הרב אורי שרקי

תשעה באב - "עוזך בשבי"

סיכום שיעור (מכון מאיר, ז' באב תשס"ו) - עוד לא עבר את עריכת הרב




מקור המשפט הוא בתהילים, פרק ע"ח, פסוק ס"א: "וייתן בשבי עוזו ותפארתו ביד צר".

הפרק הזה מבטא את תחינתנו בפני הקב"ה. לא רק על חורבן בית המקדש והגלות - כל אלה הם צער קטן לעומת הצער הגדול עליו אנו מתפללים שהוא צערו של הקב"ה בעצמו.

אמר יעקב אבינו (בראשית מ"ט-י"ח): "לישועתך קיוויתי ה'". לא כתוב "לישועתנו" אלא "לישועתך", ישועת הקב"ה. כיצד הקב"ה זקוק לישועה? הוא זקוק לישועה כי יש עיכוב להופעתו. על זה נאמר שעוזו בשבי ותפארתו ביד צר. זה הכאב האמיתי.

בשביל מי יש הגאולה? למי מדינת ישראל טובה? ליהודים? בפשטות - לא. כביכול, הרבה יותר נוח לשבת בחו"ל מול טלוויזיה עם כוס בירה ולא להתעסק במאבקים סביב ארץ ישראל ומדינת ישראל. אז בשביל מי כל העסק הקשה הזה הנקרא מדינת ישראל? אנו אומרים במפורש בהלל: "לא לנו ה', לא לנו - כי לשמך תן כבוד! למה יאמרו הגויים 'איה נא א-לוהיהם'?!". כל מלאכתנו היא להוציא מהשבייה את השכינה. כפי שהרב קוק מסביר ("אורות המלחמה", פסקה י'):

"קמים נבוני לבב בחצות לילה, וידיהם על חלציהם, כיולדה על צרת העולם, צרת ישראל, צרת השכינה, צרת התורה. הם בוכים ומבכים, יודעים הם ומכירים את עומק הצער במקורו ובתולדותיו, יודעים הם שכל הצרות והמחשכים, כל נהרי נחלי הדמים הנשפכים, כל התלאות והנדודים כל הבוז והמשטמה, כל הרשעה והזוהמה אינם אלא תולדה קלושה מהד הקול של אותו הצער העליון, צער השמיים, צער השכינה, צער האידיאליות המהותית בהיפרדה ממקור תענוגיה".

אנו מצטערים על זה שהעולם האידיאלי שאנו כה קשורים אליו ומקבלים חיות ממנו איננו העולם הגלוי. זה הכאב הגדול שלנו. כפי שכותב הרב קוק (שם):

"והאידיאליות העליונה ברוחם של הבריות ובחירת האדם, תשובת ישראל ורוממות אצילות הרוח הרציני, היא קשורה. והם קוראים לתשובה, ואנו לי-ה ועינינו לי-ה".

הצפייה היא אל העולם האידיאלי אבל עכשיו בזמן האבל בתשעה באב אנו מצטערים על זה שהשכינה נתונה בגלות, נעדרת, ויש להבין למה המצב הזה ממשיך גם היום.

בתהילים, פרק ע"ח (בו נמצא הפסוק "וייתן בשבי עוזו ותפארתו ביד צר" שהתחלנו ממנו), מתואר חבל גדול מההיסטוריה הישראלית ונאמר כי יש לספר היסטוריה כדי שהדור הבא ידע. אחרי תיאור יציאת מצרים כתוב:

"ויסע כצאן עמו... ויביאם לגבול קדשו, הר זה קנה ימינו" (נ"ב-נ"ד).

כלומר, בהתחלה עם ישראל כובש את כל הארץ.

"וישכן באהליהם שבטי ישראל" (נ"ה).

הקב"ה עושה איתנו חסד ומקים לנו את המדינה.

"ויסגו ויבגדו כאבותם... ויכעיסוהו... שמע א-לוהים ויתעבר וימאס מאוד בישראל" (נ"ז-נ"ט).

כיבוש הארץ על ידינו לא תלוי בצדקותינו - הקב"ה הבטיח ומקיים את דברו. אבל אם אנו רוצים להתמיד בישיבתנו בארץ, עלינו לא להרגיז את הקב"ה, ואם עושים את ההיפך אז:

"ויטוש משכן שילה, אהל שיכן באדם" (ס').

