הרב אורי שרקי

לימוד תורה וביטול תורה

סיכום שיעור (מכון מאיר, ו' באב תשע"ב) - עוד לא עבר את עריכת הרב




לימוד התורה הוא נושא מרכזי בהכרה היהודית - בניגוד לשאר הדתות, בהן לומדים הללו הרוצים להיות כהני דת אבל הלימוד איננו מטרה לכשעצמה. הלימוד משמש ככלי להשגת המבוקש והוא יצירת איש הדת. בדתות אלה העיקר הוא הפולחן. בישראל לא כך הוא הדבר, אלא הלימוד הוא עצם החיים. בכך שונה עם ישראל מכל העמים, שעצם הלימוד הוא הוא הדבקות בבורא. וזה מעבר לשאלות של התועלת.

ספר נפש החיים לרבי חיים מוולוז'ין, שזו התחברות לשורש החיים, העולם היותר עליון מכל העולמות וזה מכפר על כל מה שצריך לכפר ועוד. הלימוד ועצם המפגש עם דבר ה' - זוהי מהות החיים.

הקונספציה הזאת בנוגע ללימוד תורה איננה חדשה בעם ישראל, אך היא לא היתה כ"כ נפוצה בימי קדם. כשהתורה דנה במה שעל עם ישראל לעשות בפועל ,היא אומרת שעם ישראל צריך לקיים את מצוות ה', עליו להיכנס לא"י, לכבוש את א"י, להמליך לו מלך, ולבנות את בית המקדש. מכאן ואילך "המערכת פועלת" ומתחזקת השראת שכינה מתמדת בעם. כמובן שיש אנשים שמתפעלים את המערכת הזאת והם הכוהנים: "יורו משפטייך ליעקב ותורתך לישראל, ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך".

כלומר, לכוהנים יש שני תפקידים מרכזיים: האחד הוא לימודי והשני פולחני. תפקידים אלה מרוכזים בשבט לוי. שבט לוי, שהוא מפוזר דווקא, מרכז את שני התפקידים הללו בעוד שאר השבטים שאינם מנותקים מתורה ומפולחן אבל מבחינת היקף הם עוסקים רוב הזמן בבניין הארץ, בחקלאות, במלחמה, בחגיגות, באבל ובהנחלה. המרכזיות של לימוד התורה הייתה אצל שבט לוי.

מתי הדבר הזה השתנה?

שאלה: האם הלימוד תורה הוא היעד או האמצעי? הרי המטרה היא חיי תורה

תשובה: מה זה חיי תורה? לא יודע.

יש בספר דברי הימים ב', בפרק ל"ה, תיאור מעניין של יאשיהו מלך יהודה וכך כתוב:

"וַיַּעַשׂ יֹאשִׁיָּהוּ בִירוּשָׁלִַם פֶּסַח לַה' וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן: וַיַּעֲמֵד הַכֹּוהֲנִים עַל מִשְׁמְרוֹתָם וַיְחַזְּקֵם לַעֲבוֹדַת בֵּית ה': וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם הַמְּבִינִים לְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַה' תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף עַתָּה עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל: וְהָכִינוּ לְבֵית אֲבוֹתֵיכֶם כְּמַחְלְקוֹתֵיכֶם בִּכְתָב דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּבְמִכְתַּב שְׁלֹמֹה בְנוֹ: וְעִמְדוּ בַקֹּדֶשׁ לִפְלֻגּוֹת בֵּית הָאָבוֹת לַאֲחֵיכֶם בְּנֵי הָעָם וַחֲלֻקַּת בֵּית אָב לַלְוִיִּם: וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח וְהִתְקַדְּשׁוּ וְהָכִינוּ לַאֲחֵיכֶם לַעֲשׂוֹת כִּדְבַר ה' בְּיַד מֹשֶׁה."

