הרב אורי שרקי

פקודי - סיכום שיעור על הפרשה

מתוך סדרת שיעורים על ספר שמות, מכון מאיר, סיון תשס"ו

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




פרשה אהרונית

"אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד על פי משה עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן"

בזמנו אמרנו שהחל מפרק י"ב בספר שמות הפרשיות משלבות כביכול שתי תורות: תורת משה ותורת אהרון, כאשר ההפרש הברור ביניהן מופיע בפרשות תרומה – תצווה. הניתוק הגמור בין שתי התורות האלו מופיע בפרשת כי תשא, והשילוב בינהן מופיע בויקהל-פקודי. אף על פי כן, בפרשת ויקהל יש דומיננטיות של משה, עם נופך של אהרון, וההפך מכך בפרשת פקודי.

ניזכר בהבדלים שדנו בהם בפרשות תרומה-תצוה: בפרשת תרומה לא מופיע מושג של ציווי, אלא של נדיבות לב. לעומתה, פרשת תצווה כל עניינה לצוות את בנ"י לתרום. פרשת תרומה פונה אל כל העולם: "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו", לעומת פרשת תצווה שפונה דווקא אל בנ"י.

בפרשת כי תשא הנתק מתבטא בכך שמשה נמצא בהר ונעדר, והעם נותר עם תורת אהרון לבדה. אז נוצרה מצוקה שדרשה מאהרון לקחת את התפקיד הראשי בתור מייסד הדת, ואז אהרון ירד עם העם אל חטאם והעלה אותם משם. כשמשה יורד מההר הוא חולק עליו בדרכו. מאותו רגע שתי התורות תשתלבנה.

במרכזה של פרשת ויקהל נמצא משה: "ויקהל משה", אך עדיין יש בה אלמנטים של תורת אהרון, כגון: "זה הדבר אשר צוה ה'", "קחו מאתכם תרומה" – דווקא מעמ"י.

במרכזה של פרשת פקודי נמצא אהרון, שכן ספירת המלאי שמפורטת בפרשה נצרכת כאשר יש חשד מצד העם, וזו דרך להתמודד עם חשד זה. כלומר, יש כאן ירידה מסוימת של הרמה הרוחנית של העם, ולכן יש כאן התמודדות עם האדם החוטא (או העשוי לחטוא), ומצד שני – יש אלמנטים של תורת משה בפרשה זו: "אשר פוקד על פי משה". מצד שני הפסוק ממשיך: "עבודת הלויים ביד אתמר בן אהרון הכהן". כלומר, פרשה זו מעמידה במרכזה את אהרון, אך הכל נעשה כפי שפוקד משה - תורת משה היא זו שמובילה את תורת אהרון.

בנוסף, אמרנו שתורת משה קודמת לתורת אהרון, וזאת כיוון שתורת משה מניחה שהאדם מלכתחילה אינו חוטא, ולכן היא ראשונית. אחריה מופיעה תורת אהרון שמציעה לאדם לתקן את חטאו במקרה בו חטא.

"ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקדש ויעשו את בגדי הקדש אשר לאהרן כאשר צוה ה' את משה: ויעש את האפד... כתפת עשו לו... וחשב אפדתו אשר עליו ממנו ... ויעשו את אבנ השהם... וישם אתם על כתפת האפוד... ויעש את החשן מעשה חשב... רבוע היה כפול עשו את החשן זרת ארכו וזרת רחבו כפול..."

מעניין שבכלי המשכן אין חזרה בצורה כ"כ מפורטת כפי שנעשה בבגדי הכהונה. הסיבה לכך היא כפי שהסברנו את מהלך הפרשיות העוסקות במשכן, שפרשת פקודי היא פרשה 'אהרונית' והדבר מתבטא בין היתר בכך שמפרטים יותר דווקא בבגדי הכהונה השייכים ל'מקדש אהרון', ולא בכלי המשכן השייכים ברובם למקדש משה (בזמנו הסברנו שמקדש משה מורכב מכלי קודש הפנימיים - ארון, מנורה, שולחן - ומזבח העולה, קרשים, אדנים ויריעות, קלעי החצר ועמודיהם. לעומתו, מקדש אהרון כולל את מזבח הזהב, הכיור, בגדי הכהונה, שמן המשחה והכהנים).

