הרב אורי שרקי

נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת עקב

מכון מאיר, תש"ע

סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב




נושא מרכזי בפרשה הוא נושא השכר והעונש. האם העובד את ה' על מנת לקבל פרס עבודתו פחותה מהעובד שלא על מנת לקבל פרס?

בפרשת ואתחנן נאמר: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" (דברים ו', ד) - כאשר התולדה הטבעית היא: "ואהבת את ה' אלוהיך" (שם, ה) וכו'. לעומת זאת, בפרשת "עקב" נאמר: "והיה אם שמוע תשמעו... לאהבה את ה' אלוהיכם ולעבדו" (שם י"א, יג), ושם ההישמעות לדבר ה' מוצגת כדבר המשתלם לאדם: "ונתתי מטר ארצכם בעיתו..." (שם, יד), זאת לעומת חוסר ההישמעות לדבריו שגוררת בעקבותיה: "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים... ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה" (שם, יז) וכו'. ברור הדבר שמבחינה פדגוגית בקשת השכר נחשבת לפחותה ביחס לעבודת "לשמה", אבל הדברים לא כל כך פשוטים; מסופר על החסיד הידוע - רבי זושא מאניפולי - שהגיעה אליו אישה אחת וביקשה שיתפלל עליה שתזכה ללדת בן. רבי זושא עשה כדבריה והחל להתפלל. לפתע, הוא שמע קול מן השמים שאמר לו: "זושא, אל תתפלל - איני רוצה שיהיה לה בן!". רבי זושא החליט להמשיך להתפלל, עד ששמע קול מן השמים שאמר לו: "אם תמשיך להתפלל - יהיה לה בן, אבל לך לא יהיה עולם הבא!". רבי זושא שמח מאוד ואמר לעצמו: "סוף סוף אוכל לעבוד את ה' בלי כל תקות שכר" והמשיך להתפלל. לבסוף שמע קול מן השמים שאמר לו: "אם תמשיך להתפלל - יהיה לה בן, אבל את העולם שלך תקבל בכל זאת!" - ורבי זושא המשיך להתפלל. וזאת מדוע? מפני שהוא הבין שזה חטא לא לבקש את העולם הבא. כלומר, כאשר מה שמניע אותי הוא אינטרס אישי ואהבה עצמית יתירה - אז ברור שהדבר פסול, אבל מאידך גיסא, ברור שקבלת השכר היא חלק מהשלמת תוכניתו של הבורא, ואם הקב"ה מעוניין לתת לך שכר, היתכן שתסרב?! לכן, אפשר גם אפשר לראות את קבלת השכר כאידיאל ולא כפחותת מעלה - כאשר מדובר באדם המקבל בהשלמה את השכר על מנת להשלים עם רצון הבורא. כמו כן, ישנה עבודת ה' מיראה. עבודת ה' מיראה אין משמעה לפחד. אמנם ברור שמי שמפחד מן העונש - ודאי שבזה הוא קיים מצות יראה, אך אין שום הכרח שהיראה תהיה באופן של פחד מן העונש. היראה יכולה להיות גם יראת הכבוד, יראת הרוממות. כך למשל כאשר אני עומד מול האוקיינוס ורואה את הגלים העצומים מתנפצים על המזח, אמנם המחזה עצמו הוא מאיים ביותר, אך לא האפשרות שגל יבוא ויסחוף אותי היא זו שמביאה אותי לידי יראה באותו מצב, אלא ההתרשמות מהעוצמה והנשגבות של הגלים. הרמב"ם עצמו אמר שיראת ה' היא תולדה של אהבתו, כאשר האדם מתבונן בעולם ומתוך כך מתעורר ליראה את ה'. מצד שני, לא הייתי מציע לאדם לבטל לגמרי את הכלי החשוב הזה שנקרא "יראת העונש"; אם מה שמצליח לעצור את האדם מלהימשך אחר הדחפים החייתיים שלו זה יראת העונש - עליו להשתמש בזה. חז"ל הכירו בכך שאדם זקוק להפנמה מתוך חוויות הקרובות אל ליבו ועולמו, ואמרו לנו: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" (ברכות כח:), וכן: "ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם" (שם). אלא שאי אפשר לומר שזהו האידיאל, חלילה לנו שאדם במקום לעבוד את הקב"ה - יעבוד בסופו של דבר את התנור החמישי בגיהנם. בהקשר זה, יש לציין את האבחנה החשובה שעשה הרב קוק לגבי הדור שלנו, אבחנה הגורסת כי הדור שלנו הוא דור שמוכן לעבודת ה' מאהבה הרבה יותר מאשר הוא מוכן לעבוד את ה' מיראה. אמנם אם תנסה לחנך את הדור לעבודת ה' מיראה - אמנם יעלו בידך מעט הישגים (מפני שתמיד יש לכך השפעה), אבל השאלה האמיתית היא האם בכך תצליח לשנות משהו ביסוד התרבות, בשורשה. ועובדה היא, שרובו של הדור בישראל עדיין מחפש תשובה גדולה מאשר זו הבאה מתוך יראה ואין זה מספק אותו, רובו של הדור מעוניין אפילו להתייאש - שזוהי מדריגה גבוהה מאוד המצביעה על כך שהאנשים מחפשים תכנים הרבה יותר רציניים ועמוקים. וכבר נאמר לנו: "אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה" (סנהדרין צז.).