המילה "המבינים" היא מלשון "בינה", מדובר על הלווים שהם "מוסרי בינה". חז"ל (הוריות י"ב, יומא נ"ב) אומרים שיאשיהו גנז את ארון הקודש כי המדינה עמדה בסכנה ולא יכלו לדעת מה יקרה לארון ה'. מכיוון שמכאן ואילך הארון גנוז ולא צריך את הלויים בנשיאת הכתף, הוא מצווה אותם ללמד את העם תורה. הנצי"ב מוולוז'ין לומד מכאן שעד אז העם לא למד תורה. זה היה חוג של "מיוחדים". ודאי שאם אדם רצה לפנות מזמנו מעבודת השדה כדי ללמוד אצל הלוי הוא היה יכול, אולם העול הגדול של לימוד התורה היה עד אז מוטל על שבט הכהונה והלוי בלבד. ההתעסקות המקצועית בבירור ההלכות והדרכה תורנית לעם היתה מרוכזת בשבט לוי. הנצי"ב מוולוז'ין אומר שעד ימי יאשיהו הקשר עם ה' היה המקדש והחיים ה"מקדשיים" שהתקיימו שלוש פעמים בשנה מלאו את החיים קדושה. אך מאז שנגנז הארון עם ישראל עבר מחוויה פולחנית לחוויה לימודית. ייתכן ומעבר זה היה הכרחי אבל שילמנו עליו מחיר. בזכות המעבר הזה זכינו למעלות עצומות של חכמה ועם ישראל הפך למקור המוסר והקדושה ויחד עם זה החיבור אל החיים התדלדל. במאה ה-19 באירופה, בעיתונות היהודית של אותם הימים, דובר רבות על המאבק בין התורה לבין החיים. עדות עתיקה יותר לוויכוח זה נמצא בקהלת רבה שם כתוב: "בעולם הזה תורה נתתי לכם לעתיד לבוא חיים אני נותן לכם". אחת המגמות המרכזיות של שיבת ציון היא הסינתזה בין התורה והחיים.

שאלה: יש להניח שהלויים והכוהנים לא רק למדו אלא גם לימדו את הסביבה.

תשובה :בוודאי! השאלה היא מי המומחה ומי הקהל. ניקח למשל שיעור בבית כנסת. אנשים מגיעים לשמוע שיער של רב גדול. הוא באמת חוקר ומוסר את מה שהוא חקר בזמן קצר. הציבור בא לשמוע ומחכים מזה, אך זה אינו מעלה אותם למדרגה של הרב.

שאלה: אם העיקר הוא הלימוד מדוע לא נאמר שהכל נדחה מפני הלימוד? הרי צריך להתחתן, לעבוד, לפעול - יש אינסוף דברים המפריעים ללימוד.

תשובה: כלומר, לפי דברייך לא צריך לעשות שום דבר. מסקנה: לא צריך להיוולד כי הנשמה בעולם העליון עסוקה בתורה - בשביל מה לה לבוא לפה כשהיא צריכה גם לאכול ארוחת בוקר?! הרי זה ביזיון... רס"ג שאל את אותה השאלה בצורה אחרת: מדוע הקב"ה לא עשה אותנו נשמות בלבד? לשם מה הגוף? הוא עונה שאם היינו רק נשמות לא היינו אדם. כמו שאומר ר' שלמה קרליבך ע"ה, שאם אדם רואה שאשתו עשתה טעות, הוא צריך להודות לה, כי זה מוכיח שהיא לא מלאך ולו הייתה מלאך הייתה בשמיים ולא היו מתחתנים.

שאלה: משבחים את גדולי ישראל שהיו שקדנים כל ימיהם בהתמדה. משמע שהלימוד הוא מטרה, אבל המטרה היא הרי לקיים תורה לא רק ללמוד אותה, ומנין שהלומד מקיים אותה אם הוא רק לומד 20 שעות ביממה?

תשובה: אני הכרתי אחד מגדולי ישראל, את הרב אברום שפירא, מגדולי השקדנים בדור שאמר במפורש: "לא כל העולם צריכים להיות תלמידי ישיבה".

כאן אנו צריכים ללמוד מהי המשמעות של ביטול התורה. חז"ל אומרים דברים חריפים נגד ביטול תורה. הם מייחסים אליו את הפסוק "כי דבר ה' בזה" ורבי חיים מוולוז'ין מוסיף את המשך הפסוק ומסיק מכאן שעל אפילו דקה של ביטול תורה חייבים כרת. אמנם איננו מוצאים חיבור בדברי חז"ל בין "דבר השם בזה" לבין "כרת ייכרת" מבחינת הלכה אך בכל זאת אלה הם דברים חריפים נגד ביטול תורה.

