הרב אורי שרקי

יום הכיפורים, ספר יונה - תשובת ישראל והגוים

סיכום הדרשה של הרב בשבת שובה תשע"ד - עוד לא עבר את עריכת הרב




בהפטרת מנחה של יום הכיפורים רואים אנו את הנביא יונה המסרב בכל תוקף למלא את שליחותו כמוכיח העיר הגדולה נינוה. מצאנו במדרש ביאור לענין זה: "כך אמר יונה: אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית. שהגויים קרובים לתשובה הן, שלא לחייב את ישראל..." ('מכילתא על שמות י"ב, א). כלומר, יונה לא רצה לעורר קטרוג על עם ישראל כתוצאה מחזרה אפשרית בתשובה של אנשי העיר. יש להבין מה עומד בשורשו של טיעון זה, שכן מה ליונה ולחשבונותיו של ריבונו של עולם? הלא אם רצון הבורא שגם הגוים יעשו תשובה ולא עם ישראל לבדו, מה לו ליונה ולנסות להמנע מליטול בכך חלק?

מבאר המהר"ל (נצח ישראל, י"ד):

"וכבר התבאר בראיה ברורה כי הנפש גובר בישראל, וזה נודע מן המדה הפחותה שבישראל, שהעיד עלינו יוצרנו "כי עם קשה עורף אתה" ('דברים ט', ו). רוצה לומר שהם בלתי מקבלים תוכחה, ואינם שומעים מוסר, והם עם קשה עורף... ולפיכך ישראל הם עומדים במדתם, ואינם מתפעלים לקבל תוכחה... וכך הם ישראל שאינם חומריים, לכך הם קשים לקבל התפעלות. ואילו האומות הם קלים להתפעל, ולקבל תוכחה ומוסר. ובשביל כך אמרו ז"ל (ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ה) שלא היה יונה רוצה ללכת בשליחותו של מקום לנינוה, שידע כי הגוים קרובי תשובה הם, ובודאי יחזרו בתשובה, ויקבלו תוכחה ומוסר מן הנביא אשר מוכיח אותם, כמו שעשו (יונה ג', ד' - י'), ויחייבו את ישראל; שהאומות חוזרים בתשובה, ואילו ישראל אין חוזרין בתשובה כלל. וכל זה מפני כי האומות הם הפך ישראל; שכמו שישראל הם קשה עורף, ועומדים במדתם מפני שאינם חמריים, לכך אינם מתפעלים, כך האומות שהם חומריים, הם מתפעלים ומוכנים לקבל התפעלות, כמו שהחומר הוא מקבל התפעלות, ולכך הם מקבלים דברי תוכחה וחוזרין בתשובה. כי כאשר מוכיח אותם, הם מתפעלים ומשנים דרכם".

למעשה, יונה רצה למנוע עיוות שעלול לקרות כתוצאה מאותה תשובה של אנשי נינוה. הגוים קרובי תשובה הם וישובו תשובה שטחית, מהירה וחפוזה, בעוד עם ישראל ישארו בקשיות ליבם, וכך עלול להתקבל הרושם המוטעה שמעלת תשובתם של הגוים גדולה מזו של ישראל, שכן בעוד הגוים שבים בתשובה במהירות, ישראל נותרים במרים. וזאת כאשר מצד האמת - כאשר ישראל עושים תשובה, הם עושים זאת מעומקא דליבא לאחר שעשו בירור שכלי והתאמתה להם צדקת המוכיח אותם, ולכן תשובתם היא שורשית ומעלתה גדולה לאין ערוך מתשובתם השטחית של הגוים. לכן ראה יונה צורך להמלט ולהמנע מלהיות שותף בהוצאת הדיבה על תשובתם של ישראל. עד כדי כך הרחיק לכת בדבר, שהיה מוכן למסור את נפשו בעד ענין זה. תכונה זו הוא קנה מהיותו בן שבט זבולון, שנאמר: "יונה בן אמיתי אשר מגת החפר" (מלכים ב י"ד, כ"ה), כאשר גת החפר היתה בנחלת זבולון (ע"פ יהושע, י"ט, י"ג). שבט זבולון היה שבט אשר יותר מכל שבט אחר נטה למסור את נפשו במלחמת סיסרא, עד שאמרה עליו דבורה: "זבולון עם חרף נפשו למות" (שופטים ה', יח), וכך באמת יונה, איש האמת ("בן אמתי") והדין ("חפר" - אותיות רפ"ח המסמלות בקבלה את מידת הדין) - היה מוכן למסור את נפשו על עקרונותיו ולמען עם ישראל.