מדוע ישנה מצוה מן התורה לברך אחר האכילה?

הדבר בא להראות לנו עד כמה האכילה היא מרכזית בחייו של היהודי. מכל הברכות כולן (אפילו יותר מברכות התורה), העבודה הפולחנית הקבועה בפה עבור כל יהודי היא ברכת המזון. למעשה, אפשר לומר היהודי חי בשביל לאכול; הלא בל נשכח שהתפקיד הראשוני שהוטל על האדם הראשון הוא האכילה, שנאמר: "ויצו ה' אלוהים על האדם לאמר: מכל עץ הגן אכל תאכל..." (בראשית ב', טז) - כלומר האדם מוצא את יעודו דווקא באכילה. אמנם, אותה האכילה גם הפילה את האדם הראשון לחטא, אבל האידיאל נותר בעינו: "מכל עץ הגן - אכל תאכל", ולכן ארץ ישראל מוצגת לנו בפרשה כמקום שבו ניתן לאכול ולשבוע - באופן שבו הדבר יהיה קדוש. ומפני שאנו מרגישים שדווקא במקום הזה ניתן למצוא את ההגשמה האמיתית של היהודי, בברכה זו החלטנו "לדחוס" את כל מה שיש לנו להגיד על ארץ ישראל, על ירושלים, על הרוגי ביתר, על ברית המילה, על לימוד התורה וכו'. בתוך כך, נשאלת השאלה: האם המילים "ואכלת ושבעת" מתארות מעשה של רשות ו"וברכת" מעשה של מצוה, או שמא אפשר לקרוא אותן אחרת? (שכן בכתוב עצמו לא נמצא אינדיקציה ברורה האם מדובר בלשון הבטחה או ציווי). האדמו"ר מקומרנה (בספרו "היכל הברכה") מחדש לנו ש"ואכלת ושבעת" הוא רשות להמון - ומצוה לצדיק. כאשר הצדיק אוכל ושבע - עוד טרם קיים "וברכת" - הוא כבר קיים מצוה, משום שעל ידי אכילתו הוא מעלה את המציאות אל מדרגת האדם.




האם ההצהרה "כוחי ועוצם ידי" היא שלילית?

הבה נבחן זאת בכתובים עצמם. מיד לאחר הפסוק "ואכלת ושבעת, וברכת את ה' אלוהיך" (דברים ח', י), נאמר: "השמר לך פן תשכח את ה' אלוהיך... פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת" (שם, יא-יב). לכאורה, לא ברור האם האכילה והשביעה הם רצויים או לא. אם נביט בהמשך הפסוקים נבחין בהבדל: "ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה, ורם לבבך ושכחת את ה' אלוהיך" (שם, יג-יד). כלומר, כאשר התוצאה של האכילה והשביעה היא "וברכת" אזי הדבר רצוי, ואילו כאשר התוצאה היא "ושכחת" - אזי הדבר איננו רצוי. מיד לאחר כך נאמר: "ואמרת בלבבך: כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה' אלוהיך..." (שם, יז-יח). אם נשתמש באותו עקרון דלעיל נוכל להסביר גם כאן שהאמירה "כחי ועוצם ידי" יכולה להיות חיובית (כך הבינו הר"ן ורבינו יצחק אברברנאל), ושבאותה מידה שחשוב לאכול ולשבוע - חשוב גם לומר "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", מפני שהאדם לא יכול להתכחש לערך של האמצעיים ושל מאמציו בעולם הזה. אלא, שהתוצאה של כל זה צריכה להיות הפוכה מ"ושכחת": "וזכרת את ה' אלוהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". ובאמת, הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה שולח את תלמידיו ביום העצמאות לראות את מצעד צה"ל שנערך בשנותיה הראשונות של המדינה על מנת לקיים את דברי הפסוקים הללו במלואם.




התורה מתארת לנו מחזוריות של גלות וגאולה. האם תתכן גלות נוספת?