בהלכות מלכים כותב הרמב"ם שמלך ישראל צריך לעסוק בשני דברים בלבד: לימוד תורה וצרכי הציבור. לכן אסור לו לשתות יין, ללכת להצגה, לבלות בשייט על פני כנרת וכו' - כי אז הוא יתבטל מהתורה. הרב איסר זלמן מלצר, ראש ישיבת "עץ חיים" ובעל ספר "אבן האזל" על דברי הרמב"ם, שואל שאלה על דברי הרמב"ם אלו: הרי ביטול תורה זה איסור לכולם, ומאי שנא מלך ישראל? הוא משיב שביטול תורה משתנה לפי האדם. אצל אנשים שקבועים ללימוד תורה, כמו תלמידי ישיבות, ביטול תורה נמדד אחרת מאשר אצל אדם שאינו לומד תורה באורח קבע. כלומר, מרגע שקיבלת על עצמך נורמה מסוימת, אתה נידון על פי אותה הנורמה. לכן למלך ישראל יש חומרה יתירה - הוא בעצם סוג של בחור ישיבה לכל החיים. אם אדם אחר, שאיננו מלך, רוצה לשתות יין, מותר לו, רוצה לראות הצגה טובה - מותר לו. מתי הדבר ייחשב לביטול תורה? כשזה להבל, כאשר זה חסר משמעות, בזבוז הזמן שלו. אם כן בביטול ולימוד תורה יש מדרגות משתנות לפי האדם.

יש דבר דומה לזה בנושא אחר. התלמוד מביא את דברי רבי יוחנן: "היכי דמי חילול השם? כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין". זוהי דווקא המדרגה שלו, של רבי יוחנן, ולא של שאר בני אדם. מכל אחד יש ציפייה אחרת.

שאלה: גם בחור ישיבה צריך לחיות חיים נורמאליים ובריאים, ומה על בריאות הנפש?

תשובה: ברור. כל הנושא יימדד על פי הפרמטרים הנ"ל. אם המלך צריך לשתות קצת יין ליישב את ליבו ודאי שהוא יכול. כמובן שלא מתוך הוללות.

אפילו לעמנואל קאנט היה סדר יום מאד קבוע עד לירידה לפרטים, כגון כמה מטרים הוא הולך בטיולו היומי. הוא הקציב לעצמו לו כוס יין אחת ביום, ושתה כוס זו באותה השעה מדי יום. רק פעמיים הוא האריך את טיולו היומי כי ידע שמגיע אליו הביתה ספר חדש של ז'אן ז'ק רוסו אותו רצה מאד לקרוא. להבדיל, גם לומד התורה יש לו לפעמים חריגות כאלה...

שאלה: כאשר הרב מביא לנו סיפורים על קאנט האם זה נחשב חלק מלימוד תורה?

תשובה: בוודאי ,כי אני מביא לך את זה כדי להדגים לך משהו בלימוד תורה. זה כמו שאם אני לומד אתך סוגיה בדיני משא ומתן, טוען ונטען, וכדי שתבין על מה מדובר אני מביא לך דוגמאות מהחיים כמו נזק הנגרם בגין תאונה לרכב אז ברור שהדוגמאות שאני מביא הן כדי להבין את הסוגיה.

שאלה: האם כאשר הרב בא להרחיב אופקים של אנשים האם זה לימוד תורה?

תשובה: אתה שואל בעצם האם התנאי לתורניות ויראת שמיים זו הבורות?

בוא אסביר לך. הרב קוק אומר בספר "שמונה קבצים" (קובץ א', סימן תת"ק):

"בדרך כלל אין [כלומר, באופן כללי] המחיצה בין התורה והחכמה גדורה כראוי. הרינו צריכים לדעת כמעט את כל המדעים כדי לברר יפה את התורה, ומתי הוצאו אלה מן התורה, אין לנו בירור . עסק הרפואה כלול הוא בתורה, שהרי באגדות הש"ס הכניסו אותו, והעסק דחיי דברייתא היה העיקר שהזקיק את רב"ר הונא, שיצוה לבריה למיזל לקמיה דר"ח [דרב חסדא], עוד יותר מהטעם של חידוד שמעתיה. במשלי הננו מוצאים את השבח של החכמה...".