 

*

 

בעקבות כך עולה השאלה: מיהי אותה נינוה שזכתה לכך שהקב"ה יחפוץ בתשובתה? העיר נינוה מופיעה בתורה בפרשת בראשית (בראשית י', ח'-י"ב):

"וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ... וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל ... מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּלַח, וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה..."

מביא שם רש"י בשם חז"ל: "מן הארץ - כיון שראה אשור את בניו שומעין לנמרוד ומורדין במקום לבנות המגדל - יצא מתוכם". אשור ראה את ראשית המרידה האנושית באלוהים והחליט לפרוש ממנה ולהקים ממלכה משלו, כאשר בראשה תעמוד נינוה. בכך אפשר לראות בהקמתה של נינוה מעשה של תשובה, זוהי עיקר שהוקמה על יסודות של מוטיב התשובה. אמנם בסופו של דבר גם אשור נפל ובפועל ממלכתו היוותה ממלכה מתחרה לממלכת בבל ואף היא מרדה בקב"ה, אך מעשה הקמתה היה בשורשו טוב, ואפשר ובשל כך עמדה לה הזכות שהקב"ה יתאווה דווקא לתשובתה.

בהקשר זה רק נציין שיחד עם נינוה הוקמו ערים נוספות: רחובות עיר, כלח ורסן. אפשר לומר שכל עיר הוקמה כנגד חלק אחר באדם: נינוה הוקמה כנגד הנפש, רחובות עיר כנגד הרוח, וכלח כנגד הנשמה. נינוה - נוה (משכן) הנפש שבה באה לידי ביטוי התשובה מן החטא, שנאמר: "ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם" (ויקרא י"ח, יט). רחובות עיר - מלשון הרחבה של כוחות הנפש הטבעית - זוהי הרוח. כלח - מסמלת את הפן הנצחי שבנפש האדם - הנשמה, שנאמר: "תבוא בכלח אלי קבר" (איוב ה', כ'). העיר רסן ניצבת בין נינוה ובין כלח ומסמלת את ריסון כוחות הנפש, העצירה שלהם. דבר זה הוא טוב באופן זמני ולצורך התשובה, אך לטווח ארוך איננו בריא, ולכן חז"ל מלמדים אותנו ש"העיר הגדולה" (רוצה לומר: עיקר הדגש בממלכה) איננה רסן ('פרקי דר' אליעזר, בראשית ל"ז, ז'): "אין אנו יודעין אם רסן היא הגדולה ואם נינוה היא הגדולה, מן מה דכתיב: 'ונינוה היתה עיר גדולה לאלוהים מהלך ג' ימים' - הוי נינוה היא הגדולה".