משכן שילה זה בית המקדש שהוקם לא בירושלים אלא בנחלת אפרים. הייתה תקופה שניתנה ההזדמנות לשבט אפרים להיות המנהיג של האומה. אפרים זה שבט עם תוכן אוניברסאלי: "אהל שיכן באדם". "האדם" פה הוא אפרים אשר על נחלתו שוכן המשכן. יש מדרש שאומר ש"אדם זה יוסף", כי יוסף הוא הצד השווה בין ישראל לעמים, הצד הקושר בין כל התרבות הכלל אנושית לבין עם ישראל. אפשר להקים מדינה על יסוד ההנהגה של שבט אפרים - שבט אפרים מעוניין בקשר עם כל האנושות - אך יש צורך לא להגזים, כי אחרת "וייטוש משכן שילה".

באחרית הימים השלב הראשון של הגאולה מבוצע ע"י משיח בן יוסף. משיח בן יוסף הוא הציונות (כך לימד אותנו הרב קוק ע"פ הגר"א): הבניין החומרי, הפוליטי, הכלכלי של המדינה. למשיח בן יוסף יש סכנות - כשהוא פועל לבדו הוא עלול להיהרג. חז"ל אמרו שהוא עתיד להיהרג אך חכמי הקבלה אמרו שהוא לא ייהרג בתנאי שעם ישראל יתפלל עליו. כלומר, יש להתפלל על הציונות גם כשהיא נמצאת במצב של חולשה.

מהפסוק בו פתחנו - "וייתן לשבי עוזו ותפארתו ביד צר" (ס"א) - עולה קושיה: מה זה העוז שנפל בשבי והתפארת שנמצאת ביד צר? המפרשים אומרים שהעוז שנמצא בשבי הוא ארון הברית. אכן לאחר חורבן שילה יצא ארון הברית לשבי אצל הפלישתים. התפארת זה מתן תורה (גמרא מסכת ברכות). הארון הוא ארגז ובתוכו יש תפארת שהיא התורה.

למה צריך לציין את העובדה ששני הדברים נמסרו ביד צר? המלבי"ם טוען שאין מילים נרדפות בתנ"ך. לפיכך "עוזו" ו"תפארתו" הן לא מילים נרדפות אלא מבטאות מהויות משלימות. ארון הברית מציין את האחדות המופלאה בין התוכן למסגרת. התוכן הוא התורה - תפארת. המסגרת היא המלכות - עוזו (כפי שנאמר במכילתא, "אין עוז אלא מלכות"). האסון הנורא של חורבן שילה הוא ההפרדה בין התפארת לעוז. התורה והמלכות יכולים ללכת ביחד. אם זה לא הולך ביחד וזה נמסר בשבי, זה האסון הנורא. היה צריך להיות שהמלכות והתורה יהוו מציאות משולבת, תוכן וכלי שהולכים ביחד. בחורבן שילה נפרד הקודש מהחול. כבר לא מצויה בעולמנו אותה אחדות מופלאה בין המלכות והתורה ובין הקודש והחול.

איך דבר כזה קורה? איך דברים שהיו מאוחדים נפרדים? כדי להיפרד צריך שניים - אי אפשר להיפרד לבד. יש כאלה שיגידו המלכות נפרדה מהתורה ולכן המלכות אשמה, ויש שיגידו שהתורה נפרדה מהמלכות ולכן התורה אשמה. כל אחד ואחריותו. אם מי שהתפקיד שלו זה למלא את החול בקודש הולך ומכנס את הקודש בתוך עצמו אז אין פלא שגם החול ירצה להתכנס ולהתנתק מהקודש. כלומר, התכנסות הקודש פנימה מולידה התכנסות פוליטית בפנים. נוצר נתק. התוצאה היא:

"וייסגר לחרב עמו" (ס"ב).

כלומר, אנשים סגורים בגלל החרב שבחוץ, הם לא יכולים לצאת.

"כוהניו בחרב נפלו" (ס"ד).

האם זה יישאר ככה תמיד? לא!

"וייקץ כישן ה', כגיבור מתרונן מיין" (ס"ה).

אפשר להגיד שהקב"ה ישן עד עכשיו?

