מדובר בהקשר של תרבויות - אז מדובר בשלל רוחני שעלינו כאומה לינוק מן הגוים בזמן הגלות ולדעת להעלות אותו כשאנו עולים בחזרה לארץ בזמן הגאולה.




מה היה המניע של בני גד וראובן שלא לעבור את הירדן?

אלמלא היו בני גד וראובן מבקשים לשבת בעבר הירדן המזרחי - אותו אזור היה נשאר ריק מתושבים (שכן לאחר שממלכות סיחון ועוג חוסלו, לא היה אכלוס ממזרח לירדן), ואז היתה מתקבלת התמונה הבאה: מצד מערב לארץ ישראל - ים, מצד דרום - מדבר, מצד צפון - יער הלבנון שהיה בלתי מיושב באותם הימים, ומצד מזרח - כאמור - ריק. כלומר, במקרה כזה היה נוצר ניתוק של עם ישראל מהאנושות כולה. על רקע הדברים האלה אפשר לראות את בקשתם של בני גד וראובן כבקשה למלא איזשהו חלל שקושר את עם ישראל עם ממלכות עמון, מואב, אדום וארם שהיו סביב להם, מה שמבטא את היסוד האוניברסלי של עם ישראל והקשר שלו עם העולם. לא מדובר בתביעה קוסמופוליטיות מוחלטת של פיזור גמור של ישראל בין העמים, אלא על האפשרות ליצור מעין "גולה ידידותית" ולנצל את היתרונות של הגלות בסמוך לארץ ישראל. רמז לדבר נמצא בשמם: גד ראובן, ראשי תיבות - ג"ר; הגר הוא בעצם חולית הקשר בין ישראל לבין העמים, ואותם שבטים רצו להיות אותו ה"גר" בעם ישראל. בספר יחזקאל (מ"ז) מתוארת ארץ ישראל כשהיא נחלקת לשנים עשר חלקים בעבר הירדן המערבי בלבד. כך שלמעשה הנביא יחזקאל חוזה שכל הניסיון ההיסטורי של גד ראובן וחצי שבט המנשה יִבּטל לעתיד לבוא וכולם יכנסו ל"ארץ".




מדוע מפורטים לנו ארבעים ושנים מסעות בני ישראל במדבר?

הרשימה הזו של מסעי בני ישראל היא רשימה מכוונת ויש לדייק בה בכל שם ושם של מסע וללמוד ממנו דבר-מה. כך למשל המספר ארבעים ושניים הוא שש כפול שבע; שבע הוא מספר המסמל את הקדושה, שש הוא מספר המסמל את הזמן (ששת ימי המעשה). כל זמן שאתה בגלות, אתה בבחינת "שש כפול שבע", במימד הזמן. כאשר תגיע לארץ ישראל, אתה תעבור מן הזמן אל המקום ותהפוך ל"שבע כפול שבע", לארבעים ותשע. ובאמת יש ארבעים ושמונה ערי לויה שיחד עם המזבח בירושלים (שאף הוא קולט את הרוצחים בשוגג) נחשבים ארבעים ותשע, וזהו ביטוי סמלי של המעבר ממימד הזמן אל המקום.

תיאור המסעות הם בעצם תיאור סימבולי של תולדות ישראל מראשית הבריאה ועד מדינת ישראל: רעמסס - ההיעדר (רע) שמכוחו נעשה חלל (מסס) המאפשר את הבריאה (סוד הצמצום). סוכות - כנגד סוכה שבנה לו הקב"ה בהר הבית בצפיה שיבנו לו בניו בית (מדרש). אתם, בקצה המדבר - בריאת האדם המדבר: "ברא אתם" (בראשית א', כז). פי החירות - הבחירה החופשית והציווי. מרה - חטא עץ הדעת. אלים - אדם הראשון אחרי הגירוש, שהוא שורש שבטי ישראל (שנים עשר עינות מים) ואומות העולם (ושבעים תמרים) כאחד. ים סוף - שת, סוף הולדת אבות האנושות. מדבר סין - אנוש המשתמש בכח הדיבור לקרוא בשם ה'. דפקה, על שם החולשה בעקבות הצפת שליש העולם- קינן. אלוש - מהלל-אל. רפידים (אותיות "מפי ירד") - יָרד. מדבר סיני - חנוך, שהתהלך עם האלוהים, קברות התאוה - מתושלח, שבימיו השחיתה הארץ, חצרות - למך, המקדים את נוח כחצר לפני הבית. רתמה - נוח, שבימיו נידונו ברותחים כגחלי רתמים. רמון פרץ - שם, אבי תמר שיצא ממנה פרץ. לבנה - בנין המגדל בימי ארפכשד. רסה - בנין רסן על ידי אשור בימי שלח. קהלתה - עבר, ראשית קדושת הכלל. הר שפר - פלג (בירור הסגולה). חרדה (כמו "חרדת אלינו" (מלכים ב ד', יג)) - רעו (לשון רעות). מקהלות - שרוג (מלשון חיבור). תחת - נחור (הפחד=חתת בימי אור כשדים). תרח - תרח (!). מתקה - אברהם (מיתוק על ידי חסד). חשמונה - יצחק שנימול לח', לשמונה. מוסרות - יעקב, שממנו התחלת השלשלת הישראלית. בני יעקן - בני יעקב בעקת גלות מצרים. חור הגדגד - יציאה לחירות של גדודי ישראל. יטבתה - מתן תורה, אין טוב אלא תורה. עברונה - מעבר ארנון והירדן. עציון גבר - דוד, המכונה "עדינו העצני" (מועד קטן טז:) ו"הגבר הוקם על" (שמואל ב כ"ג, א). קדש - מקדש ראשון. הור ההר - חורבן הקדש, מות אהרון הכהן הגדול. צלמונה - צלמות גלות בבל. פונון - בנין בית שני לראש פינה. אובות - דורות אבות העולם בימי הזוגות. עיי העברים - חורבן בית שני. דיבון גד - דיאבון לב האומה בגלות. עלמון דבלתימה - היעלמות התורה על ידי הפיצול של המסורת לשתי דבלות, ספרדים ואשכנזים. הרי העברים - העברה במסורת הברית בימי השואה. ערבות מואב - עריבות התחדשות המלכות שמקורה ברות המואביה. המסע האחרון מסתיים אם כן במדינת ישראל, כאשר מדובר עדיין ב"השתלמות" ולא ב"שלמות", שכן התורה טרם הסתימה.