 

*

 

בעקבות כך אנו נכנסים לבירורים בנושא התשובה. השנה זכינו ליום הכיפורים שחל להיות בשבת. ביום הכיפורים ספרי חיים ומתים פתוחים לפניו. ומקובלנו שביום השבת לא הותרה כתיבה אלא לצורך פיקוח נפש. אם כן, ביום הכיפורים שחל להיות בשבת הותרה כתיבה רק בספרי החיים, ואילו בספרי המתים נאסרה! מה מיוחד כל כך ביום זה עד שזכינו למעלה זו? יום השבת הוא זכרון למעשה בראשית, יום אותו ה' מקדש לבדו - מאחר והוא לבדו ברא את העולם. השבת אם כן, מסמלת קדושה עצמית הבאה מלמעלה למטה, ואיננה תלויה ברצון האדם. יום הכיפורים לעומתו הוא יום קבלת התורה בפועל, יום שנקבע כיום מחילה לישראל - בו התברר באופן גלוי שנתכפר לעם ישראל עוון חטא העגל. יום זה הוא יום המסמל את שותפות האדם בקדושה, כאשר הלוחות נפסלו על ידי משה, ומכוח האומה (שמעלתה גברה על זו של התורה - במה שבא לידי ביטוי בשבירת הלוחות) עלה משה בשנית אל הר סיני לקבל את התורה. יום זה, אם כן, מסמל קדושה הבאה מלמטה למעלה, במעשה של שותפות של האדם עם בוראו. לפיכך, ביום הכיפורים שחל להיות בשבת מתאחדות שתי קדושות אלו לכדי קדושה אחת, עד שמתברר שגם הקדושה ה"ישראלית" מקורה בקדושה אלוהית עליונה.

התלמוד אומר (שבועות יג) שעיצומו של יום מכפר. ביטוי יחודי זה אומר דרשני. הרמב"ם באר בפשטות שעצם היום מכפר על אלו השבים בתשובה (הלכות תשובה פרק א', הלכה ג''). הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה נוהג לומר שביום זה האדם מגלה את עצמו, מגלה מי הוא באמת ובעקבות כך מתכפר לו. התשובה אל "האני הפנימי העצמי", כפי שמגדיר הראי"ה קוק (אורות הקודש חלק ג', עמ' ק"מ), היא התשובה הנעלה יותר מן התשובה מיראה ומאהבה גם יחד. התשובות האחרונות טובות גם הן, ואנו אמנם עושים בהן שימוש בתחילתו של יום הכיפורים - בשעה שאנו עדיין חשים את כובד החטאים עלינו, ואת שפע אהבתו של ה' כלפינו בהמשך היום, אך ככל שחולפות השעות ואנו מתנתקים מכל טרדות העוה"ז - אט אט אנו מגיעים לידי תשובה אל עצמיותנו, תשובה שבה האדם מתנער מן החטא לא מפני שהוא ירא מפני העונש או מפני שהוא איננו חפץ לפגוע בנאהב, אלא מפני שהוא מרגיש זרות כלפי החטא, שהחטא איננו שייך למי שהוא באמת. מי שמגיע למעלה כזו של שיבה אל עצמיותו, ראוי לו שיכופר לו ביום זה.

נוסף לתשובה אל עצמיותנו, הבטחון בכך שהתשובה פועלת את פעולתה ומועילה הוא זה שמסיר מהאדם את רגשות האשמה והיסורים הנפשיים הבאים בעקבותם (יסורים אותם הפסיכולוגים מעוניינים למנוע), משום שכאשר האדם מזכיר ופורט את חטאיו בוידוי ובזה מסיים עימם - הוא משחרר עצמו מכבלי החטא ומההשתקעות בו. הבטחון הגמור בתשובה הוא גם הטעם לכך שעל פי האר"י בכל תפילה מותר לומר רק וידוי אחד (שאחרת הדבר נראה כמעשה "כלב השב על צואו"). וכן הרמב"ם כתב בריש הלכות תשובה שצריך החוטא לשוב מחטאו לפני ה' - מפני שקודם שעשה תשובה היה מאחורי ה', ומשעשה תשובה עליו להיות סמוך ובטוח שתשובתו התקבלה וכעת הוא ניצב לפני ה'. יהי רצון שנזכה לתשובה שלמה אל עצמיותנו, ושנזכה לעמוד לפני ה' ביום קדוש זה.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)