הרב אורי שרקי

נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת האזינו

מכון מאיר, תש"ע

סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב




מה ראה משה לבחור בסגנון שירי בדבריו האחרונים אל האומה?

באופן כללי, פעמים שהתורה בוחרת להשתמש בשירה. אנו יודעים שמבחינה ספרותית, פעמים שיש העדפה לקטעים שיריים על פני קטעים פרוזאיים וברורים, ומבחינה זו - מעלתה של התורה היא שהיא כתובה ברובה המוחלט דווקא בפרוזה ולא בשירה, זאת מפני שהנבואה היא כל כך בהירה ומפורטת שהיא יכולה להרשות לעצמה להיות כתובה בשפה פשוטה שכל אדם יכול להבינה, ואין לה צורך לעלות אל מושגים מופשטים. מצד שני, כל התורה כולה נקראת "שירה" - "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" (דברים ל"א, יט). הרב קוק היה נוהג לומר שכשם שבשירה יש חוקים, כך גם בחוקים יש שירה. כלומר, אם אתה חש באמת מהי התורה, אז גם בקטעים הפרוזאיים שבה אתה מצליח להרגיש את השירה האדירה שבה ואינך זקוק לשימוש מפורש בתוכן לירי. יחד עם זאת, השירה בכל זאת מופיעה בתורה, וזאת כאשר מגיעים למדרגות בלתי מבוררות. כך למשל, הפעם הראשונה שנחשפנו לשירה בתורה היתה כאשר פנה למך לנשיו לאחר שנכשל ברצח, ובמקום להסביר את עצמו הוא מוצא עצמו בורח אל הליריקה: "שמען קולי נשי למך, האזנה אמרתי" (בראשית ד', כד). גם בפרשתנו, משה מדבר בשירתו בציפייה אל עולם מושלם מאוד הרחוק מאוד מהעולם שבו עמד באותה שעה. הוא כביכול יוצא מן הספירה של דורו על מנת לדבר על כל הדורות כולם, מראשית הבריאה ועד אחרית הימים. כיוון שכך, אין לו ברירה אלא לדבר בסגנון של שירה, מפני שהוא יוצא מן המדרגה של החיים הרגילים. ראיה לדבר מצאנו בראשית דברי השירה, כאשר אומר משה: "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" (דברים ל"ב, א). אם אנו לוקחים את האמירה הזו ברצינות הראויה לה, יש בדברים אלו הבעת עמדה אדירה של משה: אדם, ילוד אישה, דורש מן הקוסמוס כולו לשתוק רק מפני שהוא רוצה לדבר. זוהי עמדה שבה האדם תופס לא רק את המקום שלו בתור פרט שבתוך משפחה, אומה או אפילו כל האנושות כולה, אלא הוא הופך להיות חלק מן ההוויה הקוסמית כולה. מתוך עמדה זו, שערי ההיסטוריה פתוחים לפניו ומשה מדבר על אחרית הימים, רומז לתחית המתים, על היום בו "ראו עתה כי אני אני הוא, ואין אלוהים עמדי" (דברים ל"ב, לט).




מדוע משה לא פותח את דבריו בהתייחסות לעם ישראל אלא לאנושות כולה?

משה אומר: "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור... בהנחל עליון גוים, בהפרידו בני אדם..." (דברים ל"ב, ז-ח) ובכך מסביר לנו מדוע יש התרכזות כה גדולה בהיסטוריה היהודית דווקא. משה עושה זאת בהזכירו לעם ישראל שהוא נולד על רקע כשלון האנושות בדור המבול ועל רקע התפצלות האנושות בדור הפלגה. לאחר זאת מובן כי עם ישראל ממלא את תפקיד חבל נחלתו של הקב"ה כמי שבא לתת משמעות לפיצול העמים. כלומר, אי אפשר לקחת את ההיסטוריה היהודית בפני עצמה ולבודד אותה, זהו אינו לאום שחי את חייו ואין לו אינטראקציה עם אומות אחרות. האומה היהודית מוכרחת היא להשתלב במהלך כללי, היא ליבה של האנושות וגורלה הוא גורלה של האנושות.