*

משכן שהוא משכון

"אלה פקודי המשכן משכן העדת"

חכמים העירו כי המשכן הוא למעשה משכון – חפץ שנלקח מבעליו במקרה שלא שילם את החוב. וכך המשכן ניתן לעמ"י בתנאי שלא יחטאו, ואם יחטאו הוא יילקח מהם. עד כה לא דיברנו על אופציה של חורבן, כי המשכן היה משכן משה, משכן נצחי - "מקדש ה' כוננו ידיך, ה' ימלוך לעולם ועד". אגב, אור החיים הקדוש פירש כי אם משה רבינו היה נכנס לארץ, אזי הוא היה בונה מקדש נצחי שלא היה יכול להיחרב, ואם עמ"י היו חוטאים אזי הקב"ה לא היה יכול לכלות את זעמו בעצים ובאבנים אלא, חס וחלילה, בשונאיהם של ישראל. לכן רצתה ההשגחה שמשה לא ייכנס לארץ.

בניגוד לתורת משה, בתורת אהרון יש מקום להשתמש במשכן כמשכון.

רמז נוסף לענין מופיע בתחילת פרשת תצוה במילים "נר תמיד" – זהו מרכיב של נצחיות בעבודת המשכן. מצד שני, מופיע בפסוק גם "כתית", שפירושו דבר שניתן לשוברו, שאינו נצחי. לכן חז"ל דרשו: "כתית" – כ"ת = 420, הזמן שעמד בית שני, י"ת = 410 – הזמן שעמד בית ראשון. "להעלות נר תמיד" – זהו בית שלישי.

שאלה: מתי ניתן לדעת שרמז בתורה הוא רמז אמיתי?

תשובה: כאשר הרמז הולך בד בבד עם הפשט. דוגמא לכך היא הרמז כאן, במילה "כתית" המנוגדת ל"נר תמיד".

דוגמא נוספת יש בפרשת כי תבוא, שם נאמר: "ולהיותך עם קדוש לה' א-לוהיך כאשר דיבר". סימן שכרגע העם עוד לא ברמה של עם קדוש. בעל הטורים מפרש שם שהכתיב חסר: נאמר "ולהיתך", לשון הווה, וחסרה האות ו' שהופכת את המילה הזו ללשון עתיד – כיוון שאין הווית קדושתם גלויה בעוה"ז כל כך (בהווה).

דוגמא אחרונה: במסכת חולין, בדף ס', מסופר על שעת בריאת העולם, ונאמר שם כך:

"אמרה ירח לפני הקב''ה: רבש''ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו: רבש''ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי? אמר לה ... זיל ליקרו צדיקי בשמיך: יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן..."

נשים לב שהקב"ה בחר דווקא ביעקב, שמואל ודוד - ראשי תיבות שד"י - וזהו כידוע השם המרמז על הצמצום של השכינה, של הקטנה ביחס לאינסוף, וזהו רמז התואם את אופי הסיפור שמדבר על הקטנת הלבנה.

*

כאשר צוה ה' את משה

הביטוי "כאשר צוה ה' את משה" מופיע 18 פעמים בפרשתנו, וזאת למה?

העולם נברא בעשרה מאמרות והם: "בראשית", ועוד תשע פעמים של "ויאמר א-לוהים". במאמר הראשון אין "ויאמר" כיוון שאין מי ש'ישמע', לכן זהו מאמר סתום מבחינת האדם והבריאה כולה. כלומר, יש רק תשעה מאמרות גלויים לבריאה (היו רק תשעה כשהבריאה היתה קיימת בפועל). נוסף על כך, במעשה בראשית הקב"ה פועל לבדו, שכן כך נאמר במדרש רבה:

"שלא תאמר מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע, וגבריאל בצפונו, והקדוש ברוך הוא ממדד באמצעיתו, אלא: 'אנכי ה' עשה כל נטה שמים לבדי רקע הארץ מאיתי', מי - איתי כתיב, מי היה שתף עמי בבריתו של עולם".

