הרב אורי שרקי

יתרו - עצת יתרו, מעמד הר סיני, עשרת הדברות

סיכום שיעורים (מכון מאיר, סיון תשס"ו) - עוד לא עבר את עריכת הרב




"וישמע יתרו כהן מדין, חתן משה, את כל אשר עשה א-להים למשה ולישראל עמו: כי הוציא ה' את ישראל, ממצרים. ויקח יתרו חתן משה את צפרה אשת משה אחר שלוחיה. ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. ושם האחד אליעזר כי אלהי אבי בעזרי ויצלני מחרב פרעה. ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו אל משה אל המדבר אשר הוא חנה שם הר הא-להים. ויאמר אל משה אני חתנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה. ויצא משה לקראת חתנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום ויבאו האהלה".

מבחינה סגנונית, כל הפסוקים הללו מורים על כך שהאישיות החשובה היא יתרו, ואילו האישיות הנלוות אליו היא משה. כבוד גדול ניתן לו ליתרו באותה שעה.

"וירא חתן משה את כל אשר הוא עשה לעם ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עשה לעם מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב".

יתרו מגיע ונותן עצות למשה. מהי סברתו של יתרו? יתרו סובר שעצותיו ניתנות מדעתו בלבד. דעתו היא מפותחת ביותר, שכן בסופו של דבר דבריו התקבלו ע"י הקב"ה ודבריו נכנסו לתורה. יש ליתרו מקום למחשבה שכך כל התורה כולה - שהתורה באה בתחילה מסברה של האדם, ורק לאחר שהסברה של האדם הצליחה יש סיעתא דשמיא ויש הסכמה מלמעלה לדבריו. יוצא שהשותפות של הקב"ה במעשה האדם היא איננה שותפות של גורם חיצוני אלא של גורם פנימי. יתרו איננו יודע שהא-לוה נבדל מן המציאות.

בספר הכוזרי (מאמר ראשון, פסקה פ"ז) מובאת את סברת בנ"י לפני מעמד הר סיני:

"אם כי האמין העם אחר המופתים האלה בכל אשר הודיעם משה עליו השלום, עוד נשאר ספק בליבם: האמנם ידבר הא-לוה עם בשר ודם? אולי אין התורה באה בראשיתה כי אם מדעתו של אדם וממחשבתו, ורק אח"כ באים הסברה והסיוע מהא-לוה?"

כלומר, לפני שה' התגלה אל העם לראשונה – היתה סברה הגורסת שאין במה שבא מלמעלה יותר מאשר במה שבא מלמלטה – אלא לכל היותר תהיה הסכמה להתעוררות של הדברים הבאים מלמטה (מבני האדם). דוגמא לדבר נמצאת בדבריו יתרו:

 "אם את הדבר הזה תעשה, וציווך א-לוהים ויכולת עמוד"

כלומר, רק אחרי שתעשה את דברי שלי, ה' יסכים לכך ואז "ויכולת עמוד".

את הסברה המוטעית זו הפריך מעמד הר סיני.

*

יש בחז"ל אמרה שיתרו עבד כל ע"ז שבעולם. מה פשרה של אמרה זו? ניתן לומר שיתרו עבד את כל העבודות הזרות שבעולם יחד – היה לו מן פולחן שאיחד אצלו את כל הע"ז שישנן, ומבחינתו א-לוהים הוא הטבע עצמו וכולו. הוא סבור שהא-לוהים הם ה' (בעוד הנביאים אמרו לנו ה' הוא הא-לוהים).

כל הנ"ל מתייחס ליתרו עד פסוק ז'. אך בפסוק ח' יש מהפך – כאשר משה מספר ליתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל. ואז:

"ויחד יתרו... עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים"

אפשר להבין את מילת "מכל" בתור מילת יחס, ואפשר להבין זאת בתור מ' המקור: מנין יתרו יודע שה' גדול? תשובה - "מכל האלוהים". ואת זאת איך הוא למד? מכך שהמצרים נענשו מידה כנגד מידה בקריעת ים סוף, וכיוון שיש מידה כנגד מידה – יש כאן צדק, כלומר שיש כוח נבדל ששולט על הכוחות כולם, וזה חידוש ליתרו, שיש נבדל לטבע.