אפשר לומר כי בתוך עם ישראל מתרחש באופן תמציתי כל מה שמתרחש בכללות האנושות. נבאר את דברינו: כל אומה בעצם מהווה אופן אחד של זהות אנושית. כעת, נאמר: "בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" (דברים ל"ב, ח) - כלומר, כנגד שבעים האומות שבעולם (כפי שמתואר בפרשת נח), ירדו שבעים נפשות למצרים. וכך, הנורבגי הוא אופן מסוים להיות אדם, הספרטני הוא אופן אחר להיות אדם וכו', ואילו עם ישראל מרכז את כל שבעים האופנים האפשריים אל תוך משפחה אחת. אם כן, אומתנו גלתה ונתפזרה בתוך שבעים האומות, ומשחזרנו לארצנו מצאנו סוגים רבים מאוד של יהודים המרוכזים במקום אחד. אך טבעי הוא שבין אותם היהודים יהיו מתחים "בין-עדתיים", וכך למשל, יש לך מתח בין יהודי מרוקאי לבין יהודי פולני וכדומה. מה פשר אותו המתח בין שניהם? הבה נחשוב: הלא מה עושה את היהודי האחד למרוקאי ואת האחר לפולני? - הגוי שאצלו כל אחד מהם חי. יוצא לפי זה, שכאשר אתה רואה מתח בין-עדתי, למעשה מדובר בשני גוים שרבים ביניהם דרך שני יהודים. כלומר, בסופו של דבר הפיצול של האנושות שהפך אותנו לשבעים סוגי אנושות בתוך אומה אחת - בא לידי השלמה וצורה חווייתית-אקסיסטנציאלית בארץ ישראל. אשר על כן, כיום אנו עושים פעולה אוניברסלית כאשר אנו מאחדים את הניגודים הללו, במטרה להשיב את הזהות של האדם הראשון למקומה. נדגיש, כי איננו מעוניינים שכל הזהויות האנושיות תהיינה אותה זהות אנושית, אנו רוצים עושר וגיוון בזהות האנושית, אלא שעל מנת לאפשר את ההפרדה ואת העושר הזה באמת - יש גם צורך במין מוקד מאחד לאנושות כולה. כך מחדשת שלנו התורה: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית י"ב, ג) - כל העולם נמצא בעבר האחד, אברהם אבינו ואומתו בעבר השני, כאשר הם מהווים גורם שאליו כולם יכולים להתייחס ולינוק ממנו. בעוד הגזענות באה להשליט זהות אחת על אחרות, כאשר הזהויות האחרות הן נחותות ממנה ומהוות מושא להשמדה או לשעבוד, היהדות רואה את הזהויות האנושיות כאיברים שונים בגוף חי, כאשר אם יחסר איבר - חסרונו יורגש והגוף לא יתפקד כראוי. יחד עם זאת, אף שלכל איבר תפקיד חשוב משלו, יש איברים חיוניים יותר ויש איברים חיוניים פחות. העובדה שאנו רואים את עצמנו בתור הלב שבאיברים - וזה באמת נותן לנו סוג של עליונות על שאר האיברים - אין בה כדי להביע זלזול ביתר האיברים חלילה, אלא אדרבה - הדבר מורה על האחריות הכבדה שמוטלת עלינו והתובעת מאיתנו לספק חיות לגוף כולו. בנוסף, יש דברים רבים שאנו למדים מן הגוים, "וינקת חלב גוים" (ישעיהו ז', טז) - אנו באים ל"לקט ניצוצות" מכללות האנושות - לפעמים באופן יזום ולפעמים באופן סמוי ובעל כרחנו.




ביהדות יש מחזוריות של גלות-גאולה. מתי נצא ממנה?

אנו היום בישורת האחרונה. כלומר, יש לנו אמנם עבודה רבה לעשות בארץ ישראל, אבל סיימנו עם המחזוריות והגענו לעת הגאולה. בפרשת האזינו מדובר בסופו של דבר על הגאולה האחרונה: "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם, כי יראה אזלת יד ואפס עצור ועזוב. ואמר: אי אלוהימו, צור חסיו בו?... הרנינו גוים עמו, כי דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו" (דברים ל"ב, לו-מג).