לעומת זאת, במעשה המשכן יש שיתוף פעולה בין הבורא לנברא, יש מעין עשיית מעשה בראשית בשיתוף עם האדם - ולכן יש 9*2=18 מאמרות שהם "כאשר צוה ה' את משה". ולכן גם נאמר: "מקדש ה' כוננו ידיך" בלשון רבים, לעומת "אף ידי עשתה ארץ וימיני טפחה שמים" - בלשון יחיד. זו גם הסיבה שיש אפשרות למקדש ראשון ושני - שנעשו בשותפות עם האדם - להחרב, בשונה ממקדש שלישי.

ישנו גם רמז למאמר נוסף, המאמר התשעה עשר:

"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה כאשר צוה ה' כן עשו ויברך אתם משה"

אגב, גם תפילתנו מורכבת מ-18 ברכות, ונוספה עליהן לאחר זמן ברכת המינים - הברכה ה-19. מנין הכח להוסיף ברכה שכזו? הלוא אמרנו שלבריאה יש כח מלמטה למעלה של 9 מאמרות בלבד (שהן כנגד 9 מאמרות שמלמעלה למטה)? אלא שכאשר יש פגיעה ביחוד (וזה לא מוכרח שיקרה), אז יש כח לבריאה לקנא את קנאתו של הקב"ה ולהגיע אף למאמר העשירי (שהוא הראשון למעשה). הדבר רמוז בגמרא במסכת ברכות האומרת כי 18 ברכות התפילה הן כנגד שמונה עשרה אזכרות שבקריאת שמע. הגמרא מוסיפה שם שברכת המינים היא כנגד "אחד" שבק"ש.

*

הקמת המשכן

"וידבר ה' אל משה לאמר: ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד"

מדובר על ראש חודש ניסן של השנה השניה ליציאת מצרים. מדוע? כיוון שעבר מחזור של שנה מאז יציאת מצרים, אזי העם עבר סוג של השלמה, וניתן לבנות את המשכן.

"ושמת שם את ארון העדות וסכת על הארן את הפרכת: והבאת את השלחן וערכת את ערכו והבאת את המנרה והעלית את נרתיה..."

הקב"ה פונה אל משה בלשון יחיד והוא זה שמקים את המשכן, לא הכהנים (המדרש אומר שהיתה סיעתא דשמיא למשה שצוה על הקרשים לעמוד והם עמדו).

ההסבר לכך שדווקא משה הוא המקים את המשכן, הוא שתורת אהרון צריכה להיות משועבדת לתורת משה. ראשית צריכים קרבת א-לוהים, אח"כ יש כפרת החטא. כך מרומז במילה "קרבן" שבא בכדי לכפר על החטא, אך המילה עצמה מרמזת קודם כל על מטרת הקירוב בין הבורא לנברא.

"ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן: ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וישם את קרשיו ויתן את בריחיו ויקם את עמודיו"

זוהי הפעם השביעית שיש חזרה על כל כלי המשכן, וזה בגלל שמעשה בראשית שנמשך שבעה ימים חוזר על עצמו במעשה המשכן (דומה לרעיון שאמרנו בנוגע לשמונה עשרה הפעמים שמוזכר הביטוי "כאשר ציווה ה' את משה").

"ויעל הנרת לפני ה' כאשר צוה ה' את משה: וישם את מזבח הזהב באהל מועד לפני הפרכת: ויקטר עליו קטרת סמים כאשר צוה ה' את משה: ... ואת מזבח העלה שם פתח משכן אהל מועד ויעל עליו את העלה ואת המנחה כאשר צוה ה' את משה"

כאן משה ממלא את תפקידו של הכהן הגדול הראשון, וזה ברור לנו כפי שהסברנו עד כה - שתורת אהרון צריכה להיות משועבדת לתורת משה. אך אם נשים לב, נבחין כי משה מקטיר את הקטורת לפני שהוא מקריב את קרבן התמיד (אפילו לפני שמזבח העולה הוקם), והלא אנו יודעים שאסור לעשות כן?! בנוסף, משה עבד כאן ללא בגדים - ואנו יודעים כי עבודה ללא בגדים פסולה! אמרו רבותינו: מכאן שאהבה מקלקלת את השורה. ה"שורה" הרגילה היא כניסה הדרגתית אל המשכן - מהחוץ כלפי פנים, ומשה רבינו עשה הפוך - מהפנים אל החוץ.