נמשיך הלאה אל פסוק י"ב:

"ויקח יתרו חתן משה עלה וזבחים לא-להים ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני הא-להים".

מה התחדש כאן – שאוכלים לחם לפני הא-לוהים. לפני כן חשבו שאוכלים לבד או שנותנים זבח שלם לפני הא-לוהים. החידוש הוא בקרבן שלמים, שנאכלים גם לבעלים, וזה לא מצוי בקרבנות של גויים – לגוי מותר להקריב רק עולה משום שלא סומכים עליו ש"יאכל לחם לפני הא-לוהים", שבאכילה שלו תהיה מצווה.

*

"וירא חתן משה את כל אשר הוא עשה לעם ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עשה לעם מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב".

אם משה יושב והעם ניצב, אפשר לדמות זאת למאוזן מול מאונך, שהיתר מחבר ביניהם – וזהו יתרו (לפני פיתגורס...).

לכאורה, טענת יתרו נכונה לחלוטין – וכי משה שגדל במצרים בתור הממונה על בית פרעה לא יודע שחייבים מערכת אדמיניסטרטיבית למשפט? ועוד יותר קשה, שהרי בסופו של דבר משה מקבל את דעת יתרו, כלומר – משה ידע שלא תהיה ברירה אלא להקים מערכת משפט, אז מדוע הוא חיכה ליתרו שיגיע וייעץ לו?

תשובת משה:

"ויאמר משה לחתנו כי יבא אלי העם לדרש א-להים".

משה אומר: כאשר אני שופט, אני מגלה את הקב"ה. מאחר ואני האיש שדרכו הדיבור עובר אל העם, לכן בתחילת הדרך חייב להיות ברור שהמשפט הוא א-לוהי. ואת זה מסביר הרב קוק ב"אורות":

"יש נטיפות של קודש בכל עם ולשון, אבל ערכי החיים כולם אינם צומחים מזה. לא כן בישראל – 'בכל דרכיך דעהו'... כל שאיפת החיים וכל חפץ החיים, הקנין ותשוקותיו, העושר והכבוד, הממשלה וההתרחבות בישראל ממקור הקודש הם נובעים. על כן המשפטים הם קודש קודשים בישראל. ועל כן הסמיכה שהיא נושאת שם א-לוהים עליה – היא כ"כ נחוצה לנו... משה רבנו ע"ה בתופסו איתו את כח המשפט בתחילת יסודו באומה העלה את כל ערכי המשפט עד סוף כל הדורות."

כלומר, על אך שמשה ידע שאין הדבר מעשי לדורות, אבל עצם זה שהמשפט מתחיל ממשה, יגרום לכל העם להבין שהמשפט הוא דבר אלוקי, שדווקא הדבר הכי חומרי ואנושי הוא דיבור ה'.

*

"ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי א-להים אנשי אמת שנאי בצע ושמת עלהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת".

מדוע צריך לחזות בפני האנשים הנבחרים? חכמה כזו נקראת "חכמת הפרצוף", שדרך הפנים ניתן לדעת מיהו האדם. זוהי חכמה שמשה ידעה, והיא מופיעה גם בזוהר.

"ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל ויתן אתם ראשים על העם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת".

המינוי של השרים נראה כמינוי של שרים על המשפט.

כאשר אנו קוראים את המינוי המופיע בספר דברים – נראה כי יש לדברים משמעות אחרת לגמרי:

"ה' א-להינו דבר אלינו בחרב לאמר רב לכם שבת בהר הזה: פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדל נהר פרת: ראה נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם: ואמר אלכם בעת ההוא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם... הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם".

כאן נראה כי הסיבה למינוי היא כיבוש הארץ, כלומר – משה לבדו לא יוכל לבצע זאת ולכן הוא ממנה שרים, שהם למעשה שרים צבאיים.