כאן הרב קוק שואל מתי הופיעה ההבחנה בין תורה לבין חכמה והוא מביא השערה:

"...יוכל היות, שקלקולים מוסריים של חכמים אחדים גרמו להגדלת הרעיון של ההבדל שבין התורה והחכמה. בכלל, מביאים כל המדעים לההכרה הא-להית ולאהבת א-להים, אם כן הם כלולים בציווי של שמע ואהבת, שעל זה סובב 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ושננתם לבניך'. אם יש צורך לדעת את המעשה אשר יעשה, מה שאין החכמה מספקת על זה, מספיק הבדל זה גם ליתר המקצועות שבתורה שאינם מעשיים".

כלומר, אי-אפשר להגיד שההבחנה היא בין הלכה למעשה לבין דבר שאינו למעשה כי גם בתורה יש דברים לא למעשה.

"...ופשוט הוא, שחובה היא הקדמת ידיעת המעשה, וגם הרגילות ברוח התורה שבא ע"י כל מה שעוסקים בה, היא מעלה את האדם לידי שלמות מעשית. וסגולה זו, יש ג"כ בכל חכמה בפנים ידועים, וכל חכמה באמת אור ה' היא, וההגדה הברורה המבדלת בין התורה להחכמה הכללית, היא שאלה גדולה".

הרב קוק מסיים בשאלה.

שאלה: אני לא מבין. הרב עושה חילוקין בין רב, מלך, אדם פשוט וכו'. אבל מה עם הדיון העקרוני? חיי תורה או לימוד תורה?

תשובה: אני לא מבין את השאלה. זה כמו ששואלים אותי: "הרב, האם צריך ללכת לישיבת הסדר, למכינה או לשירות של שלוש שנים"? כל אחד עושה מה שמתאים לו. לכל אחד יש הדרכה משלו. אם כולם היו צריכים לעשות אותו דבר היה מספיק לברוא אדם אחד... כנראה שהקב"ה רוצה מכל אחד אופן הסתכלות אחרת על החיים מכל אחד. לכן יש הבחנה בין רב, עם הארץ, תלמיד חכם, נביא, מלך, כהן - כל אחד ועניינו.

יש שאלה ע"פ מה אדם נידון .למשל, אם אדם יודע שדבר מסוים אסור ולמרות זאת עושה את אותו הדבר - הוא נענש, ואם לא ידע שזה אסור? לא נענש, לפי העיקרון ההלכתי הידוע שאי ידיעת החוק פוטרת מעונש. לפי זה עיקר הדין של האדם הוא האם הוא ילמד או לא ילמד, וכל זמן שלא למד אז הוא פטור מהעונש. יש מי שמסיק מכך מסקנה שגויה שעדיף לא לדעת. אך אם זה היה נכון היה עדיף לא להיוולד. אם ה' רוצה שנחיה כדאי לדעת.

הגמרא שואלת: מצד הדין של הקב"ה, מדוע עם הארץ מת? אם תלמיד חכם מת זה בגלל שהוא יודע את התורה, עבר על דברי תורה ולכן חייב מיתה (מצד הדין הקב"ה). אבל עם הארץ לא יודע את התורה, אז למה שימות? הגמרא אומרת שעם הארץ מת כי הוא חוטא בשני דברים: הוא קורא לארון הקודש "ארון", בלי "הקודש", וקורא לבית הכנסת "בית עם" - כלומר, מסלק את השכינה משם. מה זה אומר? מה שמקובל על עם הארץ זה כבוד התורה וכשהוא עובר על כבוד התורה הוא מת. לפי זה מדוע גוי מת? הרי הוא לא שייך לא לתורה ולא לכבוד התורה?! התורה מספרת שאבימלך שאל את השאלה הזאת כשהקב"ה אמר לו: "הנך מת על האישה אשר לקחתה והיא בעולת בעל". אבימלך טען שהוא לא ידע שהאישה שלקח נשואה. הגמרא מסבירה שהוא חייב מיתה על חסרון בדרך ארץ: אם אכסנאי בא לעיר אתה שואל אותו אם זו שהולכת אתו זו אשתו או אחותו או אם הוא רוצה לשתות ולאכול?! היה שם חיסרון בדרך ארץ. יוצא לפי זה שהגוים מתים על עבירות של דרך ארץ בגלל שדרך ארץ מקובלת על האומות. ומדוע צדיק גדול מת? הרי אין לו עבירה. הוא מת על חסרון במידת חסידות. הוא ראוי למידת חסידות ואם הוא עובר על מידת החסידות שלו הוא נידון. כלומר, כל אדם תמיד נידון ביחס לנורמה המקובלת עליו, לפי מעלתו.