זהו שורש גדול - מעשים גדולים נעשים בתחילתם בשינוי סדר. מסוכן לומר את זה בפירוש, שכן אין זה לכתחילה, אך הקב"ה מסדר זאת כך שבדרך לבניה תהיה הריסה. כך גם אומר הרב קוק, שכצדיקים רואים דבר בקלקולו, ליבם נחמץ מצד אחד והם שמחים מצד שני על הבניה העתידית שתצא מתוך הקלקול (כמו ר"ע ששחק בעת חרבן הבית).

הדבר מסביר גם את מות נדב ואביהו שמתו בו ביום בגלל אהבה יתירה שקלקלה את השורה. בפרשת שמיני רש"י אומר שנדב ואביהו מתו כיוון שהיו גדולים ממשה, ולכן זכו למה שמשה לא זכה. כשנגיע לשם בע"ה נבאר זאת בהרחבה, שלא היה במעשיהם חטא.

"ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם".

זה חידוש - רואים כאן את המוכנות של משה להשתלב בתורת אהרון.

*

ספר שמות - הספר השני

"ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן: ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן: ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם: ואם לא יעלה הענן ולא יסעו עד יום העלתו: כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם"

כל המלאכה שנעשתה במשכן חיכתה לרגע זה בו השכינה תשרה במשכן, שכן ללא השריית השכינה במשכן אין לכל המלאכה הזו משמעות.

ניתן לראות דימיון מסוים בין ספר בראשית לספר שמות - ספרים בהם המוטיב המרכזי הוא השפעה מלמעלה למטה. נביא מספר דוגמאות לדימיון זה:

· ספר בראשית הסתיים במילים "וישם בארון במצרים", וספר שמות מסתיים בהנחת הלוחות בארון העדות והשריית השכינה במשכן.

· בספר בראשית ישנו מבול ממנו ניצל נח, ובספר שמות ישנו משה שניצל מגזירת המצרים ביאור.

· בספר בראשית יש עשרה מאמרות, ובספר שמות יש עשר מכות ועשר דברות.

ובאמת בימי קדם קראו לספר שמות בשם "ספר שני" (רואים זאת בשאילתות לרב האי גאון) - כהמשך לספר בראשית.

בכל זאת, ישנו הבדל מרכזי בין ספר בראשית לספר שמות:

הקב"ה ברא את עולמו בעשרה מאמרות בספר בראשית, אבל הוא נסתר מאתנו בעולם הזה. כלומר, אותם מאמרות שאמורים לגלות את הקב"ה בעולם גורמים באופן פרדוקסלי את ההפך. מדוע הדבר טוב? בכדי לאפשר לאדם להתפתח ולהתקדם מבלי לתת דין וחשבון. באופן נצחי מצב שכזה הוא בלתי נסבל, ולכן כשהעולם יהיה בשל לכך - יגיע מצב בו יפתחו פתחים, עשרה במספר, דרכם הקב"ה יתגלה אל האדם. המצרים היו הראשונים כאומה שזכו לעשרה פתחים כאלו - עשרת המכות, עליהן נאמר: "וידעו מצרים כי אני ה'". הם זכו לכך מפני שהם היו באותה תקופה האומה המשובחת ביותר, שיא התרבות האנושית, ובראשם עמד פרעה.

א"כ, ההתגלות של הקב"ה אל אומה נעשתה לראשונה בספר שמות. ההתגלות של מעמד הר סיני לעמ"י היתה נקודתית, ולאחריה יש סידור לכך שאותה ההתגלות תתמיד כמוסד קבוע באומה - ולצורך כך בנו את המשכן. כך באמת מסביר הרמב"ן שהמשכן הוא מעין מעמד הר סיני המהלך עם העם.

הקב"ה ברא את עולמו עם בחירה חופשית, ומצד שני הבריאה מלאה בחוקיות. דווקא החירות שניתנה לאדם הולידה את העבדות, והשיא של העבדות היתה בתרבות המצרית. מבחינה זו, אפשר לומר כי "הדיבור נתקע". כך אנו אומרים בהגדה של פסח: "וירד מצרימה. (רש"י:) אנוס על פי הדיבור". מסבירים המקובלים שהדיבור היה 'תקוע' במצרים, ולכן יעקב היה צריך לרדת למצרים בכדי לשחרר אותו, על מנת שהפה ישתחרר - "פה-סח". הירידה למצרים, אם כן, היתה בכדי לגאול את האנושות ולהשיבה למצב תקין. זאת עושים ע"י כך שמשתעבדים לה, ונגאלים ממנה. לאחר מכן: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" - אותו זהב של מצרים שימש בבוא הזמן לבנין המשכן - מקום השריית השכינה בעולם כולו.