ההסבר להבדל הוא שכל ספר מבליט צדדים אחרים המתאימים לו – ספר שמות הוא ספר מסירת התורה וגילוי ה', ולכן מודגש הפן התורני יותר. לעומתו, ספר דברים לעומתו הוא ספר העוסק בארץ ישראל, ולכן הנושא הצבאי מודגש יותר. (באופן כללי: בראשית – בחירת האומה, שמות – גילוי ה', ויקרא – עבודת ה' מלמטה למעלה, במדבר – ספר החכמה, דברים – ספר המלכות).

*

"בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני".

בולט מאוד שפרק י"ט אינו המשך של פרק יח אלא המשך של פרק י"ז שהסתיים במלחמת עמלק ברפידים. כך שפרק י"ח כאילו מנותק, ומכאן היסוד לאלו הסוברים שיתרו הגיע לאחר מתן תורה.

"ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר".

לכאורה העצירה בסיני היא רק עוד תחנה בדרך לא"י. מבחינת העברי המצוי היוצא ממצרים, הר סיני – לפחות בשלב ראשון – אינו מיוחד. התוכנית לקבלת התורה בכלל לא ידועה לעם, ולכאורה גם האבות לא ידעו – כל הבריתות שנעשו עם האבות היו על הארץ, ולא על התורה.

"ומשה עלה אל הא-להים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל".

הביטוי הזה בעברית מקראית לא מובן, כי בד"כ הנשוא קודם לנושא (דומה לו – "והאדם ידע את חווה אשתו", וגם שם פירשנו שמדובר במקרה מיוחד). המשמעות כאן היא שמשה עולה באותו זמן בו העם חונה ומתמקם בשטח. היכן היתה העליה? בתוך אהלו, בתוך נפשו. מיד אח"כ: "ויקרא אליו ה' מן ההר", אך משה נשאר למטה. העם עצמו לא מודע בכלל לכל העליה הזו.

ומהי הבשורה אותה מבשר ה' למשה, מהו החידוש?

"ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל".

מבחינה רציונלית בנתינת התורה יש חידוש עצום, העם בכלל לא מוכן לכך ותהה אולי משה בודה את כל זה מליבו. ואכן התורה מתארת לנו:

"ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה': ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה... ".

כלומר, רק את מה שה' בעצמו ציווה נעשה. משה לא יודע כיצד לחוסר אמונה זאת:

"...וישב משה את דברי העם אל ה'".

וכך גם מצאנו בדברי רש"י:

"את דברי העם וגו'. תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך. אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו".

וכל זאת למה? כי דברים אלו חדשים לגמרי לעם, שמודעים אך ורק לארץ ישראל בתור יעד לאומי: "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לא-לוהים". החשד האפשרי הוא כפול: משה היה נסיך במצרים שנים רבות, אח"כ למד אצל יתרו שנים רבות. זה כבר זמן רב שמשה מנותק מהאומה, וכעת הוא מנצל את העובדה שהעם מצוי במדבר והוא מחליט לבדות תורה מליבו. יתכן לנסח חשד עמוק יותר: מיהו אותו א-לוהים שבשמו משה מדבר כעת? האם זהו א-לוהי אבותינו? אולי מדובר באלוה אחר, אולי זה בכלל מגיע מיתרו? והספקות הללו חשובים ביותר למען בירור האמונה גם בדורות שלנו – לדעת כי אבותינו קיבלו את התורה מתוך בירור אמיתי.

וה' מחזק את ידי משה:

"ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם".

בספר הכוזרי אומר ריה"ל שעד לשמע עשרת הדברות עמ"י לא האמין במשה, ומשבח אותם על כך:

"הנה גם חכמי בנ"י שהסכימו לו, בדקוהו וחקרוהו. הואיל ולא האמינו אמונה שלמה כי ידבר הא-לוה עם בשר ודם. ועמדו בספקם זה עד אשר השמיעם הא-לוה את דברו בעשרת הדברות. כך נהגו בו בני עמו, לא מתוך סכלותם - כי אם מתוך חכמה... מן היום ההוא והלאה, האמין העם יבואהו הדיבור מעם הא-לוה בלא שקדמה לזה אצל משה מחשבה או דעה".