מדוע יש ציווי להשמיד את עובדי האלילים בכניסה לארץ? האם לא ניתן למצוא פתרון "אנושי" יותר לבעיה?

תמהני עליך, הרי מפורש בדברי חז"ל ובספר יהושע עצמו, שנשלחו לעמי כנען אגרות המציבות בפניהם שלוש אפשרויות: הרוצה לברוח - יברח, הרוצה להשלים - ישלים, הרוצה לעשות מלחמה - יעשה! כלומר, המלחמה - עם כל העוצמה שלה והאכזריות שלה - באה על רקע של הצעה מפורשת של קבלת לפחות שבע מצוות בני נח על ידי האוכלוסיה שבארץ כנען. כך קרה למשל עם הגבעונים שהיו בעלי ברית שלנו אע"פ שהיו כנעניים למהדרין, וחז"ל אף אומרים שהדבר הזה קרה עוד בימי משה - שבאו כנעניים והציעו את עצמם ואמנם התקבלו על ידו (למדים את הדבר מן הפסוק: "מחוטב עציך עד שואב מימיך" (דברים כ"ח, יט)). כמו כן מצאנו שרחב ומשפחתה מיריחו ניצלו כיוון ששיתפו פעולה עם ישראל. לאור כל זאת, מאחר ולא קיבלו עליהם עמי כנען להשלים, התורה אומרת מדוע אין לחיות בהם כל נשמה: "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלוהיהם" (דברים כ', יח). הרמב"ם ב"מורה נבוכים" כבר התמודד עם הפסוקים הללו ואמר שאל לנו לחשוב שהשמדת עמי כנען נובעת מתוך אכזריות או מתוך שאיפת נקמה חלילה, כי אם מתוך כוונה לתקן את העולם - שכן עמי כנען היו העמים היותר מושחתים מבחינה מוסרית שהיו בעולם באותה תקופה - אלו עמים שהמציאו את עבודת המולך שבה הקריבו תינוקות חיים. כך גם אומר הרב קוק (אגרות הראיה ח"א עמ' ק) - שאלמלא אותה "אכזריות" שלנו אז, צריך לחשוב כיצד העולם היה נראה היום, ושבזכותה בסופו של דבר הבאנו לעולם ערכי מוסר. יש מי שכתב שכל חברה יכולה להפוך לדמוקרטית וליברלית אם רק תרצה, והוא הביא כדוגמא את גרמניה ויפן שעשו זאת לאחר מלחמת העולם השניה. אלא שיש גם לזכור את המחיר העצום שהן שילמו על מנת לעשות את המעבר הזה, שנבע כתוצאה מהנחרצות הברורה של בעלות הברית בניצחון הטוב את הרע. נוסף על כל זאת, צריכים להבין מהם המושגים של אותה התקופה, שהרי באותם הימים אם אינך אוכל - אתה נאכל. כיום, מלחמות חורמה אמיתיות קיימות אולי רק ביבשת אפריקה, אבל בודאי שאין להשוות את רמת המוסריות כיום לעומת העולם העתיק שהיה עולם אכזרי לחלוטין. הגדלות של התורה היא שהיא שמה אותך בתוך המציאות הזו ומציבה לפניך את ההתנהגות המוסרית הרצויה.




מהו פירוש הציווי "והורשתם את הארץ וישבתם בה"?

זוהי המצוה להקים מדינה עצמאית בכל שטחה של ארץ ישראל. כמו כן נצטוינו על גבולותיה, על מנת שנדע מהו היקפה של המצוה, ומה עלינו לכבוש. אמנם רש"י - בתור פרשן - פירש את לשון הכתוב על פי פשוטו, שהוא הבטחה מאת ה', אך הרמב"ן מוסר בידינו - בתור פוסק - שזו מצוה דאורייתא. הרמב"ם לא מנאה אמנם במפורש במניין המצוות, אבל אין זה משום שאינה מצוה אלא משום שהיא יסוד המקיף את כל התורה כולה, כמבואר במצות עשה קנ"ג, שאלמלא הארץ, בטלה האומה חס וחלילה, ואין דרכו של הרמב"ם למנות את הציוויים הכוללים. אך על מי מוטלת המצוה, מיהו נושא מצוות כיבוש הארץ? התשובה היא שזו מצוה המוטלת על הכלל ולא על היחיד. היחיד משתתף במצוה בתור חלק מן הכלל. עולה מכאן שהחייל בצה"ל והאזרח בהתיישבות, המקיימים את המצוה של קיומה של מדינת ישראל, עולים בחייהם היחידיים למדרגה כללית, שקדושה מרובה בה, אפילו משל הצדיקים הפרטיים היותר גדולים.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)