יחד עם זאת חשוב להדגיש: אם אדם מנהיג את הציבור הוא חייב לדעת את כל התורה. אם הוא לא יודע את כל התורה הוא לא יכול להדריך את כל עם ישראל בעניינים של תורה. בשביל להיות דיין, רב קהילה, רב בית הכנסת, מורה בישיבה תיכונית, מלמד בתלמוד תורה הוא לא צריך לדעת את כל התורה כולה. אבל אם הוא צריך לקבל החלטות הנוגעות לכלל ישראל הוא צריך לדעת את כל התורה: נגלה, נסתר, הלכה, אגדה, פילפולים, פשטים וכו'. כך אומר הרב בספר "אורות התורה" (פרק י"ב, פסקה ה'):

"התורה ניתנה לישראל כדי ששערי אורה יותר בהירים יותר רחבים יותר קדושים מכל שערי האורה של הבינה הטבעית ושל רוח המוסר הטבעי אשר לאדם ייפתחו לנו ועל ידינו לכל העולם כולו".

תרגום: יש הרבה דברים טובים שהחכמה והמוסר האנושי נתנו לאדם, אך התורה נותנת משהו עוד יותר גדול, דברים שמעבר - למשל, קדושה. חכמה ומוסר יש גם בגויים, אבל התורה נותנת מדרגות יותר עליונות. זאת אומרת שצריך להתחיל מהבסיס שהם החכמה והמוסר הכללים.

"ואם אנחנו אוטמים את אזנינו משמע לקול ה' הפשוט הקורא בכח על ידי כל שערי האורה הטבעיים, שהיא נחלת כל האדם [כלומר, לא רוצים ללמוד חוכמות חיצוניות ולא רוצים לעסוק בכל התחומים], מפני שאנו חושבים, שנמצא את אור התורה בתורה הקרועה מכל אור החיים הפרושים בעולם, בפנימיותו ובנשמת האדם בהדרה, אין אנו מבינים בזה את ערכה של תורה, ועל זה נאמר עם נבל ולא חכם, כדמתרגם אונקלוס עמא דקבילו אוריית' ולא חכימו".

אם לא רוצים ללמוד את שאר החכמות כי אנו חושבים שזה פוגם בתורה, איננו מבינים שהתורה אינה נפגמת כשהיא באה במגע עם החכמה הכללית. על זה אומר הרב: "אין אנו מבינים בזה את ערכה של תורה ועל זה נאמר עם נבל ולא חכם".

שאלה: האם אדם בן זמננו שכל חייו שוקד על התורה בשקידה עצומה אבל אין לו כמעט כל ידיעות אחרות ואופקיו צרים יכול להיות פוסק הלכה לדור כולו בכל התחומים או בתחומים מסוימים?

תשובה: ודאי שהוא לא יכול.

נראה עכשיו מה אמר על זה הרמח"ל ב"דרך חכמה". זה ספר קטן של 17 עמודים שבנוי כשיחה בין רב לתלמיד ששואל את רבו איך ללמוד תורה ואיך להגיע לדעת א-להים, ובסוף יש סיכום, של עמוד וחצי:

"הנה מה שצריך כל הרוצה להיות חכם בישראל לדעת תחלה, הוא כ"ד הספרים [כלומר, תנ"ך] עם ביאוריהם הראשיים [כגון רש"י, רשב"ם, רמב"ן, ראב"ע, רד"ק, רבי יצחק אברבנאל, מצודות, אור החיים, מלבי"ם...].