כך אומר גם הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק ח', הלכה א') – שהעם לא האמין במשה בשל האותות שעשה להם, אלא רק בגלל מעמד הר סיני שם ראו בעיניהם שהקול מדבר אליו:

"משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה. שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף. אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם... ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים 'משה משה לך אמור להן כך וכך'... ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר: 'הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם'. מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה".

כמותם סובר גם בעל ה"כלי יקר".

נשאלת השאלה: לאחר מעמד הר סיני בה אומתה האמונה במשה, איך ניתן להסביר את חטא העגל? הרב אמר כי, להבדיל, כאשר אדם בוגד באשתו, אין זה אומר שהוא שכח את אשתו. כך גם כאשר הנביאים מטיפים לעם, הם אומרים להם "למה עזבתם את ה'", ולא – "למה לא האמנתם בה'".

באותו הקשר, בספר "מעשי השם" לר' אליעזר אשכנזי (שהיה חברותא של האלשיך הקדוש) נכתב שאף חטא העגל נבע מכך שלעמ"י היה בספק לגבי נאמנות משה וחששו שהוא "ברח".

הנצי"ב (שחי בזמן תנועת 'חובבי ציון', לפני הרצל) אומר עוד יותר מכך - שהעם לא קיבל את משה לגמרי כיוון שהיה שונה מהם בתכלית, שגדל בבית פרעה, ולא קיבלו בצורה שלמה את הענין שהגאולה באה דרכו. הנצי"ב מקשר את הדברים גם לדורינו, ואומר שאל נחשוב שהגאולה ממצרים היתה צריכה או יכולה לבוא בצורה אחרת – כי ממנה אנו למדים גם לדורינו שהגאולה יכולה לבוא בדרך שלא נראית לנו טבעית. בנוסף, משה עצמו נענש על כך שאמר: "והן לא יאמינו לי כי יאמרו הן לא נראה אליך ה'", כלומר, שחשד בכך שעמ"י לא יאמינו לו בשל הסיבות הנ"ל. הדברים מובאים במאמר של הנצי"ב הנקרא "אחרית כבראשית".

*

"ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלתם: והיו נכנים ליום השלישי...".

זוהי תגובה לדרישת העם לקבל את דבר ה' ישירות.

"ויהי ביום השלישי בהית הבקר ויהי קלת וברקים וענן כבד על ההר וקל שפר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה".

לכאורה מה הצורך בכל התפאורה הזו, הרי זה בדיוק ההפך ממה שביקש העם – שכן הם צפו במספיק ניסים עד כה שלא עשו עליהם מספיק רושם! לכאורה הניסים לא מוסיפים כאן דבר, אלא רק להיפך. אומר על כך ריה"ל במאמר ראשון, פסקה פ"ז, שמתוך כך שדבר ה' נשמע מתוך הקולות והברקים – הדבר מבליט עד כמה דבר ה' הוא שונה וחריג מהרגיל, ומכך העם יתרשם. דבר דומה מצאנו באליהו הנביא שהגיע אל הר חורב, יוצא מן המערה ושומע את הרוח, את הרעש ואת האש ובסוף – קול דממה דקה, ואז ה' מדבר אליו. כלומר, כל יתר הקולות היו רקע מנוגד לדבר ה' שהגיע בסופו של דבר.

אחרי כל מה שהסברנו – לכאורה הקב"ה היה צריך לדבר עם העם בענין שליחות משה ובזה לסיים את ההתגלות הפומבית. בפועל, בעשרת הדברות לא נאמר דבר על נאמנותו של משה – ולכאורה כל מטרת ה"שידור" פוספסה? נמשיך אל תוך עשרת הדברות ומתוכם ננסה לפתור את הקושיה:

"וידבר א-להים את כל הדברים האלה לאמר: אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

מתי יש צורך לאדם להציג עצמו בפני אחר בצורה כזו? כאשר האדם שמולו כבר נפגש עימו, ואז הוא מזכיר לו שכבר נפגשו בעבר והיתה לאחר סיבה לחשוב שלא מדובר באותו אדם. כלומר, כאן ה' מתיר את הספק הראשון שהיה לעם – אולי לא מדובר באותו א-לוה שהוציא אותם ממצרים.