מכאן, שההתגלות של הקב"ה בספר בראשית הסתירה אותו, וההתגלות בספר שמות מגלה אותו. יוצא שהשורש של ספר שמות גבוה מהשורש של ספר בראשית.

ספר ויקרא הופך כבר את היוצרות - שם המוטיב הוא מלמטה למעלה, פניה של האדם אל בוראו ("ויקרא אל משה" - כאשר קוראים אל מישהו, מצפים ממנו לנוע לעברנו, לפנות אלינו. וכן כל עבודת הקרבנות עניינה מלמטה למעלה).

ספר במדבר הוא ערבוב של המוטיבים הללו, יש שם בלבול מוחלט של שני הכיוונים הללו.

ספר דברים הוא שילוב הרמוני של שני המוטיבים האלו. ונדון בכך כשנגיע לכל ספר וספר.

*

חמשת הפסוקים המופיעים בסוף ספר שמות מהווים מעבר מספר שמות לספר ויקרא וכן לספר במדבר. נבאר זאת:

המילים האחרונות בתורה הן "לעיני כל ישראל". ספר שמות מסתיים במילים "לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם". לכאורה, התורה היתה צריכה להסתיים כאן (בתוספת ספר ויקרא שהיה צריך להכנס לפני פרשות ויקהל-פקודי). אלא, שהמילים "בכל מסעיהם" מלמדות אותנו שכיוון שהעם עודם בדרך והמשכן עוד לא שורה במקום קבוע, נצרכים - לשם כך - גם ספרים במדבר ודברים. זאת ללמדנו שיש תורה שהיא בזמן מסע (תורת ספר במדבר שמטפלת במשברים שקרו בדרך), וישנה תורה בזמן של יציבות וקבע (והיא התורה המופיעה בספר דברים).

ראיה לכך שסיום הספר הינו מעבר לספרים הבאים ניתן למצוא בעובדה שספר ויקרא נאמר במקביל לספר במדבר. זאת מנין?

ספר ויקרא נאמר במשך פחות מחודש, שכן ספר במדבר מתחיל בא' אייר של השנה השנית (כך נאמר בתחילתו), ועמ"י החלו במסעיהם בכ"א באייר. במקביל, פרשת נשא נאמרה בא' ניסן של השנה השנית, ומכאן שחלק משמעותי של ספר במדבר מקביל מבחינה כרונולוגית לספר ויקרא, ולכן סיום ספר שמות מהווה הקדמה לשניהם.

*

הענן וכבוד ה'

"ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן"

זהו אותו ענן שהיה בהר סיני שכעת עבר אל אהל מועד. איך היה נראה "כבוד ה' "? כדמות אש. וכך נאמר בפרשת משפטים, פרק כ"ד:

"ויעל משה אל ההר ויכס הענן את ההר: וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן: ומראה כבוד ה' כאש אכלת בראש ההר לעיני בני ישראל"

יש שילוב בין האש (כבוד ה') המכוסה במים (ענן), מאכן שהקב"ה שוכן היכן שיש אחדות בין ההפכים, בין מידת הדין והחסד.

נמשיך עם הפסוקים אצלנו:

"ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן"

משה לא יכול לבוא אל אהל מועד כיוון שהאש (כבוד ה') מלאה את המשכן, ומעליו היה הענן.

"ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם"

זהו המצב בספר במדבר - כאשר השכינה נוסעת. ואז הענן עולה מעל המשכן.

"ואם לא יעלה הענן ולא יסעו עד יום העלתו"

זהו המצב בספר ויקרא. ולבסוף:

"כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם"

כאן יש שילוב בין ספר ויקרא ("ענן ה' על המשכן") וספר במדבר ("בכל מסעיהם").

אגב, ידוע שהדלקת אבוקה ביום לא מורגשת, אך בלילה בלילה יש לכך תשומת לב. לכן נאמר שהאש שהיתה במשכן היתה נראית לעיני בני ישראל בלילה.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)