מבחינה תיאולוגית מובטח לנו שמדינת ישראל לא תחרב, התורה והנביאים מלאים בראיות לכך, לכן נסקור בקצרה דווקא כמה מן התושב"ע:

בירושלמי במסכת שביעית (פרק שישי הלכה א') מובאת מחלוקת לגבי חיוב המצוות בארץ ישראל, ובסופה מבאר התלמוד את סברת ר' אלעזר במחלוקת בפרשו את הפסוק: "והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטבך והרבך מאבותיך" (דברים ל', ה) - "פתר לה לעתיד לבוא: "מאבותיך" - אבותיך אע"פ שנגאלו, חזרו ונשתעבדו. אבל אתם - משאתם נגאלים, עוד אין אתם משתעבדים". וכן המדרשים מלאים בראיות לדבר זה, וכך אמרו חז"ל במדרש תנחומא נ"ח: "מסורת הגדה היא שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו הגלויות, ואם יאמר לך אדם שכבר נתקבצו הגלויות וכבר נבנית ירושלים - אל תאמין, שכך כתוב "בונה ירושלים ה'" ואחר כך "נדחי ישראל יקבץ". אמרו ישראל לפני הקב"ה, 'רבש"ע, לא כבר נבנית ירושלים וחרבה'? אמר להם, 'ע"י עוונותיכם חרבה, וגליתם מתוכה, ולעתיד לבוא אני בונה אותה, ואיני הורס אותה לעולם', שנאמר: "כי בנה ה' ציון..."'. וכן בתנחומא לפרשת שופטים: "והשלישית יוותר בה" (זכריה יג' ח'), שלא מתיישבים בארצם אלא בגאולה השלישית, גאולה ראשונה זו גאולת מצרים, שניה זו גאולת עזרא, השלישית אין לה הפסק". ובמכילתא לפרשת בשלח: "התשועות שעברו היה אחריהן שיעבוד, אבל התשועה העתידה להיות אין אחריה שיעבוד". ובילקוט שמעוני ישעיהו ס' (ובפסיקתא רבתי): "ולא כגאולה הראשונה גאולה האחרונה, כי גאולה ראשונה היה לכם צער ושיעבוד מלכויות אחריה, אבל גאולה אחרונה אין לכם צער ושיעבוד אחריה".

אלא מאי, יש פעמים רבות שבאסכולות דתיות מסוימות נוטים - מסיבות חינוכיות אמנם - להתמכר לרעיון של "אם בחוקתי תלכו" לעומת "אם בחוקתי תמאסו". ויש בהתמכרות זו התעלמות מכך שישנם בהיסטוריה מימדים נוספים מעבר לשאלת הגמול, ישנה גם תוכנית אלוהית כוללת - "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו" (תפילת שמונה עשרה) - למען שמו ולא למעננו. וכך, ישנה אסטרטגיה כוללת של ההשגחה העליונה שמסדרת שיש בית ראשון ובית שני שיכולים להחרב, וישנו בית שלישי שאיננו נחרב.

יחד עם זאת, אמרו חז"ל: "דומה דודי לצבי (שיר השירים ב', ט) - מה צבי זה - נראה וחוזר ונראה, כך גואל הראשון נראה להם וחזר ונכסה מהן, וחזר ונראה להם" (שיר השירים רבה ב', כב). כלומר, תהליך הגאולה בעצמו נושא בקרבו תקופות של הארה והעלמה, ויש גם לכך דיאלקטיקה פנימית; טעות היא לסבור שבעצם כך שהקמנו את המדינה או שחררנו את ירושלים - בזה גמרנו את המלאכה. ברור שיש עוד עבודה רבה לפנינו, בעיקר בתחומי הרוח והתרבות.




האין זה מסוכן לומר שלא תהיה גלות נוספת?