רש"י על אתר אומר בדיוק את הדברים הללו:

"דבר אחר לפי שנגלה בים כגבור מלחמה, ונגלה כאן כזקן מלא רחמים, שנאמר (שמות כד י) ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, זו היתה לפניו בשעת השעבוד, (שם) וכעצם השמים, משנגאלו, הואיל ואני משתנה במראות אל תאמרו שתי רשויות הן, אנכי הוא אשר הוצאתיך ממצרים ועל הים".

*

לפי ההסבר שהראנו, לכאורה מספיק הדיבר הראשון, שכן עכשיו ברור לנו שמשה דובר אמת.

יש באמת דעה בתנאים שאת שתי הדברות הראשונות אמר הקב"ה (שכן הן כתובות בגוף ראשון) והיתר משה. אך גם לדעה זו, בסופו של דבר כל עשרת הדברות כתובים על הלוחות ומכאן שיש להם מעמד מיוחד.

א"כ מדוע ישנן עוד תשע דברות מלבד הדיבר הראשון?

תשובה: הבירור לא היה רק שמשה אמת ונבואתו אמת, אלא גם מדוע דווקא בו בחר ה' לתת את התורה דרכו. התשובה לשאלה זו נמצאת בתשע הדברות הללו. נתבונן בתוכן הדברות:

הדיבר השני, השלישי והרביעי עוסקים בעניינים שבין אדם למקום (לא יהיה לך, לא תשא, זכור את יום השבת).

ג' הדברות הבאים עוסקים בעניינים שבין אדם לחבירו (כבד את אביך ואת אמך, לא תרצח, לא תנאף).

ג' הדיברות האחרונים עוסקים בעניינים שבין אדם לעצמו (לא תגנוב, לא תענה ולא תחמוד).

נביט בשלשה הראשונה ונראה שאף היא בעצמה מתחלקת לשלושה:

"לא יהיה לך" - בין אדם למקום שבין אדם למקום. "לא תשא" - בין אדם לעצמו שבין אדם למקום. "זכור את יום השבת" - בין אדם לחבירו שבין אדם למקום (כיוון שיש מצוות חברתיות סביב השבת, "למען ינוח שורך חמורך ועבדך...").

וכך גם: "כבד את אביך ואת אמך" - בין אדם למקום שבין אדם לחבירו (שכן שלושה שותפים לאדם, הוקש כבוד אב ואם לכבוד המקום וכו'), "לא תרצח" - בין אדם לחבירו שבין אדם לחבירו, "לא תנאף" - בין אדם לעצמו שבין אדם לחבירו (שהרי בניאוף יש טומאת עצמו של אדם).

וכך גם: "לא תגנוב" - בין אדם למקום שבין אדם לעצמו (הדבר נעשה בסתר, בניגוד לגזל, אך עדיין יש כאן גניבת דעת המקום – "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו?"), "לא תענה" - בין אדם לחבירו שבין אדם לעצמו (שכן הדבר נעשה בב"ד כנגד חבירו), "לא תחמוד" - בין אדם לעצמו שבין אדם לעצמו (החמידה היא בלב האדם). וכן:

" 'ואהבת לרעך כמוך אני ה' ' - אמר ר' עקיבא: 'זה כלל גדול בתורה' ".

"ואהבת לרעך" - בין אדם לחבירו, "כמוך" - בין אדם לעצמו, "אני ה'" - בין אדם למקום.

ראינו שהתורה באה לפתור את שלוש מערכות יחסים אלו, ולא רק זה - אלא להכליל כל מידה במידה אחרת. מכאן ננסה להסביר את בחירתו של משה.

אנו באים לענות למעשה על קושי כפול. הראשון: מדוע התורה באה מן השמים ולא מן האדם? השני: מדוע דווקא משה נבחר?