הגאון מווילנה מסביר שתהליך הגאולה מקביל לתהליך לידתו של האדם הראשון המתואר בגמרא, במסכת סנהדרין. האלף השישי מקביל ליום השישי של מעשה בראשית - יום בריאת האדם. 12 השעות בהן התרחשו המאורעות באותו יום מקבילות ל-12 חלקים של המחצית השנייה של האלף השישי. חז"ל אומרים בגמרא שבשעה ראשונה הקב"ה קיבץ את עפרו מכל העולם, שעה שנייה - גיבל עפרו, שעה שלישית - נמתחו איבריו של אדם, רביעית - נופחה בו נשמה, חמישית - קם על רגליו. אם עושים חשבון, יוצא שהשעה החמישית באלף השישי היא שנת הקמת המדינה. זה רמז קדמון. יש המשך לגמרא: שישית - קרא שמות, שביעית - נזדווגה לו חווה. אם נעשה חשבון, נראה שאנחנו כעת בתקופה המקבילה לשעה השביעית.

איך התחיל הזיווג? "ויפל א-לוהים תרדמה". אכן אנו בתרדמה מאוד עמוקה. אע"פ שהתרדמה נראית נוראה, היא באה על מנת לעשות נסירה לאדם ולהביא לו את בת זוגו.

הרב קוק אומר שהנסירה הזאת חוזרת על עצמה באחרית הימים בקשר בין עם ישראל לתורה. עם ישראל נכנס בתרדמה והוא חושב שהוא יכול להסתדר בלי התורה. לכן הוא משתמש ב"נסור" כדי להתנתק מהתורה. (למשל, בבית המשפט העליון פיתחו "מסור" כדי להפריד בין התורה לאומה...) אך, כפי שאומר הרב קוק, כל ההפרדות האלה נועדו כדי שהאדם (האומה) יכיר בבת זוגו (התורה) מתוך הכרה שכלית, מתוך רצון ובחירה חופשית: "זאת הפעם עצם מעצמי".

על זה נאמר במזמור:

"וייקץ כיישן ה' כגיבור מתרונן מיין" (ס"ה).

יש איזשהו שלב בשעה השביעית שבו צריך להתעורר.

"וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר ויבחר את שבט יהודה..." (ס"ז).

אחרי הכישלון של שבט אפרים נבחר שבט חדש, השלטון התחלף.

"...את הר ציון אשר אהב" (שם).

יש התעוררת למקדש.

"ויבחר בדוד עבדו" (ע').

כפי שהמהר"ל אומר, צריך שתהיה העדרה של ההוויה הקודמת כדי שתיווצר הוויה חדשה. מובן שכשהגאולה מתקדמת יהיו ליקויי מאורות, כפי שנאמר בשיר השירים: "דומה דודי לצבי" - נגלה ונסתר כצבי הרץ.

מדוע כל פעם שרע לנו זה תמיד קורה בין המצרים ולמה התאריך של האסונות, תשעה באב, לא מופיע בתורה? התשובה היא שזה כן כתוב בתורה ברמז - רק צריך לדעת לקרא אותו. בפרשת אמור, בפרשת המועדים, ישנו תיאור של כל החגים של השנה. הפרשה מדברת על חג המצות, ספירת העומר, חג השבועות - ואז, במקום לעבור מיד לחג הבא, ראש השנה, הכתוב מדבר על מצוות השארת הפאה בשדה ורק אח"כ על ראש השנה. המפרשים שואלים מדוע מצוות הפאה מופיעה באמצע? רש"י אומר שכנראה כדי להשוות בין מי שמשאיר מהשדה שלו לעני למי שמקריב קרבן על גבי המזבח. האם רק לזה כיוונה תורה?

יש רמז בתורה לזה שבין חג השבועות לראש השנה יש איזה זמן שהוא "השארת הפאה". זמן שבו האומה נפרדת מהפאה שלה. מהי הפאה?

המהר"ל מפראג מסביר ב"נצח ישראל" מדוע מצוות פאה היא כה חשובה. האדם עבד בשדה שלו והשדה שלו מלאה בתבואה. הדבר הטבעי הוא לקצור כי זה שלו. אבל התורה אומרת: "למרות שעמלת על הכל תשאיר פאה קטנה, כדי שלא תחשוב לחלוטין שאתה מאוחד עם העולם הזה". עם ישראל ששורשו בעולם העליון לא יכול לגמרי להתאחד עם העולם הזה (לעומת הגוים, ובמיוחד בני אדום, שאין להם אלא העולם הזה ולכן הם צריכים לכבוש את כולו עד הסוף, בלי להשאיר פאה). מי שמקיים "לא תכלה פאת שדך" הקב"ה מקיים בו "בך לא אעשה כלה".