ואחרי זה י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, עם כל ביאוריהם, כי הם דרכי התורה שבעל פה.

אחר כך צריך שידע לימוד הש"ס עד שידע להבין כל הלכה שתהיה על בוריה, וידע דרכי המשא ומתן בקושיות ובתירוצים. וידע להבדיל בין תירוצי הדחייה ובין התירוצים האמיתיים; ובין הקושיות הנעשות להצעה לתירוץ, והקושיות החזקות והאמיתיות.

ואחר שידע כל אלה ראוי שילמד כל הש"ס מראשו לסופו, בהבנת לכל פשוטי הסוגיות על בוריין.

אחרי כן צריך שילמד ספר היד החזקה להרמב"ם מראשו לסופו עם מפרשיו [כגון כסף משנה, מגיד משנה, הגהות מימוניות וכו'], לדעת מוצא כל דין ודין.

אחר כך ילמד שולחן ערוך ויראה כל דין שיש בו חלוק מדברי הרמב"ם, או נוסף עליהם יבקש מוצאו בבית יוסף ויבין טעמו ונימוקו.

אחר כך ילמד כל מדרשי הקדמונים עד תומם.

עוד ילמד מלאכת ההיגיון [לוגיקה] והמליצה [רטוריקה] והשיר [לדעת לכתוב שירים] עד שידע אותם, ויזהר ללמוד אותם מספרי המחברים שקצרו בהם.

עוד ילמד עיקרי ההנדסה [גיאומטריה] התשבורת [אלגברה] והתכונה [אסטרונומיה] הראשיים עד שידעם, ושאר החכמות והמלאכות מה שצריך לו ילמד עד שידעם.

ואז ישים עיקר כל עיונו בא-להיות [קבלה, פילוסופיה] כל ימי חייו.

ואולם אין צריך שילמד כל הש"ס תחילה, ואחר כך יתחיל בהרמב"ם ואחר כך המדרשים ואחר כך החכמות. אלא יחלק שעותיו ללימודים האלה, וירבה תחילה באותם שכמותם יתר, עד שיגמור אותם. ואחר שגמרם אז יוכל למעט בהם מרגילותו הראשון, רק שיקבע להם שעות שלא ישכחם.

והמלאכות והחכמות החיצוניות, כשידעם יניחם. אך למען לא ישכחם, יחזור עליהן בהפנותו אל בית המים.

ויחלק שעותיו באופן שעיקר עיונו והשתדלותו יהיה בא-להיות, ומכל שאר חלקי התורה לא יניח ידו, אלא ילמד בהם דבר יום ביומו לחיבובה של תורה.

וה' יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה."

זוהי תכנית לימודים שניתן להשיג אותה תוך זמן קצר.

למשל, לקרא את כל התנ"ך להיכרות ראשונה אפשר תוך שבועיים - ואז אחר כך, בחזרות, אפשר ללמוד אותו יותר לעומק. (אגב בשולחן ערוך נאמר החיוב של האב ללמד את בנו תנ"ך).

גם את המשניות אפשר ללמוד תוך זמן קצר. אם אתה לומד 18 פרקים של משנה ביום אתה גומר את כל המשנה תוך חודש - האמא של הבן איש חי היתה עושה את זה. אם זה קשה לך, תלמד לפחות 3 פרקים כל יום - אז תגמור את כל המשנה תוך חצי שנה (ואז אחר כך בחזרות אפשר ללמוד אותה יותר לעומק).

כך אתה ממשיך ללמוד את שאר הנושאים מהתכנית של הרמח"ל. אם, נגיד, התחלת ללמוד בגיל 12, עד גיל 20 אתה יכול לסיים את התכנית כולה.

הבעיה היום היא סדרי לימוד מבולבלים. כתוצאה מכך אנשים חושבים שתורה זה דבר שאי-אפשר להשיג אותו. אין סוף ללימוד התורה לעומק אבל יש סוף לכמות לימודית שהיא ניתנת להתגברות והיא בהחלט אפשרית.