נסביר תחילה מדוע התורה מוכרחת לבוא מן השמים:

בימיו של משה היו שלושה אנשים שסברו שהם מועמדים לתת התורה. האחד – יתרו, השני – בלעם, והשלישי – איוב ("מי יתן בספר ויוחקו" - סבר שדבריו הם הם דברי תורה). בכל אופן, שלושתם נדחו:

יתרו נדחה מפני שהתעסק רק בבין אדם לחבירו (ענייני משפט וסדר חברתי תקין), בלעם התעסק אך ורק עם עניינים שבין אדם למקום (התעסק בענייני דת ופולחן בלבד), ואיוב התעסק בעניינים שבין אדם לעצמו. עבור כ"א מהם לחוד אין צורך בתורה מן השמים וניתן להתספק בתורה ארצית של בני האדם. אך כאשר רוצים להשיג את שלוש המחויבויות הללו במקביל, אין זה בידי האדם לדעת את המידה הנכונה של כל דבר.

כעת נסביר מדוע נבחר דווקא משה:

הגמרא במסכת בבא בתרא, דף יד, נאמר: "משה כתב ספרו, ופרשת בלעם ואיוב".

משמע מכאן שמשה יודע "לצאת ידי חובת" איוב, בלעם ויתרו. איוב ובלעם - מתוך שהוא מסוגל לכתוב אותם, משמע שהוא מסוגל להשיג אותם. יתרו מנין לנו? השגת יתרו כלולה ב"ספרו" - אלו הם שני הפסוקים: "ויהי בנסוע הארון...", עליהם אומרת הגמרא במסכת שבת שהם מהווים ספר בפני עצמו (אגב, בפסוקים שם מופיעות 85 אותיות, משם למדו הלכה שאם יש ספר אותיות שנמחק אך נותרו בו כגודל של 85 אותיות, מצילים אותו מן השריפה). פסוקים אלו מופיעים בפרשת בהעלותך, לאחר שמשה מבקש מיתרו להנהיג את הציבור: "והיית לנו לעיניים", יתרו מסרב, ואז נאמר: "ויהיה בנסוע האחרון ויאמר משה". כלומר, משה אומר למעשה: "אני אקח את התפקיד של יתרו".

מה אפשר למשה להכיל את שלושת התכונות הללו? ענוונותו: "והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה", הוא פתוח לקבל את כל דבר ה'.

מדוע, איפוא, התורה לא ניתנה ע"י אחד מהאבות שהיו בעלי מידות משובחות ביותר?

ישנו מדרש האומר: "ראוי היה יעקב שתנתן התורה על ידו, אלא שלא היה דורו זכאי לכך".

מיהו דורו של יעקב אבינו? לא יתכן שמדובר בילדיו, כי הם הדור הבא. אלא מדובר בגויים שחיו בדורו. ואם הדור היה ראוי, האם היה נותן את התורה לגויים? לא יתכן. אלא הכוונה היא שהגויים עוד לא היו מוכנים לכך שיעקב יתן את התורה לבניו. כלומר, צריכה להיות הכנה מינימלית של התרבות האנושית העושה את האנושות ראויה לכך שהתורה תינתן לישראל. מכאן שלמעמד נתינת התורה לעמ"י יש השלכות אוניברסליות. וכן, בימי משה הגויים הגיעו למדרגה כזו שהיו ראויים לכך שהתורה תינתן לעמ"י. במה הדבר התבטא? בכך שיתרו, נציג מתון של האנושות, הגיע! כלומר, רק מרגע שיתרו הגיע וצמצם את הפער בין עמ"י לגויים, רק אז ניתנה ההזדמנות לנתינת התורה לישראל.

רואים זאת גם בהמשך, לאחר מעמד הר סיני, נאמר על יתרו: "וילך לו אל ארצו", ורש"י אומר שם שיתרו הלך לגייר את בני משפחתו. כלומר, מעמד הר סיני עשה רושם על העולם כולו. עד היום כמעט ולא נמצא אומה שתגיד שעשרת הדברות לא מקובלים עליה. באותו הקשר, נאמר גם ש"ירדה שנאה לאומות עולם מהר סיני", והרב קוק אומר שלא ניתן לשנוא אא"כ יש שייכות כלשהי.