על אותו מטבע אפשר לשאול: כיצד התורה אמרה לנו מפורשות שלא יהיה מבול נוסף? האין זה מסוכן? ואם האנושות תגיע לאותה ההשחתה שהיתה בימי המבול, אז לא מגיע מבול?! כלומר, לכאורה יש גם פה בעיה באמירה שמצב מסוים הוא בלתי הפיך. אלא, יש להבין זאת אחרת: בכך שהתורה אמרה שלא יהיה מבול נוסף, היא מסרה לנו עדות חד משמעית וברורה שהאנושות לא תדרדר למה שהיה ותתחייב מבול. כלומר, עלינו להבין שההיסטוריה בכללה היא אופטימית ובתוכה ישנם תהליכי תיקון. אמנם בתוך התהליך הארוך הזה יש עליות וירידות (ולפעמים אף ירידות תלולות), אבל ה"סינוס" הזה הוא באופן כללי עולה. זהו גם אחד הלקחים הגדולים של ספר התנ"ך כולו - שדרך כל הנפילות והמשברים בסופו של דבר יש מגמה אופטימית שעולה ומתבררת לה.




האם זכאים אנו לגאולה בכלל?

אמר לנו משה - "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם, כי יראה אזלת יד ואפס עצור ועזוב" (דברים ל"ב, לו), כלומר - הקב"ה מביא גאולה אחרונה בגלל שעם ישראל הוא עזוב ועצור, אין לו מי שעוזר לו. "אור החיים" הקדוש אומר: "הגם שאין מעשיהם מהוגנים אף על פי כן יבא בטענה לפני האלהים הרמוז בתיבת צור, והוא חסיו בו - כי ישראל הגם שירשיעו ויעברו על חלק ממצות ה' אף על פי כן כל מחסיהם בה', ועליו סובלים דלות ושפלות, ונהרגים על קדושת שמו, ועומדים ומצפים לצור גואלם...". כלומר, יש זכות עצומה לעם ישראל על עצם המשך הקיום היהודי, שהרי לא היה דבר קל יותר ליהודי בזמן הגלות מאשר להמיר את דתו ולהפוך למלך אצל משעבדיו. עצם העבודה שהמשכנו להקרא בשם ישראל, שלקחנו על עצמנו את האחריות לעמוד מול כל הרדיפות - זה עצמו הזכות היותר גדולה שעומדת לנו. זהו לימוד זכות עצום שיש למשה כלפי עם ישראל.




האם יש בשירה זו התייחסות לימינו אנו?

כמובן. למשל בפסוק: "הם קנאוני בלא-אל, כעסוני בהבליהם" (דברים ל"ב, כא). הבה נבחן על איזו חברה מדבר כאן משה. מהו "לא אל"? אם מדובר על עבודה זרה במובן הקלאסי כמו בכל התנ"ך כולו, היה לכאורה צריך להיות כתוב: "הם קנאוני באלילים", "בפסילים". כלומר - לא מדובר פה באתאיזם (דבר שלא היה קיים כלל בתקופת התנ"ך אגב, כל עוד שרתה שכינה בעולם). הביטוי "לא אל" אם כן הוא ביטוי מיוחד במינו אשר לדעתי מדבר על תקופה שבה החברה הופכת את הענין האלוהי ללא רלוונטי מבחינתה. האם החברה הישראלית בזמננו היא אתאיסטית? התשובה היא לא. האם היא מה שאנו מכנים "מאמינה"? גם לא, החברה לא יודעת בדיוק אמונה מהי מפני שהנושא האלוהי הוא לא רלוונטי מבחינתה. ובמצב כזה, במה האדם עוסק? "כעסוני בהבליהם" - בהבלי החיים, בצדדים היותר שפלים של הקיום. ומהי התגובה האלוהית לכך? - "ואני אקניאם בלא-עם, בגוי נבל אכעיסם". מהו אותו "לא עם"? לא מדובר בעם אחר, אלא מדובר בזהות לאומית שאין לה מצד עצמה שום דבר ואשר באה כתגובה לריקנות שבזהות הלאומית שלנו (הגדרתה היא שלילת הזהות הציונית ותו לא). כלומר, בכל מקום שבו יש ריקות בתוך הזהות היהודית, בא איזה "לא עם" כדי למלא את החלל שנוצר, ה"לא עם" בא להשלים את מה שאיננו רוצים להיות. אומר לנו כאן הקב"ה: אינך רוצה את ירושלים? אביא לך מישהו אחר שירצה אותה. אינך רוצה להיות העם היהודי? מישהו אחר במקומך ינסה לגנוב ממך את זהותך. עד שתאמר "רוצה אני"...

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)