הרב אורי שרקי

פקודי - מהות המקדש (על ההפטרה)

אדר א' תשע"ו




בחלק הפטרת פקודי הנקרא על ידי הספרדים והתימנים (מלכים א ז, מ-נ) מתוארת עשיית כלי המקדש כמפעלם של שני אנשים: חירום ושלמה. אף על פי שכנראה לא הם עשו בידם את הפעולה הטכנית בעשיית הכלים, זו מיוחסת להם משום שהם היו האחראים עליה. והנה מבחין הכתוב בין כלי הנחושת לכלי הזהב. את נחושת הוא מייחס לחירום (מ-מה), בעוד שכל כלי הזהב מיוחסים לשלמה (מח-נ). נראה שהנחושת, שהיא מתכת הנראית כזהב אך אינה יקרה כמוהו מבטאת את השלימות הטכנית, שהיא מעלתו של הנחש, המייצג בספר בראשית את השכל הטבעי "ערום מכל חית השדה" (בראשית ג, א). הנחושת היא לפי זה מפעלם של אומות העולם שמיישבים את העולם: "הרבה גשרים, שווקים ומרחצאות, בשביל ישראל שיעסקו בתורה" (עבודה זרה ב, ב). מתוך כך באה ההדגשה של היחס בין כלי הנחושת לבין האדמה "בככר הירדן יצקם המלך, במעבה האדמה" (מו), שהיא חלקו של הנחש ש"עפר לחמו" (ישעיהו סה, כה). חירום מייצג את החלק של אומות העולם המצטרף אל קדושת ישראל. הזהב מייצג את התורה המיוחדת לישראל: "וזהב הארץ ההיא טוב – אין תורה כתורת ארץ ישראל" (בראשית רבה), ולכן הוא חלקו של מלך ישראל. המקדש הוא הבית האוניברסלי "בית תפילה לכל העמים" הכולל את כל המפעלים של האנושות, של ישראל והעמים.

החלק השני, הנקרא על ידי האשכנזים (ז, נא - ח, כא), מעלה את השניות שבמקדש. הוא גם מקום להקרבת הקורבנות והוא גם מקום ליראות בו את פני ה'. משום כך יש במקדש שני מרכזים, המכוונים כנגד שני הערכים האלה: המזבח וקודש הקודשים. תחילת חנוכת המקדש היתה הקרבת קורבנות לשם ה', שכן "העבודה צורך גבוה" היא: "והמלך שלמה וכל עדת ישראל הנועדים עליו אתו לפני הארון מזבחים צאן ובקר אשר לא יספר מרוב" (ח, ה). אך משעה שנקבע הארון במקומו בקודש הקודשים, פסקה ההקרבה: "ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן, כי מלא כבוד ה' את בית ה'" (יא). היה בכך גילוי מלמעלה שעיקר הכוונה של המקדש היא להשרות את השכינה בישראל, כי ישראל עלו במחשבה תחילה. אמנם מצד האומה כבוד שמים הוא העיקר, אך מצד הבורא כבודם של ישראל הוא העיקר. וכך מבהיר שלמה (כ-כא): "ואבנה הבית לשם ה' א-לוהי ישראל", לעבודה, ולבסוף: "מקום לארון אשר שם ברית ה' אשר כרת עם אבותינו".

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)