כלומר, יש לעם ישראל נטייה המולדת בזהותו הפנימית לא להשתלט באופן מוחלט על העולם הזה. כפי שמסביר המהר"ל ב"נצח ישראל", זאת הסיבה שעם ישראל נכשל מבחינה פוליטית במהלך רוב ההיסטוריה - לא בגלל שאנחנו חלשים אלא בגלל שבאיזשהו מקום אנו מעוניינים בזה. כפי שאומר הרב קוק ב"אורות" על יציאת עם ישראל לגלות: "עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו מרצון פנימי". יש בעם ישראל מעין מנגנון של הכשלה פנימית: כל פעם שיש יכולת להצלחה מוחלטת אנחנו מכשילים את עצמנו - בגלל שאנחנו לא רוצים, כביכול, להשתלט על הפאה. בין חג השבועות לראש השנה עם ישראל לפעמים מחליט שהוא עוזב את הפאה.

אפשר להבין מכאן רמזים על גוש קטיף שהוא הפאה של עם ישראל. כתוב בירמיהו (פרק ל'):

"כי הנה ימים באים נאום ה' ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה אמר ה' והשיבותים אל הארץ אשר נתתי לאבותם ויירשוה".

כלומר, הקב"ה מבטיח שתקום מדינת ישראל.

הנביא ירמיהו אומר במגילת איכה (ב'-ט'): "מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה'". הרמב"ם מסביר למה בזמן הגלות אין נבואה - הרי אחד מתנאי הנבואה זה השמחה, ואיך אפשר לשמוח כאשר האומה נתונה לשלטונו של טיפש?! ברוך ה', במדינת ישראל המכשול הזה הוסר מעלינו ואפשר להתקדם לקראת הנבואה...

לכן ההמשך היה אמור להיות יותר יפה מאוד, אבל ובמקום זה כתוב בהמשך הפרק בתהילים:

"קול חרדה שמענו פחד ואין שלום" (שם).

מישהו הבטיח שיהיה שלום ובמקום זה שמענו חרדה פחד ואין שלום.

"שאלו נא וראו אם יולד זכר מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה ויהפכו כל פנים לירקון" (שם).

הגמרא במסכת סנהדרין (דף צ"ח, עמוד ב') אומרת שהפסוק הזה נאמר על הבעיה הפלסטינית: כפי שאומר רש"י שם, יבוא זמן שהקב"ה יצטרך להכריע בעד מי הוא - בעד עם ישראל או בעד אומות העולם.

"ועת צרה היא ליעקב" (שם).

אחרי שהגאולה התחילה והתקדמה יפה פתאום יש נסיגה.

"אשבור עולו מעל צווארך... ועבדו את ה' א-לוהיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם, ועתה אל תירא עבדי יעקב... כי איתך אני נאום ה'... כי אעשה כלה בכל הגוים... אך אותך לא אעשה כלה" (שם).

על זה אמרו חז"ל שהדברים האלה יתקיימו בזכות הפאה. יש ללמד זכות על אחינו בני ישראל שלא רוצים להצליח מבחינה פוליטית כי הם לא רוצים להידמות לבני אדום ולכן נותנים פאה.

אבל יש גבול לדבר הזה. עד מתי בני ישראל לא נוחלים את העולם הזה? כפי שאומר המהר"ל, עד אחרית הימים. באחרית הימים עם ישראל צריך לגלות מיהו ואז הוא צריך כן לנחול את העולם הזה ולכפר על נתינת הפאה. אז, בבוא הזמן, יש צורך להחליף את אפרים בדוד.

מלכות דוד היא מלכות אידיאלית שאנחנו משתוקקים אליה. כל עוד לא חזרה מלכות בית דוד הצער עמוק וגדול. הצער הוא על כך שהמנהיגות של האומה אינה המנהיגות של בית דוד - כי אז יש בלבול ושבט אפרים מנהיג את עם ישראל עם הערכים של אומות העולם במקום הערכים היהודיים וזה מונע את חזרת השכינה.

התנ"ך מספר לנו מצבים לא נעימים של מלכי ישראל (שבט אפרים היה השבט המוביל במלכות ישראל) שהיו להם מידות טובות מסוימות ודווקא המידות האלה הכשילו אותם בגלל חוסר הערכים היהודיים.