אילו ההיסטוריה היתה מחזורית-לינארית, בעלת מוטיבים חוזרים של "גלות-גאולה" שוב ושוב, אז הדבר היה אפשרי. אבל לדעתי יש לראות עלייה דיאלקטית (המתפתחת מתוך עימותים) של ההיסטוריה המתקדמת עם הזמן ושאיננה אינדפרנטית (אדישה) כלפיו. כך, בית ראשון ובית שני הם אלו שמתוכם נבנה הבית השלישי. התהליכים שאנו עוברים מביאים אותנו בסופו של דבר להצלחות שאין מהן חזרה, הלא אנחנו לא נחזור לתקופת האבן, והמצאת הגלגל היא דבר שלא יאבד מאתנו. וברור שעל אף כל הנסיגות שאנו חווים במהלך ההיסטוריה, הפסגות עולות עליהן. נוסף על כך, בסופו של דבר לברית של הקב"ה עם עמו יש רובד נצחי ובלתי משתנה, וכשם שהאדם נותר אדם גם כשהוא מרשיע, כך גם עם ישראל נשאר כזה גם כשהוא מרשיע (בניגוד לתפיסה הנוצרית), שנאמר: "לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגוים האלה... ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך - לאברהם, לצחק וליעקב" (דברים ט', ד-ה). דווקא מפני שיש לנו ברית כזו שבה ה' מבטיח לנו שלא יעזבנו, הוא איננו מרפה מאיתנו עד שנזכה להיות מי שאנו ראויים להיות. אמנם ההתבוללות קיימת ועומדת לצערנו, יחידים כאלה ואחרים יכולים לצאת מן האומה, אבל האומה בכללה מהווה קו אור נצחי במהלך ההיסטוריה שאין לו אפשרות להפסק. בברכות קריאת שמע בלילה אנו אומרים: "אמת ואמונה", ואילו ביום אנו אומרים: "אמת ויציב". "יציב" היא מילה שמקורה במילה הארמית "יציבא" שפירושה: "אמת". כלומר, "אמת ויציב" פירושו: "אמת ואמת". בשפה העברית צורת הרבים של המילה "אמת" היא: "אמונות", כאשר האמונות הן התייחסויות שונות אל האמת. כמובן שעל האמונה להשתדל להיות כמה שיותר קרובה לאמת, אך האמונה מעולם לא תהיה האמת. מבאר הרב קוק שבלילות אין לו לאדם אלא את האמונה, שכל עוד היינו בגלות - ב"לילה" של עם ישראל - היינו בעלי אמונה בלתי מוגבלת, שהרי המציאות היתה כל כך איומה שאדם היה יכול להאמין רק בדבר ניסי ולא רציונאלי. לעומת זאת, כאשר הדברים מתחילים להתגשם בפועל במהלך ה"יום" (הגאולה) - אז מתחיל המשבר ב"אמונה", כי האדם רוצה שהציור שהוא דמיין יתגשם לו, והרי הוא לא מתגשם כפי שהוא ציפה, יש התנגשות בין ה"אמונה" לבין ה"אמת". לכן אנו אומרים ביום "אמת ויציב", "אמת ואמת" - בזמן הגאולה מה שמתקיים הוא אמת, ומה שלא מתקיים - איננו אמת. וכאשר אנו רואים נפילה באמונה בדורנו זהו דווקא מפני שכבר הגענו אל זמן המימוש (שכן הקושי הגדול הוא להאמין דווקא בזמן הגאולה), שחזרנו את משפחת העמים ואנו רוצים למלא את תפקידנו. ומהו תפקידנו? תפקידנו להיות "אור לגוים". אנו מקימים מודל של חברה אידיאלית שתשמש בהמשך מודל לייצוא. מי שמביט על החברה הישראלית בהחלט יכול להצביע על בעיות כאלה ואחרות, אבל מי שמביט גם על המכלול, כפי שעשה למשל בלעם, יכול לראות שהחברה נמצאת במגמה עולה, ודווקא כאשר יש משברים צריכים להשתדל ולראות בהם משהו שמתהווה וצומח. כך למשל אתה רואה שהאנשים נמצאים בחיפוש אחר אותנטיות. אמנם לא הייתי אומר שהדבר מוביל לחזרה המונית בתשובה במובן הקלאסי שנפוץ כיום (שבו השאלה המרכזית שנשאלת היא "כמה מצוות קיימת היום"), אלא אנו רואים בקשה של בני האדם להיות מחוברים למסר אמיתי, ובזה אנו רואים בעיננו את התגשות חזון הנביא עמוס: "ישוטטו לבקש את דבר ה' - ולא ימצאו" (עמוס ח', יב). למצוא את דבר ה' איננו דבר של מה בכך. החברה שלנו מצויה כמעט כולה בשיטוט הזה, וזהו דבר טוב. נוסף על זאת, כל מה שאתה רואה ש"העולם כולו" נגדנו, זהו מפני שהעולם מצפה מאיתנו למלא את יעודנו - דבר שטרם עשינו.