ועוד, אם נבדוק את מספר האותיות שבעשרת הדברות נגיע ל-620, שהם 613 מצוות ועוד 7 מצוות בני נח. ובנוסף, זוהי הגימטריה של המילה "כתר" שמבטאת את מלכות ה' בעולם (גם בגימטריה: "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד"). כלומר, הקב"ה מולך באמת כאשר יש מסר אונברסלי לתורה, אחרת יש חסרון במלכות ה'. ועוד, אם נגיד שכל אות היא כנגד מצווה, אזי 7 האותיות האחרונות בעשרת הדברות שהן כנגד מצוות בני נח הן: "אשר לרעך".

אגב, ישנה מחלוקת מפורסמת בין הרמב"ם לרס"ג לגבי שבע מצוות בני נח. רס"ג סובר כי הן מחייבות את הגויים מאז ימי נח. הרמב"ם סובר כי הם חייבו את הגויים עד לימי משה, ובימי משה הן ניתנו מחדש במעמד הר סיני.

*

"וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן וירא העם וינעו ויעמדו מרחק: ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו א-להים פן נמות".

מה הפחיד את העם בפסוק זה? הלוא הם כבר ראו ענן כבד על ההר, אש וברקים ולא נמנעו מלבוא לקראת הא-לוהים.

בד"כ אדם מתהלך בעוה"ז על גבי הר. ההר הוא ממשי. קולות לעומתם מופיעים ונעלמים בעולם. לעומת זאת, במעמד הר סיני המציאות היתה הפוכה – את הקולות העם ראו וחשו במציאות, ואילו ההר – עשן, מטושטש וכמעט ולא קיים. מציאות כזו מתרחשת כאשר אדם מת – ואז מה שחשב למוצק נחשב להבל וריק, ולכן העם פחד ("פן נמות").

לכאורה, ומה בכך? ואם בכדי לדבר עם א-לוהים נדרש למות, האם המחיר לא שווה זאת?

בכל המיסטיקות שבעולם (נוצרים, בודהיסטים וכדומה) יש מין העדפה של המוות על פני החיים, בגלל הידיעה שהחיים מהווים מסך בפני הא-לוהות, והמוות משחרר את האדם מן המסך הזה. היהדות יוצאת נגד תפיסה זו.

בספר הכוזרי במאמר ראשון, פסקה ק"ו:

"עדיין לא ראיתי איש מן המאמינים ביעודים ההם מתאווים להחשתם. ולהפך, אילו יכול לדחותם ולאחר בואם לאלף שנים ולהשאר עד אז בכלא החיים עם כל יסורי העולם ועם העצבון שבו – היה בוחר בכך. אמר החבר: אך מה לדעתך יאמר האיש, שראה בעיניו את המעמדים הגדולים בהם נגלה כבוד מלכות שמים? (מעמד הר סיני) אמר הכוזרי: זה בלא ספק יתאווה, כי תהיה נפשו תמי דנפרדת מחושיו ותשאר תמיד נהנית מן הזיו ההוא. איש כזה ודאי מתאווה למות".

דבר דומה מצאנו גם בכה"ג שהיה נכנס ביוה"כ לקודש הקדשים והיו קושרים לו חוט שני – בכדי שיחזור, כיוון שיש לו משיכה להשאר שם. וכן נאמר על נדב ואביהו "בקרבתם לפני ה' וימותו" – להם היתה השתוקקות לעליה מיסטית ללא רצון לחזור לעוה"ז.

"אמר החבר: לא כן. יעודנו הם כי נדבק בענין הא-לוהי ע"י הנבואה ..."

הדברים מבוארים ביתר בהירות בספר דברים, פרק ה':

"ותאמרו הן הראנו ה' א-להינו את כבדו ואת גדלו ואת קלו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר א-להים את האדם וחי: ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדלה הזאת אם יספים אנחנו לשמע את קול ה' א-להינו עוד ומתנו".