בגמרא במסכת שבת יש מחלוקת לגבי כלי נשק בשבת: האם מותר לטלטל חרב בשבת או לא. רבי אליעזר מתיר כי זה לא חפץ אלא תכשיט, וחכמים אוסרים כי זה גנאי, ככתוב: "וכתתו חרבותם לאתים". כלומר, אין מה להתגאות בחרב, משמע שזה לא דבר יפה. על מה מסתמכת הדעה שחרב שזה תכשיט? על הפסוק: "חגור חרבך על ירך גיבור הודך והדרך". כלומר, חרב זה הוד והדר. הגמרא מקשה שזה נאמר על דברי תורה, חרב שם משמע דברי תורה. לכך משיבים בגמרא: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו". כלומר, נכון שיש דרשה שזה דברי תורה, אבל פשט הפסוק מדבר על חרב ממש. הגמרא ממשיכה: "אמר רב כהנא: כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנא ליה לכוליה תלמודא ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא". [אמר רב כהנא: כאשר הייתי בן שמונה עשרה למדתי כבר את כל התלמוד ולא ידעתי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד עכשיו].

לשם מה התלמוד היה צריך לספר לנו את כל זה?

קודם כל יש דבר אחד שלומדים מזה, כפי שלימד הרב אשכנזי (מניטו): רק אחרי שלומדים את כל הדרשות יודעים שאין מקרא יוצא מדי פשוטו. כלומר, מתוך הבנה של כל הדרשנות של חז"ל אתה יכול להבין בסוף פשוטו של מקרא, אבל לא לפני כן.

דבר נוסף: למה הוא למד עד גיל 18? יש מחלוקת בגמרא האם אדם צריך ללמוד תורה ואז לשאת אישה או קודם לשאת אישה ואז ללמוד תורה. אותו חכם כנראה סבר שצריך ללמוד ואז לשאת אישה והוא גם סבר כדעה שבן 18 לחופה ולכן סיים ללמוד עד גיל זה.

למה עד גיל 18? כאמור במשנה: בן חמש - למקרא, בן עשר - למשנה, בן שלוש עשרה - למצוות, בן חמש עשרה - לתלמוד. רק בגיל חמש עשרה הוא מתחיל ללמוד את התלמוד ובגיל 18 הוא אמור לסיים אותו. משמע שאפשר לסיים את כל התלמוד בארבע שנים. זה פשט דברי הגמרא. (התלמוד בשמנה זה לא ספר התלמוד - שעוד לא היה כתוב בזמן המשנה - אלא דרכי משא ומתן התורני, כפי שאומר הרמב"ם. זה הרבה יותר ממה שנמצא בספר התלמוד היום). זה גם אומר על אותו חכם שבגמרא, שהוא לא העמיק את כל העומק הראוי עד שידע את כל התורה. כדי להעמיק צריך בסיס. בלי בסיס במה אתה מעמיק? בתורה חסרה.

יש עוד נקודה שצריך האריך בה. בגמרא יש דיון לגבי קריאת מגילת אסתר: האם מבטלים תורה בשביל לשמוע את קריאת המגילה. הגמרא עונה שכן, ונשאלת השאלה וכי המגילה אינה חלק מהתנ"ך?! איזה ביטול תורה יש כאן?! אז היו כאלה שלמדו מזה שיש כאן "ביטול תורה באיכות" - כלומר, יש אדם שיכול היה כעת לפלפל ובמקום זאת לומד מגילת אסתר שהיא דבר פשוט, אך זו ודאי לא הכוונה של הגמרא. כוונת הגמרא היא שיש שני אופנים של תורה: יש לימוד של תורה שבכתב ויש לימוד של תורה שבעל פה. תורה שבכתב נועדה לתת לאדם יראת שמיים והתורה שבעל פה באה לומר לאדם מה לעשות. אז מבטלים את התורה הזאת מפני התורה הזאת.

עוד נקודה: מה עיקר מצוות לימוד תורה? הרמב"ם כותב שיש מצווה ללמוד וללמד. דעת בעל השאילתות היא שעיקר מצוות לימוד תורה זה ללמד, וללמוד זה הכשר מצווה. אמנם דעת הרמב"ם חשובה, אך כדאי גם לדעת את המרכזיות של הרבצת התורה לפי בעל השאילתות.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)