הרב אורי שרקי

ויקרא - להקריב קורבנות תמימים

טבת תשע"ו




להקריב קורבנות תמימים.

לא לשחוט, לזרוק דם או להקטיר בעלי מומים, אפילו מום עובר או של גוי.

הקורבן הוא האדם, תחליף לאדם. הכתוב אומר בפירוש (ויקרא א, ב): "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". משמעות הביטוי היא שרצונו הבסיסי של המקריב הוא שהאדם יקריב מתוך בני האדם. התורה אמנם מתעבת קורבן אדם בפועל, ועקידת יצחק תוכיח, אך בהחלט משבחת את הכוונה הפנימית של האדם לשוב אל מקור החיים ולזכות לקרבת א-לוהים. לפי זה הקורבן הוא שיחזור של מעשה העקידה. יש כוונה להקריב את עצמו, ובפועל מוקרבת בהמה, על מנת לייצג את החלק הבהמי של נפש האדם: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (שם).

על פי זה מובן שמצבה הביולוגי של הבהמה מייצג את מצב הנפש של האדם המקריב. כשם שאין לבוא לפני ה' עם מום בנפש, כך אין להקריב בעל מום. השחיטה היא מסירות הנפש לה', וזו צריכה להיות ללא כוונה של העלמת המומים כי אם עבודה תמימה. הזריקה הינה פעולה רגשית, מעין זו שבתפילה, עליה נאמר "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'" (איכה ב, יט). היא צריכה לבוא מתוך כוונה טהורה. ההקטרה מכוונת להפניית כל כוחות החיים לשם שמים. מובן מאליו שהיא צריכה להיות נטולת כל פניות זרות.

אך היה מקום לחשוב שמום עובר, כלומר תכונה רעה שלא הכתה שורש עמוק בנפש, לא תעכב את העבודה, משום שבסופו של דבר החלק הפנימי של האדם הוא הנפגש עם ה'. האזהרה שלא להקריב בעל מום עובר מורה לנו שכאשר תכונות לא מתוקנות מתלוות אל הקודש הן מקבלות העצמה באופן שאי אפשר להשתחרר מהן. על כן גם בעל מום עובר פסול למזבח.

אך עדיין היה מקום לסבור שמומים של קרבנות הגויים לא יעכבו. שהרי רק מחוסר אבר נאסר בקורבנות בני נוח במזבח שלהם. זאת משום שהמומים הפוסלים בישראל הם מפני המעלה היתירה של האומה הישראלית. כאן מבהירה ההלכה יסוד חשוב: כשהגויים מקריבים במקדש הישראלי, אף הם נוהגים כדיני ישראל. מעין זה כתב הרמב"ם (מלכים פ"י ה"י): "בן נוח שרצה לעשות מצוה משאר מצוות התורה (כלומר, מלבד שבע מצוות בני נוח) כדי לקבל שכר, אין מונעים אותו לעשותה כהלכתה. ואם הביא עולה מקבלים ממנו". משמעות הדבר היא שהתורה הינה ביסודה אוניברסלית, ומציעה את דרכי הקדושה לכל באי עולם החפצים בכך.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)