עד כה חשבו עמ"י כי בכדי לראות את הא-לוהים עליהם למות וכדאי הוא הדבר. אך במעמד הר סיני ראו כל העם כי אפשר להפגש עם הקב"ה עוד בחייהם, ואז הסיקו כי החיים כדאיים.

האמירה "אין דבר חשוב יותר מן החיים" אינה נכונה, שכן ישנם ערכים הגוברים על ערך החיים. למשל, גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה הן שלוש עבירות שעליהן נהרגים ולא עוברים. הרב קוק אומר בספר "ריש מילין" שהרצון הבסיסי של האדם הוא לא לחיות אלא להחיות. הרב קוק מסביר (שם) שהמילה "אב" היא מלשון רצון ("לא אבה יבמי"), ומצד שני האב הוא הנותן את החיים, ומכאן שהחפץ לתת את החיים הוא החפץ המקורי. האמירה כי "אין דבר חשוב יותר מהחיים" היא אמירה שנובעת מסוג של אגואיזם, במטרה לקבל בסופו של דבר את החיים במין "מגיע לי". זהו רצון הפוך מרצונו של הבורא – שהוא לתת ולהיטיב.

מהו הדבר החשוב יותר מן החיים? לפגוש את ה'. ומכיוון שאפשר לפגוש את ה' כבר בחיים, אז ישנה עדיפות לעשות זאת כבר בחיים: "ועתה למה נמות?".

"סיני" בגימטריה יוצא "סולם". בסולם יעקב נאמר: "עולים ויורדים בו". כלומר, קודם כל עולים ורק אח"כ יורדים. יש ביעקב ובתוכנו מלאכים שעולים עד שורש החיים, וזאת לא כדי להשאר שם למעלה – אלא לחזור לכאן, למציאות בעוה"ז.

*

נמשיך בפסוקים:

"ויעמד העם מרחק ומשה נגש אל הערפל אשר שם הא-להים".

משה ניגש אל הערפל הערפל שעשוי ממים. בפרק כ"ד פסוק י"ז נאמר כי :

"ומראה כבוד ה' כאש אכלת בראש ההר לעיני בני ישראל: ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר..."

כלומר, מבחינת בנ"י המראה היה אש, מבחינת משה מדובר במים, כיוון שהוא מלא במידת החסד. כל אחד רואה את ה' ע"פ מדרגתו שלו.

המדרש מספר שכאשר משה עלה השמימה המלאכים באו אליו בטענה "מה לילוד אישה ביננו", וה' הלביש עליו את דמות אברהם, ואז המלאכים נתרצו. מה שמסתתר מאחורי המדרש הזה הוא שהתורה כמגמה היא חסד ולא של דין, על אף שהיא מכילה גם דין, אך ברמה הכללית: "מטה כלפי חסד", ויש מכך נפקא מינא ללומד תורה – שמגמתו צריכה להיות של תורת חסד.

"ויאמר ה' אל משה: 'כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם...' ".

אזכור ראשון של "שמים" בתורה מוזכר בפרשת בראשית: "בראשית ברא א-לוהים את השמים ואת הארץ: והארץ היתה...".

ומה עם השמים? לכאורה, מכאן ועד למעמד הר סיני אין הופעה של השמים. רק במעמד הר סיני העולם נחשף שנית למישור של המציאות שקרוי "שמים". כך אמרו חז"ל: שהרכין הקב"ה שבעה רקיעים והעמיד אותם על הר סיני כדי להוריד את כסא הכבוד.

יש השלכות מעשיות לדיבור של ה' עם עמ"י מן השמים - יש מצוות:

"לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם"  –

כנגד שורש ע"ז,

"מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך"

כנגד שורש שפיכות דמים,

"ולא תעלה במעלת על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו"

כנגד שורש גילוי עריות.

אלו הן המצוות נגד השורשים של 3 האיסורים החמורים ביותר ביהדות, והצורה בהם הם מתבטאים בביהמ"ק. זוהי תמציתה של התורה כולה – שכן מדובר כאן למעשה בשורשים של בין אדם למקום, בין אדם לחבריו ובין אדם לעצמו.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)