מה המשמעות של קיום המצוות בגלות?

נאמר: "ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם" (דברים יא, יח), ורש"י מביא בשם הספרי: "אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות: הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר (ירמיה ל"א): 'הציבי לך ציונים'". יוצא שקיום המצוות בחו"ל אינו מובן מאליו, ושהיה צורך בפסוק מיוחד בתורה שיאמר לנו זאת במפורש. מקור ההסבר הוא בהקשר של הפסוקים; נאמר: "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטבה אשר ה' נתן לכם" (שם, יז), ומיד - "ושמתם את דברי אלה". כלומר, למרות שתגלו, עליכם להניח תפילין ולקיים המצוות, כאשר המשך הכתוב מברר כי הסיבה היא שלא יהיו חדשים כשנחזור: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיכם" (שם, כא). כל פשט הכתוב הוא ההקשר ההיסטורי שלו; בזמן שבין הגלות לבין הגאולה עלינו להמשיך להניח תפילין על מנת לשמור על קשר עם ארץ ישראל. לכאורה, דברי ה'ספרי' תמוהים ביותר; אם אנחנו מתייחסים אל המצוות כאל חובה דתית, יכולנו לקיים את המצוות האלה בכל מקום! אלא שהנחת היסוד של חכמי ישראל בעצם העובדה שהם שאלו אם יש להמשיך לקיים את המצוות בחו"ל, היא שאין היהדות דת כי אם חוקה מדינית - חוקה מדינית של עם. ואין עם אלא אם כן הוא בארצו, ולכן החוקה המדינית מחייבת אותו בהיותו בארצו דווקא. על כן לכאורה היה מקום לומר שאין מקום לשמירת החוקים המיוחדים למסגרת המדינית הארץ ישראלית מחוץ לאותה המסגרת, אלא אם כן הדברים נעשים לשם זכרון, לשם שחזור, מתוך הצפיה לשוב אל הנורמליות. דברים עמוקים מאד רמזו לנו חז"ל בזה, שכל היסוד הדתי של המצוות ושל תורת ישראל בנוי הוא - ראשית כל על ההזדהות עם הגורל הלאומי.




מהי הדרך לתקן את הנפילה לעבודה הזרה ?

אומר דבר נועז יותר ואשאל: האם עבודה זרה היא דבר שלילי? בסופו של דבר, כאשר התורה מדברת על עבודת האלילים היא מדברת על התפיסות שיש לאומות העולם את האלוהות. כלומר, "עבודה זרה" היא עבודת ה' בצורה זרה. אפשר לומר שעובדי הבעל, ועובדי אלוהי מצרים ויוון וכדומה - הרגישו דרך הנשמה הקולקטיבית שלהם איזשהו ניצוץ, איזה מין משהו אמיתי במעשיהם. לכן אם תשים לב, התורה והנביאים מעולם לא באו בטענות אל הגוים על כך שהם עבדו את אלוהיהם בין העמים (בחוצה לארץ), אלא הטענה היחידה היתה רק לגבי עבודת האלילים הנעשית בארץ. כך אומר גם רבינו בחיי בפרשת וילך על הביטוי "אלוהי נכר הארץ" (דברים ל"א, טז) - על כך שהאלוהים הם נכריים בארץ. התורה איננה טולרנטית (וזאת בלשון המעטה) לעבודה זרה בארץ ישראל, וזאת מפני שבארמונו של מלך יש להתנהג בהתאם. יחד עם זאת, יש טולרנטיות עצומה לעבודה זרה מחוץ לארץ ישראל. בסופו של דבר אנו מכירים - לא בהכרה הלכתית שנותנת לגיטימיות לעבודה זרה חלילה - אלא אנו מכירים בלגיטימיות ההיסטורית של העבודה הזרה בחוצה לארץ, בכך שיש לבני האדם מושא חיצוני להערצה. גם כיום, כשאתה רואה הערצה לכוכבי טלויזיה וכדומה - ברור שמעבר להבל ולשטות שנמצאים בדברים הללו מסתתר איזשהו רצון אמיתי של האדם להתחבר אל משהו שהוא מעבר לו. אפשר בקלות יחסית לנתב את השאיפה הזו אל מקום נכון, לעורר את האדם ולומר לו: "מה שאתה מחפש וחושב שאתה מוצא שם, תמצא באמת במי שהוא בעל הכוחות כולם". לכן, לא צריך באופן מיידי לשבור ולנתץ את העבודה הזרה של כל אדם ואדם, אלא צריך לחקור ולהבין מה בדיוק הוא מחפש ולכוון אותו בהתאם.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)