הרב אורי שרקי

ויגש - תוכחה ופיוס

כסלו תשע"ו




אף על פי שידע יוסף שאביו חי, שהרי כך אמרו לו אחיו, בכל זאת כשנתגלה לאחיו אמר "אני יוסף, העוד אבי חי?". כוונתו לא הייתה לברר אם יעקב בחיים כי אם להשיב לתוכחתו של יהודה, שטען באזני יוסף שאין הוא חס על אביהם הזקן, שהתנהגותו אכזרית. והנה טפחה טענה זו על פניהם של האחים, כשיוסף אומר "אני יוסף, האם כשמכרתם אותי חסתם על שלומו של אבא, העוד אבי חי אחרי מה שאתם בעצמכם עשיתם לו?!". מופיע כאן כלל גדול בתוכחה, והוא שדווקא התחום שבו סבור האדם שלא יבואו אליו בטענות בשעת הדין, דוקא הוא זה שעליו הוא נידון. על כן נאמר בתלמוד שרבי יוחנן היה בוכה כשהיה קורא את הפסוק הזה, ואומר: אוי לנו מיום התוכחה.

נחלקו יהודה ויוסף בשאלה כיצד יש לנהל את עניינה של משפחת זרע האבות. יהודה סבר שיש להקים את האומה בארץ ישראל בתור ישות מדינית שתמשוך אליה את החפצים בהקרנתה, בעוד שיוסף סבר שיש להעדיף פעולה כמעט חשאית בקרב העמים, בפרט בקרב המעצמות הגדולות כגון מצרים של אותם הימים, ולתקן את העולם מתוך הגלות. משום כך נפרד יוסף מאחיו ופעל במנותק מהם. בסופו של דבר נפסקה ההלכה על ידי יעקב אבינו, שאמנם יש מקום זמני לשיטתו של יוסף, אבל מתוך ההגנה של חיי הגטו, "ארץ גושן". בסופו של דבר ההלכה כיהודה: "ואת יהודה שלח אל יוסף להורות לפניו גושנה", להקים בית תלמוד שמשם תצא הוראה כדעת יהודה. עם כל זאת יהודה נשלח לא אל גושן ישירות אלא "אל יוסף", משום שעל מנת להקים את מדינתו של יהודה יש ללמוד מהכישרון שרכש יוסף במדעי המדינה בגלות מצרים.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)