בספר מלכים א', בפרק כ', מסופר על בן הדד מלך דמשק שיוצא למלחמה נגד מלכות ישראל. בפרק הקודם מסופר שהוא נחל תבוסה במלחמה הקודמת שלו נגד מלכות ישראל וטען שזה קרה בגלל שהוא נלחם עם בני ישראל בהר וא-להי ישראל הוא א-להי הרים, ולכן עדיף לו להילחם איתם בעמק. בן הדד יצא להילחם באחאב ובני ישראל ניצחו אותו ניצחון אדיר. הנותרים נסעו אפקה, שם נפלה עליהם החומה והם רובם מתו. בן הדד נס ומסתתר - הוא יודע שעוד מעט יבואו גדודי ישראל וישחטו אותו, ואז עבדיו הציעו לו רעיון שהם יחד אתו יצאו בלבוש שק להיכנע למלך ישראל ולבקש על נפשם כי מלכי ישראל "מלכי חסד המה". בן הדד מסכים והם באים אל מלך ישראל ואומרים לו שבן הדד מבקש לא להרוג אותו. אחאב עונה: "העודנו חי? אחי הוא!", מעלה את בן הדד על המרכבה, מחליט להשיב לו את השטחים שכבש והם כורתים ברית. הנביא הולך לאחאב, מתחפש ללוחם ומספר לו שנתנו בידו שבוי למשור עליו ואמרו שאם השבוי יברח הוא חייב מיתה, ואם הוא מצליח לשמור עליו, הוא יקבל כסף. הנביא המתחפש אומר לאחאב שברח לו השבוי ושואל מה עליו לעשות עכשיו. אחאב עונה לו שאם הוא בעצמו מודה שהוא נכשל והשבוי ברח עליו למות. בשלב הזה הנביא מתגלה לאחאב בזהותו האמיתית ואומר לו: "כה אמר ה': יען שילחת את איש חרמי מיד והייתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו".

מלך ישראל היה איש חסד - כי הוא מבני ישראל, ובני ישראל הם מלאי חסד ואהבה - אבל החסד מלא אותו במלחמה נגד הגויים ואת בני עמו הוא רדף. למה?

הרב קוק מסביר את זה במאמר "דעת א-לוהים" (בספר "עקבי הצאן"):

"כשזנח ישראל טוב, כשנאבד ממנו ערכו העצמי, ולא הכיר את יתרונו, עד אשר זנה אחרי אלהי נכר הארץ, נאבד ממנו ג"כ דעת ערכו".

למה אחאב לא מסוגל להרוג את מלך ארם? כי הוא מרגיש את עצמו קשור אליו מבחינה תרבותית, הם בני שיחה - לא כמו הנביאים "הבלתי-נסבלים" שכל הזמן נותנים לאחאב מוסר.

זה מה שאומר הרב קוק:

"על כן כאשר מהתשוקה הברברית, שהיא אמצה את כל גוי אדיר מעריצי גוים של העולם הישן להרחיב את גבול ממלכתו התעלה..."

כלומר, כשפסקה אצלנו השאיפה לכיבושים, עייפנו מלנצח...

"...מלכי ישראל, גם הרעים שבהם, מלכי חסד היו, לא היה אפשר לרוח גבורה ועז חפץ מוסרי להגדיל את כח הלאומי המדיני, למצא מעמד הגון".

למלכי ישראל לא הייתה עוצמה מוסרית להילחם באויב כי הם לא ראו את עצמם מייצגים איזה ערך מיוחד בעולם ומבחינתם האויב היה איש כמוהם. הם היו נטולי אידאולוגיה ולא היה להם לאן להתקדם (ע"ע מפלגת "קדימה"...).

ממשיך הרב קוק:

"ואבותינו אלה, אשר בימי עזם וגבורתם הפוליטית עזבו את צור ישעם והלכו אחרי ההבל ויהבלו, כיון שנתעלם מהם ערכה הפנימי של כללות האומה "לא נתעסקו בלמידת מלחמה ולא בכבוש ארצות" [ציטטה מרמב"ם על סיבות החרבן], כי נטל מהם זיו החיים האידיאלי, המחיה את האומה ואוזרה בגבורה, ונתעלמה מהם המטרה המוסרית הגבוהה הנמצאת בגדולתם של ישראל בעולם".

על זה אנו כואבים ועל זה אנו אומרים: "עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר".

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)